הסימנים שאסור להתעלם מהם אצל בני נוער להט"בים: סיכון גבוה פי שלושה עד ארבעה

למרות העלייה במודעות וההכשרות המקצועיות בשנים האחרונות, גם כיום בני נוער רבים מהקהילה חוששים להגיע לטיפול רפואי מחשש לשיפוטיות, חוסר הבנה או תחושה שאינם נראים באמת. לכבוד חודש הגאווה, אנשי צוות במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית בפ"ת חושפים את האתגרים, הרגעים המטלטלים והפערים שעדיין קיימים במערכת הבריאות בכל הנוגע לטיפול בבני נוער מהקהילה הלהט"בית.

"בסופו של דבר, כל ילד או ילדה שמגיעים לבית החולים רוצים דבר אחד - שיראו אותם כפי שהם", אומר אופיר ליפשיץ, אח מנהל תורן בשניידר וחלק מהצוות המוביל בתחום הסביבה הבטוחה לקהילת הלהט"ב בכללית.

ההבנה עד כמה הפערים במערכת הבריאות יכולים להשפיע על חייהם של בני נוער להט"בקים הגיעה בעקבות מקרה שלא שכח. "הגיע אלינו נער מפוחד שסבל ממחלת מין לאחר שבן הזוג שלו קיבל תשובה שהוא נשא HIV. ראיתי שהצוות מתקשה לגשת אליו והייתה אפילו רתיעה מסוימת. הבנתי שבאותו רגע הוא לא היה צריך רק טיפול רפואי, הוא היה צריך שיקבלו אותו בלי שיפוטיות".

אחד המקרים הזכורים ביותר לליפשיץ התרחש לאחר רעידת האדמה בנפאל בשנת 2015. "פגים שנולדו לזוג גברים וחולצו מההריסות הגיעו לשניידר לקבלת טיפול", הוא מספר. "פתאום המערכת נדרשה להתמודד עם שאלות שלא היו להן תשובות ברורות: מי נחשב הורה? מי יכול להיכנס לפגייה? איך מתייחסים למשפחה שלא מתאימה להגדרות המוכרות? זה היה רגע שהמחיש עד כמה המציאות תמיד מקדימה את הנהלים".

מיכל פרילינג, מהמערך הפסיכולוגי ואחראית הייעוצים הפסיכולוגיים במחלקות הילדים בשניידר, מסבירה כי הבעיה לא מסתכמת במקרים בודדים. "כאשר המערכת היא בינארית מדי, כשהטפסים או השפה אינם מביאים בחשבון מורכבות מגדרית, המטופל מרגיש שהוא פשוט לא קיים. לפעמים חוסר ידע בסיסי הופך למחסום טיפולי של ממש".

"יש יותר מודעות, אבל עדיין חסרים כלים"

אנשי הצוות מסכימים כי חל שינוי משמעותי ביחס לנושא בשנים האחרונות. "בעבר כמעט לא דיברו על זה בכלל", אומרת פרילינג. "היום רוב אנשי הצוות רוצים להיות מכילים ומכבדים, אבל עדיין חסרים כלים פרקטיים להתנהלות היום-יומית. הטעות הכי נפוצה היא בלשון פנייה לא מותאמת או בהנחות מוקדמות. לרוב זו לא עוינות, אלא מבוכה. אנשי צוות חוששים לטעות ולכן לפעמים נמנעים מאינטראקציה".

ליפשיץ מוסיף כי בעבר הנושא היה כמעט טאבו אבל למרות ההתקדמות, חוסר הרגישות עדיין צף במפגשים יום-יומיים. "כשמגיעות לבית החולים שתי אימהות עם ילד, עדיין שואלים לפעמים 'מי האבא'. כשנער מבקש שיפנו אליו בלשון נקבה, הצוות עלול להתבלבל. בדרך כלל זו לא עוינות אלא מבוכה וחוסר ניסיון, אבל מבחינת המטופל התחושה היא שהוא לא נראה".

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר הוא החשש של בני נוער מהמפגש עם מערכת הבריאות עצמה. "נער שנמצא בתהליך של יציאה מהארון או של בירור זהותו המגדרית עלול להימנע מפנייה לטיפול רפואי אם הוא לא מרגיש בטוח מול המשפחה או המערכת", אומר ליפשיץ. "החשש הוא לא רק מהטיפול עצמו, אלא מהאפשרות שלא יבינו אותו או שישפטו אותו".

