"נתקלתי בפסיכיאטרים שאמרו למטופלות 'את לא טרנסית, אתה סכיזופרן'"

"נתקלתי בפסיכיאטרים שאמרו למטופלות 'את לא טרנסית, אתה סכיזופרן. 'את לא אישה, אתה פשוט באשליות'", מספר עובד סוציאלי במערכת הרווחה. "אני שומע את זה ממטופלים שמגיעים אלי אחרי טיפולי המרה אצל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים בשירות הציבורי, לא מטעם מכון לטיפולי המרה".

בשבוע שעבר נדחתה בקריאה טרומית הצעת החוק לאיסור טיפולי המרה בקטינים, לפני כשבועיים נפלה הצעת "חוק הברנוער", להכרה בנפגעי פשעי שנאה, ולפני כן ההצעה ל"חוק הפרשנות", שמבקש להחיל איסור אפליה גורף על רקע זהות מינית ומגדרית בכלל חוקי המדינה, כך שיכללו במפורש זהות מינית ומגדרית.

בשנתיים האחרונות, פרופ' עטרת גבירץ-מידן וד"ר רות ברקוביץ', חברות סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, הובילו מחקר רחב היקף אותו ריכזה שיר מעוז, במימון המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות, בנושא הערכת והתאמת הצורך לטיפול נפשי לנוער להט"ב בישראל. המחקר כלל שלושה מערכים: הראשון היה שאלון שבו השתתפו כ-1,200 מתבגרים ומתבגרות בגילאי 15-18, כ-30% מהם הזדהו כלהט"בים; בשני השתתפו 318 אנשי ונשות מקצוע מתחומי הבריאות ובריאות הנפש; המערך השלישי כלל ראיונות עומק עם 20 אנשי ונשות מקצוע.

התוצאות של המחקר שמפורסמות ב-mako לראשונה מראות כי ביחס לטיפולי המרה, למעלה מ־90% מאנשי ונשות המקצוע הסכימו או הסכימו מאוד עם הטענה שאם ייאסר בחוק על טיפולים אלו, מצבם הנפשי של תלמידים המשתייכים למיעוטים מגדריים ומיניים צפוי להשתפר. בקרב בני הנוער, 64% הסכימו או הסכימו מאוד עם הטענה.

באופן דומה, גם ביחס לטענה שחקיקה הפוגעת בזכויות של מיעוטים מגדריים ומיניים תוביל להידרדרות בבריאות הנפש שלהם, למעלה מ־98% מאנשי המקצוע ומעל 80% מבני הנוער הסכימו או הסכימו מאוד עם האמירה. כשנשאלו עד כמה לדעתם המדינה שבה הם מתגוררים סובלנית כלפי מיעוטים מגדריים, למעלה מ־80% מאנשי המקצוע וכ-50% מבני הנוער השיבו שהם לא מסכימים או כלל לא מסכימים עם הטענה שהמדינה סובלנית.

"כשאין חוק ברור, הפחד נשאר חי"

עורכות המחקר מסבירות כי מעבר לפגיעה הישירה של טיפולי המרה, עצם הידיעה שהם קיימים, ושאין חוק שאוסר עליהם באופן ברור, יוצרת אקלים רגשי של חשד ודריכות. גם מי שלא חווה טיפול המרה בפועל, יודע שיש דבר כזה, ושייתכן שמישהו ירצה “לתקן” אותו. "יש איזו תודעה קולקטיבית שיש דבר כזה טיפולי המרה, אז צריך להגיד לו: ‘אתה בא לפה לא בגלל שרוצים לשנות אותך", מציין פסיכולוג קליני מומחה.

פרופ' גבירץ-מידן מדגישה: “זו לא רק שאלה של מי נפגע בפועל מטיפול המרה. זו שאלה של אקלים. כשאין חוק ברור, הפחד נשאר חי, וקשה לבנות אמון במערכת. כאשר חוקים שאמורים להגן על הקהילה נופלים, אז הטראומה הקולקטיבית מתעוררת מחדש. זה מסר שאומר: מה שפגע בכם בעבר, עדיין מותר. וזה מחלחל לחדר הטיפולים, לבית הספר, למשפחה".

"בשיח הציבורי נהוג לחשוב על 'טיפולי המרה' כפרקטיקה קיצונית, של עונשים והתניות, שמתרחשת בעיקר במסגרות דתיות-שמרניות סגורות. הממצאים שלנו מציירים תמונה מורכבת בהרבה. חלק מאנשי המקצוע תיארו רצף של פרקטיקות גלויות וסמויות שמטרתן 'לכוון', 'לתקן' או 'לשנות' זהויות מיניות או מגדריות שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות. חלקן, מתרחשות תחת מסווה של עצה מקצועית או פרשנות שתעזור למטופל או המטופלת", מציינת ד"ר רות ברקוביץ' ממובילות המחקר.

