"חבר שלי הכניס לי ארבע אצבעות לתוך הצוואר, והוא חי עם זה עד היום"

את הקול של עידו ממון קשה לפספס היום, אבל היה שלב שבו הקול הזה נעלם לגמרי, פשוטו כמשמעו. אחרי שנפל מתורן וכבל ברזל חתך את צווארו בתאונה על יאכטה ביוון, עידו בילה חודשים בלי יכולת לדבר, כותב במחברת את מה שלא הצליח להגיד, גם לעצמו. ביום שישי הקרוב, בוועידת הבריאות הגאה במרכז הגאה בתל אביב, הוא יעלה לבמה ויעשה עם הקול שחזר אליו בדיוק את מה שהבטיח לעצמו ברגעים הקשים ביותר.

עידו גדל ביהוד, עבר לתל אביב בגיל 21 ועבד שש שנים ברשת המלונות סלינה. גם כשיצא מהארון בגיל 27, הקהילה שהיום הוא מרגיש הכי שייך אליה נראתה לו מאיימת ומפחידה. "מבחוץ אתה לא רואה, אתה רק שומע. כל הזמן פחדתי ונרתעתי מהחבורות, מהקליקות, פחדתי לפגוש הומואים", הוא נזכר ומספר בכנות, "היה לי ממש מחסום גדול, ענק, בין מי שרציתי להיות, לבין מה שהייתי. רציתי להיות הומו בקהילה, רציתי להיות הומו שמשנה דברים, רציתי ממש".

הרצון הזה עוד יחכה. באותה תקופה עידו חי בקצב שהדאיג את כל מי שאהב אותו. הוא הרגיש כמו סופרמן, העלה סטוריז בקצב מסחרר, וסביבו הצטברו תגובות דואגות. "כל הסביבה שלי כל הזמן צחקה איתי על זה, עידו אתה מפוזר מדי, תיזהר", הוא מודה בכתובת שהייתה על הקיר. אז הגיעה לפני שנתיים מסיבת הרווקים של החבר הכי טוב שלו, שאת חתונתו תכנן איתו צעד אחר צעד. שבוע על יאכטה ביוון עם 12 מהאנשים הקרובים לו בעולם.

בזמן שבילו, עידו טיפס לתורן וניסה לקפוץ למים. "פספסתי את הקפיצה, נפלתי, עם החזה לתוך הקומה השנייה. היה שם ברזל, שניקב לי את הריאה, הפך אותי ונפלתי שוב על כבל ברזל שחתך לי את הצוואר, בעומק ארבע אצבעות", הוא משחזר. "אחד החברים שלי ישר קפץ, הפך אותי והתחיל לפקד על האירוע. היה לי מין סוג של צעיף, הוא אטם לי את הצוואר".

בתוך שניות, הפכה מסיבת רווקים למבצע הצלה מאולתר עם מטרה אחת, להביא את עידו לבית חולים. במשך חמש שעות החברים שאיתו העבירו אותו בין ארבע סירות בלב ים, כשאחד החברים מחזיק לו את הצוואר בלי לעזוב. חבר אחר, שהקול שלו תמיד ידע להרגיע את עידו, הופקד על לדבר איתו. באמבולנס באתונה, עם צוואר פתוח ובגד ים, עידו סימן לחברים שלו או-קיי. "זה לא נורמלי. אחרי שחמש שעות נלחמתי על החיים שלי, הדבר היחיד שאני חושב עליו בראש זה אופטימיות. וזה בדיוק מי שאני, וגם לסמן להם איזושהי הכרת תודה על כל מה שהם עשו".

אבל המלחמה על החיים רק התחילה והייתה רחוקה מלהסתיים. אחרי שהורדם והונשם ביוון, עידו התעורר בשיבא, שמונה ימים אחרי התאונה, חוויה שהוא מתאר כמעט באימה. צעקות מסביב, טיטול, קתטר, צינורות, הידיים עדיין מלאות דם יבש, ובעיקר הריח, ריח של סירה ושל ים אחרי שמונה ימים בלי מקלחת. "אני בוכה, אני רעב, אני לא ישן בלילה, חרדות, אני לא מצליח לדבר", הוא מתאר את השבועות ההם, שבהם ירד 20 קילו ולא הצליח להסתכל על עצמו במראה.

ובתוך כל הכאוס הזה מה החזיק אותך ונתן לך כוח?
"הכתיבה. אמא של חבר שלי הכי טוב פגשה אותי כשהגעתי למחלקה, והיא אמרה לי, 'עידו, אם אתה לא מצליח לדבר, תכתוב'. אני קורא היום את מה שכתבתי במחברת ורואה בן אדם שמחזיק את עצמו דרך כתיבה. כתבתי 'עידו, אתה תעבור את זה, אל תדאג, אתה תהיה בסדר'. ממש פירקתי את עצמי לגורמים. אולי כדי להרכיב את עצמי מחדש".

