"אנחנו צריכים להחזיר את המילים הסדר מדיני ושלום ללקסיקון שלנו"

גם אם תתקבל תוכנית 21 הנקודות של טראמפ ותסתיים המלחמה, אין שום דבר פשוט או ברור בעתיד של העמים הישראלי והפלסטיני, אין שום פתרון טוב או קל, אין דרך ברורה ללכת בה, ולמרות כל זה - חייבים להתחיל ללכת.

זה נכון שבתפיסת העולם שלי, כל, אבל כל, בני האדם שחיים בין הנהר לים, ישראלים ופלסטינים, ראויים לחיות בשלום ובטחון עם זכות להגדרה עצמית, ועד שצד אחד של המשוואה לא יזכה לביטחון הזה, גם הצד השני לא יזכה לו. זה נכון שאני חושב שהדרך היחידה קדימה היא הסדר מדיני מול העם הפלסטיני.

אבל אף אחד, גם לא השמאל השמאלי ביותר לא אומר שהפתרון פשוט, או קל ליישום. כל דרך שבה נבחר (או שטראמפ יבחר בשבילנו) כנראה תהיה מרוצפת בעוד מוות ועוד כאב, עוד מבצעים ועוד מלחמות ועוד מנהיגים פופוליסטיים, ליצני תקשורת וטיקטוק, שיעשו כל מה שהם יכולים כדי לגרוף הון פוליטי על חשבון ההתנגדות שלהם למהלך כזה, בשני הצדדים. לא משנה כמה ננסה, נכונים לנו עוד אינספור פיתולים בדרך, עליות ומורדות, וזה במקרה הטוב - שבשני הצדדים יהיו מנהיגים גדולים, ראויים, ערכיים, שטובת האזור הזה יותר חשובה להם מטובתם האישית (ולא נראה שיש המון כאלה) ולמרות כל זה - אנחנו חייבים להתחיל לסלול את הדרך.

אנחנו חייבים לזכור שאי אפשר להמשיך להגדיר את הצד השני במונחים של שחור ולבן. האם בצד הפלסטיני יש שנאה יוקדת כלפינו? יש. האם בצד הישראלי יש שנאה יוקדת כלפיהם? יש. והאמת? אפשר להבין, את כולם. בתור קהילה גאה, אנחנו מכירים את הניסיונות של כוחות פוליטיים לצייר את כולנו כמקשה אחת, וגם כאן - אסור לתת לכוחות הפוליטיים האלה את הכוח הזה. אנחנו רגילים לצייר את הצד השני כמי שתפיסת העולם שלו היא רצחנית ולא מתפשרת, כאילו זה נובע מהדת שלהם או משהו שאינטגרלי לזהות שלהם, אבל יותר הגיוני, להבין שזה משהו שאינטגרלי לחיים שלנו כאן, למציאות של כולנו כאן, במקום הזה בזמן הזה, ובהתאם למציאות הבלתי אפשרית שכולנו חיים בה.

איך אפשר לגדול בין כל כך הרבה מוות וסבל וכאב ולא לשנוא ולפחד מהצד השני? אי אפשר, לפחות לא בקלות. זה דורש המון מאמץ והמון דמיון והמון רצון. האם יש גם כאלה בשני הצדדים שרוצים עתיד טוב יותר ממה שהיה ב-80 שנה האחרונות? ברור שיש! ויש המון מאיתנו.

אף אחד לא יודע מה יוליד יום, מה יהיה מחר או מחרתיים, או לאן המקום הזה הולך. אבל דבר אחד ברור, בשביל שתהיה תקווה לשיפור, חייבים לפחות להתחיל לדמיין את השיפור הזה, בשביל שיהיה לשני העמים יותר טוב פה, חייבים להפסיק להגיד שאחרי ה-7.10 איבדנו כל תקווה לחיים משותפים, ולהבין, שכמו תמיד, גורל שני העמים קשור זה בזה, ואי אפשר לחזור לאיך שהיה פה לפני שנתיים. אי אפשר לחזור ל-6 באוקטובר ולחשוב שזהו, הכל בסדר. מה שהיה, כבר לא יהיה.

הסטטוס קוו הקודם כבר מת, ועכשיו אנחנו צריכים להתרגל לעולם חדש, בו העם הפלסטיני לצדנו. חייבים להפסיק לפחד מהדרך הארוכה, לזכור ששלום עושים רק עם אויבים, לא עם חברים. וזאת הסיבה שהצטרפתי לקמפיין ׳כן. שלום׳ של תנועת עומדים ביחד. אנחנו צריכים להחזיר את המילים "הסדר מדיני" ו"שלום" ללקסיקון שלנו, אפילו אם זה נראה בדיוני כרגע, אחרת, לעולם לא תהיה תקווה.

אוריאל יקותיאל הוא שחקן ואמן ופעיל זכויות להט"ב.