"שנים לא סיפרתי לאף אחד, הבנתי שאין סיבה שאתבייש"

עמית פרץ, המנכ"ל החדש של הבית הפתוח בירושלים הוא לא חבר בקהילה הגאה, אלא בן ברית שגדל בבית דתי-לאומי, אח של בחור גאה, נשוי ואב לילד בן שנתיים. בריאיון ראשון מאז כניסתו לתפקיד, פרץ מדבר על הביקורת האפשרית סביב המינוי, הילדות בין טבריה לניו יורק, ירושלים שהוא מסרב לוותר עליה ועל מצעד הגאווה בעיר הבירה שבעיניו הוא הרבה יותר מאירוע קהילתי.

אתה מבין למה יש מי שירימו גבה על כך שגבר סטרייט עומד בראש הבית הפתוח?
"חד-משמעית לא הייתי ניגש לתפקיד הזה אם לא היו מזמינים אותי מתוך הקהילה. אני מביא הרבה יכולת להגביר את הקולות של הקהילה, לא בהכרח לדבר בשמה. יש לי הרבה מה ללמוד והרבה מה להתמקצע בו, אבל גם יש לי אפשרות להגיע לאנשים הנכונים, לחבר בין קהילות ובין גופים, ולהפוך את הבית הפתוח לגורם מאוד רלוונטי".

פרץ, בן 34, נכנס לתפקיד לפני כחודש ונמצא עדיין בשלב שבו האג'נדה נבנית, פגישות נערמות, וירושלים, כמו תמיד, עייפה ממאבקים אבל גם מלאה באנרגיה אזרחית.

מה משך אותך לעיר?
"תמיד אהבתי את ירושלים, רציתי עיר שיש בה קצת מעבר, שיש בה עניין. שהחיים בה הם לא אשליה של 'הכל טוב ונעים'. רציתי עשייה שמרגישה משמעותית, שאפגוש בה בדרך הרבה אנשים ואייצר חוויה טובה יותר בעיר".

לירושלים עמית הגיע בתור סטודנט באוניברסיטה העברית למנהל עסקים ביחסים בין-לאומיים ב-2014 ומהר מאוד נשאב לעשייה סטודנטיאלית וציבורית: הוא היה פעיל באגודת הסטודנטים, עסק בתרבות בקמפוסים, ובהמשך הקים את "המלבן" - ליין מסיבות ירושלמי שרץ כבר שמונה שנים ונולד מתוך רצון פשוט: להשאיר צעירים בעיר. "המטרה הייתה לייצר פה חוויה לצעירים", הוא אומר. "להראות שיש פה חיים, שיש פה אנשים, שיש סיבה להישאר".

הקשר שלו לקהילה הגאה התחיל הרבה לפני התפקיד. פרץ נולד בטבריה, בנו של יוסי פרץ, שכיהן כראש העירייה מטעם הליכוד. כשהיה בן 7 עברה המשפחה לניו יורק, וחזרה לישראל כשהיה בן 14. אחיו, הגדול ממנו בשבע שנים, יצא מהארון בגיל 18. במשך שנים, הוא מספר, זה היה סוד שנשא איתו בשקט. "פשוט לא הרגשתי שיש לי סביבה לשתף ולהגיד 'היי יש לי אח גיי'", הוא מודה. רק במכינה הקדם צבאית בירושלים, במפגש עם ארגון הנוער הגאה איגי, הוא דיבר על כך בפעם הראשונה בפומבי.

איך השיתוף הרגיש?
"זה היה רגע מאוד עוצמתי עבורי. שש שנים לא סיפרתי לאף אחד. רציתי להשמיע את הקול הזה ושגם אח שלי ירגיש חופשי סביב המעגלים שלי, שיבין שאין שום סיבה שאני אתבייש או אחשוש לדבר עליו. זה היה משחרר. זה פתח לי תחושה שאני יכול גם להביע דעה פומבית ולתמוך ולחזק ולהשמיע את הקול שלי והכל בסדר".