יש עוד משהו שעידו מדבר עליו בכנות והוא החלק שבו נשארים לבד. לא בגלל נטישה, הוא מדגיש, אלא בגלל החיים עצמם. "בזמן הראשוני כולם מתגייסים. אבל אחרי זמן מסוים, וזה לא קשור לאהבה, יש שגרה, ואנשים חוזרים לשגרה. השגרה בסוף חזקה מהכל. אבל אז פתאום אתה צריך לעבור מסע, לבד". מתוך הבדידות הזאת, הוא מספר, נולד רעב חדש, להיות חזק גם בשביל אחרים.

כשעבר לבית החולים השיקומי רעות, משהו התחלף. "זה היה צוות שהולך להילחם איתך. זאת הייתה נקודת מפנה". גם שם לקח זמן. במחלקה קראו לו תחילה "עידו שלא יוצא", כי חודש וחצי כמעט לא יצא מהחדר, מתחבר לצינור ההזנה בזמן שריחות ארוחת הצהריים ממלאים את המסדרון. עם נורית, המטפלת שליוותה אותו בשיקום מנגנון הבליעה, הגיע רגע הניצחון והוא חזר לאכול. "פתאום, כשהתחלתי לצאת מהחדר, לא יצאתי כמו שהייתי. יצאתי אחרי שעברתי דרך עם עצמי, ופתאום אני מרגיש שאני מחזק אנשים".

יחד עם כל האופטימיות הזו והכוחות, היו גם רגעים אחרים, של למה זה קרה דווקא לי?
"ברמות. בהתחלה קינאתי בכולם. לא בכסף, לא במי שהם, לא בהורים או באהבה שיש להם, אלא בזה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, ואני לא. בכיתי על זה, שנאתי את זה, אמרתי לחברים שלי שאני מקנא בהם. הוצאתי את כל הרגשות. ואני חושב שזה השיעור, אם קורה לנו משהו רע, קודם כל להוציא את הרגשות. ואז אתה פנוי למשהו קצת אחר".

כשעידו מתאר את החוויה הזאת הוא כמעט תמיד מדבר בלשון רבים. בתוך המסע הכל כך אישי הזה של החלמה, התאוששות ובנייה מחדש, הוא מתאר איך מעבר לחוזק האישי, מה שהחזיק אותו זה האנשים - המשפחה, החברים, הצוות המטפל. הוא מספר עם דמעות בעיניים על החברים שתוך שנייה התחילו להילחם על החיים שלו, ולא מייפה את מה שהאירוע עשה גם להם. "השארתי אותם עם המון צלקות. בסוף חבר שלי הכניס לי ארבע אצבעות לתוך הצוואר, והוא חי עם זה עד היום. אבל אני חושב שהיום כשאנחנו מסתכלים עליי ורואים למי הפכתי להיות, אני חושב שגם בשביל החברים שלי, זה סיפור ניצחון".

היום עידו הוא לכאורה כל מה שחשש ממנו, כשהסתכל מבחוץ על הקהילה הגאה. "הקהילה לא הפכה להיות הבית שלי, אני הפכתי את עצמי לבן בית", הוא אומר, ומחדד את האירוניה שבסיפור שלו: "הפכתי להיות הסטראוטיפ. ואם אני אשתמש בסטראוטיפ לשנות, אז איזה מטורף זה?".

מה עוזר לך להתגבר על הקושי להתחבר לקהילה?
"קודם כל, אני רוצה להיות דמות בקהילה, אני רוצה לשנות לטובה. כל הזמן הייתה בי מין סוג של הרגשה שאני יכול להיות משהו שאולי מעורר שינוי".

ואת השינוי הזה אפשר לפגוש ברגעים הקטנים. לפני שבוע, הוא מספר, בשיחה עם בחור במסיבה, הוא אמר לו בפשטות שקשה לו, שהוא לא מצליח למצוא אהבה. "עידו של פעם, מה הוא היה עושה? שם מלא מגננות. היום? בוא נשבור את הסטיגמה, בוא נביא משהו יותר יפה, יותר אמיתי, אולי אותנטי יותר". החשיפה הזאת עובדת גם על אחרים. לפני כמה ימים, בפאב, ניגש אליו בחור שהתנצל על הגמגום שלו ואמר לו משפט שעידו עדיין מעכל: "רק שתדע שאני יצאתי מהארון בזכותך, ותודה על זה שאתה נותן לי לחיות את חיי בדרך שאני רוצה".

כשאני אומר לו שמכל הסיפור הזה אני שומע בעיקר כמה הדרך האישית שלו לא הייתה נראית כך בלי האנשים שסביבו, עידו עונה בלי להסס: "באנו לעולם כבני אדם. אנחנו נולדים, מתחילים חיים, בונים חברים, בונים משפחות, קהילות. למה הכל נועד, אם לא אחד בשביל השני?".

עידו ממון יספר את סיפורו בוועידת הבריאות הגאה 2026 שתתקיים ביום שישי, 10.7, בין השעות 15:00-11:00 במרכז הגאה בתל-אביב-יפו. הוועידה כוללת חלק מקצועי לצוותים רפואיים ופאנלים בנושאי בריאות, התמכרויות, חיי לילה וסיפורים אישיים לקהל הרחב. הכניסה חופשית, בהרשמה מראש.