פרילינג מזהירה כי לפער הזה עלולות להיות השלכות בריאותיות ממשיות. "כשילד מרגיש שהוא לא נראה או לא מובן, הוא עלול פשוט לא להגיע לטיפול. בשלב הזה מדובר כבר לא רק בתחושה, אלא בסיכון לבריאות שלו".

סיכון גבוה פי שלושה עד ארבעה לדיכאון

מיכל ישראלי, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמצעות אומנות במרכז החינוכי בשניידר, מציינת כי בני נוער להטב"קים נמצאים בסיכון גבוה משמעותית למצוקות נפשיות. "אנחנו יודעים שהם בסיכון גבוה פי שלושה עד ארבעה לפתח חרדה ודיכאון", היא אומרת. "הסיבה אינה הזהות עצמה, אלא החשיפה לאפליה, לדחייה, להסתרה ולתחושת בדידות. כשהסביבה לא מאשררת את מי שאתה, המשאבים הנפשיים נשחקים. זה מה שמוביל לעלייה בשיעורי חרדה ודיכאון".

אם יש נקודה שעליה כל אנשי הצוות מסכימים, זו חשיבותה של המשפחה. "תמיכה הורית היא הגורם המשמעותי ביותר לבריאות הנפשית של בני הנוער", אומרת פרילינג. "הורה שמצליח להיות חוף מבטחים עבור הילד שלו יכול להפחית בצורה דרמטית את הסיכון למצוקה קשה ואף לאובדנות".

ישראלי מוסיפה כי בקרב בני נוער טרנסג'נדרים, רמת הקבלה או הדחייה מצד ההורים היא המנבא המשמעותי ביותר למצבם הנפשי. "כשהורים לא מקבלים את הילד, הוא נשאר לבד מול העולם", אומר ליפשיץ. "זו מצוקה עצומה".

הסימנים שאסור להתעלם מהם

אנשי המקצוע בשניידר מציינים עי ישנם מספר סימני אזהרה שצריכים להדליק נורה אדומה אצל הורים ואנשי חינוך: נסיגה חברתית, ירידה בתפקוד הלימודי, שינויי מצב רוח קיצוניים, פגיעה עצמית, אמירות אובדניות, הימנעות מטיפול עצמי או עיסוק אובססיבי בגוף ובדימוי העצמי. "חשוב לא למהר להדביק תוויות", מדגישה פרילינג. "אבל חשוב מאוד להקשיב למה שעומד מאחורי ההתנהגות ולהבין אם מדובר במצוקה עמוקה יותר".

האם ישראל מתקדמת או נסוגה בכל הנוגע ליחס לנוער להט"בי?
ליפשיץ: "נעשו כאן צעדים משמעותיים מאוד. אבל במקביל, על רקע המצב החברתי והפוליטי, אנחנו גם מרגישים עלייה בגילויי הומופוביה ולהט"בופוביה ורואים יותר מקרים של אלימות מילולית, חברתית ולעתים גם פיזית כלפי בני נוער מהקהילה".

לדברי פרילינג, השלב הבא הוא הטמעת הכשרה מקצועית בתחום כחלק בלתי נפרד מלימודי הרפואה והסיעוד. "לא מדובר בסדנה חד-פעמית אלא במיומנות מקצועית בסיסית", היא אומרת. "רופאים ואחיות צריכים לדעת איך לשאול שאלות רגישות, איך להשתמש בשפה מכילה ואיך להתמודד עם המבוכה הטבעית שלהם מול מה ששונה מהם".

ליפשיץ מסכם בנימה אופטימית יותר. "בשניידר עברנו כברת דרך משמעותית. בשלוש השנים האחרונות יותר מ-700 אנשי צוות עברו הכשרות בנושא יצירת סביבה בטוחה לקהילת הלהט"ב וסדנאות סימולציה. הפידבקים היו מצוינים והצוותים סיפרו שהכלים שקיבלו מאפשרים להם להעניק טיפול מותאם, רגיש ומכבד יותר. בסופו של דבר, זו המטרה - שכל ילד שייכנס לכאן ירגיש שהוא בטוח, רצוי וראוי לטיפול הטוב ביותר".