אחת המרואיינות, פסיכותרפיסטית, תיארה זאת כך: "יש מטפלים ומטפלות שמנסים לשכנע את המטופלים שהם לא להט"בים, או שהם עוד לא יכולים לדעת על עצמם. המטפלות לא מבינות בכלל שהן עושות נזק לנער או נערה שגם ככה פעמים רבות לא רוצים להיות להט"בים. ואז כשבאה מטפלת ואומרת לה 'זה שהתאהבת בחברה שלך זה לא אומר שאת לסבית ואולי עוד לא היית פשוט עם מישהו שמצא חן בעינייך' 'או אולי בגלל שעברת פגיעה אז לא נוח לך עם גברים' זה זורק אחורה ומחזיר אותה עמוק לארון".

מן העדויות שעלו בראיונות עולה כי במקרים מסוימים שתוארו על ידי אנשי המקצוע, פרקטיקות של המרה התרחשו גם בהקשרים של טיפול במערכות ציבוריות מוסדרות, לעיתים על רקע חוסר ידע, לחץ הורי או העדר מדיניות ברורה.

מרואיין, פסיכותרפיסט בהכשרתו, מסביר: "גם כיום מתקיימים כנסים של טיפולי המרה. עצם זה שעדיין יש אנשי מקצוע שחושבים שזה לגיטימי ושאפשר לעשות את זה למרות שיש גוף ידע מטורף, ענק שמצביע על הנזקים של טיפולי המרה, זה פוגע בזהות העצמית שלהם בצורה מאוד עמוקה. אנשים שמאמינים שהומוסקסואליות או לסביות או טרנסיות היא מחלה הם לא רק אנשים מרקע דתי. חלקם חילונים, חלקם משכילים. זה משהו שהוא חוצה באמת מגזרים".

"לא צריך לעבור פגיעה ישירה כדי להיפגע. מספיק לדעת שהמדינה לא סוגרת את הדלת בפני פרקטיקות מסוכנות, כדי להרגיש פחות בטוח בעולם, וגם פחות בטוח במי שאמור לעזור לך", מציינת ד"ר ברקוביץ'. פרופ' גבירץ-מידן מוסיפה: "איך נערות ונערים יכולים להיות רגועים כשהם מבינים שהמבוגרים ושמערכות החוק שאמורים להגן עליהם לא יעשו זאת? כשהם רואים חוקים נופלים בזה אחר זה, הם מבינים שהם לא בראש סדר העדיפויות במקרה הטוב ושמתבססת אג'נדה חוקית נגדם במקרה הרע".

סיכון מוגבר לנוער מרקע שמרני

במצבים שבהם הזהות הלהט"בית נתפסת כאיום על הסדר המשפחתי, הדתי או החברתי, מופעלים לחצים חזקים יותר "לתקן" או "להחזיר למסלול". התבססות הטאבו החברתי מובילה לקשיים בעבודה של אנשי מקצוע מול מסגרות חינוך.

פסיכולוגית חינוכית שהתראיינה למחקר הסבירה: "בבתי ספר דתיים, שלא לדבר על חרדים, זה טאבו מארץ הטאבואים. אנחנו עושים עבודה מאד עדינה ובפרופיל נמוך מול הפסיכולוגית היועץ של בית הספר, פשוט כדי למנוע טיפולי המרה שעדיין קיימים במקומות האלה. זה נעשה בפרופיל נמוך כי אם אנחנו נדבר על זה יותר מדי בגלוי אז פשוט לא יהיה לגיטימציה לפסיכולוג בבית ספר. צריך להכיר בזה שזה קיים בכלל, שזה יכול לקרות גם אצלם, שזה אמיתי. אלה מסרים שחשוב מאוד להכניס".

הממצאים מצביעים על שני צעדים מרכזיים שיכולים לשנות את המגמה. הראשון הוא חקיקה מגנה וברורה: איסור מפורש על טיפולי המרה בקטינים, עיגון זהות מינית ומגדרית בחוקי איסור האפליה, והכרה בנפגעי פשעי שנאה על רקע להט"בי כקבוצה הזכאית להגנה מיוחדת.

השני הוא הכשרה שיטתית של אנשי מקצוע: הכשרות חובה לאנשי חינוך, רווחה ובריאות בנושאי להט"ב, זיהוי פרקטיקות המרה סמויות, ועבודה טיפולית מיטיבה. הכשרה כזו יכולה לצמצם פגיעות שנעשות לא מרוע אלא מבורות, ולחזק את היכולת של מערכות ציבוריות להיות מרחב בטוח. "הממצאים האלה רלוונטיים לכולנו כחברה, וצריכים להעסיק אותנו – מהציבור הרחב, למטפלים, לחוקרים ולקובעי מדיניות", מסכמת רכזת המחקר שיר מעוז.