במובן מסוים, הוא אומר, גם הוא עבר אז סוג של יציאה מהארון - לא סביב זהותו המינית, אלא סביב עמדתו, מחויבותו והנכונות שלו להיות בן ברית פעיל. בהמשך הגיע השירות הצבאי כלוחם ומפקד בגדוד 50 של הנח"ל. למרות הדימוי של מסגרת צבאית קשוחה ומצ'ואיסטית, הוא מתאר את הגדוד שבו שירת כמרחב פלורליסטי, ליברלי ומקבל יחסית.

גם בפוליטיקה המקומית הוא נגע מקרוב. בבחירות המוניציפליות האחרונות התמודד למועצת העיר ברשימתו של ראש העיר משה ליאון כנציג הצעירים. על ליאון הוא מדבר כעל פרטנר אפשרי לחזון של עיר פלורליסטית, גם אם המציאות הקואליציונית בירושלים מגבילה מאוד.

משה ליאון הוא לא בדיוק ראש עיר ליברלי.
"אני רואה בראש העיר אדם שאם זה לא היה תלוי בקואליציה חרדית, היה מקדם הרבה מהחלומות והרצונות שלי ושל הקהילה הפלורליסטית בירושלים".

גם בסוגיות כמו תחבורה ציבורית בשבת, הוא מאמין שניתן היה למצוא פתרונות יצירתיים - אם המערכת הפוליטית הייתה מאפשרת זאת. ועדיין, עמית מתעקש להישאר אופטימי. כששואלים אותו אם הוא רואה עתיד לחילונים ולקהילה הגאה בירושלים, הוא עונה מיד: "אם לא הייתי רואה עתיד, לא הייתי פה". הוא מציין כי העתיד הזה תלוי בשני דברים גדולים: תעסוקה ודיור.

מה הצעדים הכי דחופים מבחינתך?
"בלי חברות משמעותיות שייכנסו לעיר, ובלי בנייה שתאפשר למשפחות צעירות להרשות לעצמן לחיות בה, גם החזון הכי יפה יישאר באוויר".

הקהילה הגאה בירושלים, מבחינתו, היא כבר עכשיו אחת מנקודות האור החזקות בעיר. "זו קהילה מאוד עוצמתית, מאוד אקטיביסטית. היא תמיד פועלת כדי לשפר לא את החיים הפרטיים שלהם, אלא גם של כל תושב", הוא אומר. "והמצעד פה הוא הכי מיוחד. הוא מחאתי, מחזק ומחבר בין כל כך הרבה אנשים שונים".

הייחוד של המצעד הירושלמי לא נובע רק מהמסלול או מהסמליות של הכנסת, אלא גם מהמציאות שבתוכה הוא מתקיים. על פי דוח הלהט"בופוביה של האגודה למען הלהט"ב, כ-20% מהדיווחים על פגיעות להט"בופוביות שמופו לפי אזור גיאוגרפי הגיעו מירושלים והסביבה.

המינוי של פרץ מגיע סמוך למצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שיתקיים היום (חמישי) במסלול חדש ויסתיים בגן הוורדים מול הכנסת. הבחירה הזו היא לא רק לוגיסטית אלא גם הצהרתית - המצעד הירושלמי מבקש להזכיר שנראות היא חשובה, אבל לא מספיקה. המאבק של הקהילה הגאה כיום הוא על חקיקה, ביטחון, תקציבים, הכרה, הורות, הגנה מפני להט"בופוביה וטרנספוביה ובעיקר על הזכות לחיות בעיר הבירה ובמדינה בלי להתנצל.

במובן הזה, פרץ נכנס לתפקיד בנקודת זמן שבה הבית הפתוח נדרש להיות גם קהילה, גם שירות, גם גוף חינוכי, גם כתובת טיפולית וגם קול פוליטי. הוא גם יודע שהשאלה סביב זהותו לא תיעלם. "אני לא בא לדבר בשם הקהילה", הוא חוזר ומדגיש. "אני בא להגביר את הקולות שלה". בירושלים, עיר שבה כל זהות הופכת מהר מאוד לשאלה פוליטית, זו נקודת פתיחה לא רעה בכלל.