בשנייה שאמרתי מאיפה אני הם קראו לי 'רוצחת תינוקות', הסתובבו והלכו"

דפדוף תמים באפליקציית גריינדר בברלין עשוי להוליד מחשבה משונה: הפרי האהוב ביותר על הגייז המקומיים הוא אבטיח. אחרת, אין הסבר קל לעיכול לאימוג'יז שמילאו את החשבונות בעיר האהובה כל כך על ידי הישראלים.

מילא אבטיח, אחרים לקחו את הביו צעד נוסף קדימה וכתבו בפירוש "No Zions". בשלוש השנים האחרונות נרשמה בברלין עלייה חדה באנטישמיות, במיוחד מאז 7 באוקטובר 2023. לפי RIAS Berlin, בשנת 2023 תועדו בעיר 1,270 אירועים אנטישמיים. בשנת 2024 המספר כמעט הוכפל לכדי 2,521 אירועים אנטישמיים. גם נתוני המשטרה מצביעים על המשך ההחמרה: בשנת 2024 נרשמו 1,825 עבירות עם "מוטיבציה אנטישמית" וב־2025 המספר עלה לכדי 2,268 - עלייה של 24.3%.

אבל מאחורי המספרים האלה יש אנשים. ישראלים שעברו לברלין בגלל החופש, האנונימיות, האפשרות לחיות בעיר שבה זהות מינית ומגדרית לא חייבות להיות כותרת, ודווקא שם, בתוך אחת הבירות הגאות והליברליות באירופה, הם מוצאים את עצמם שוב נדרשים להסביר מי הם, מהיכן באו, ומה עמדתם לגבי המלחמה.

לילא, בת 31, עברה לברלין בדצמבר האחרון. "התאהבתי בעיר כשביקרתי בה ותמיד רציתי לעבור", היא מספרת. "אני גם מאוד אוהבת לעשות כאן הסברה ישראלית ולהשתתף במיצגים פרו-ישראליים".

אלא שהמעבר לברלין לא היה מובן מאליו. דווקא העלייה באנטישמיות אחרי 7 באוקטובר גרמה לה בתחילה לוותר על הרעיון. נקודת המפנה הגיעה, לדבריה, במהלך המבצע "עם כלביא" מול איראן. "פעם אחת באמצע הלילה לא הייתה התראה מוקדמת. רצתי למקלט ציבורי ברמת גן, במרחק שלוש דקות ריצה, ולא הספקתי להגיע. הייתה נפילה ממש לא רחוק ממני. זו הייתה החוויה הכי מפחידה שחוויתי בחיי. פשוט אמרתי לעצמי: טוב, אולי בכל זאת ניתן לברלין צ'אנס".

מה השתנה בברלין מאז טבח 7 באוקטובר?
"ביקרתי כאן לפני וביקרתי אחרי, ופתאום כל הברים הלהט"בים התמלאו בסטיקרים, שלטים, אירועים וגרפיטי נגד ישראל ולמען פלסטין. חלקם עם משפטים מתונים יותר כמו ‘הפסקת אש עכשיו’, וחלקם עם משפטים מלחיצים מאוד כמו ‘Resistance by all means necessary’ או ‘Resistance until full return’. אני רואה את המסרים האלה ותוהה למה הם מתכוונים ב'התנגדות בכל דרך שצריך'. ומה זה אומר 'עד לשיבה מלאה'? לאן מיליוני היהודים שחיים בשטח הזה אמורים ללכת מבחינתם?".

לילא מציינת שהחוויה של נשים בתוך הקשת הלהט"בית קשה יותר מזו שהיא מזהה אצל גברים. "כשהכרתי אנשים חדשים או התחלתי עם בנות, בשנייה שאמרתי מאיפה אני, היו כאלה שפשוט הסתובבו והלכו. אחרים אמרו: 'אה או-קיי, אז נראה לי שסיימנו לדבר'. היו גם כאלה שקראו לי רוצחת תינוקות".

המשפטים האלה, היא אומרת, לא מגיעים רק מאנשים בשוליים. הם נשמעים בתוך סצנה שמגדירה את עצמה כפתוחה, מכילה, אנטי-גזענית. "יש פה בחלק מהברים אירועים כמו קברט למען עזה", היא אומרת. "וזה אבסורד בעיניי, כי בעזה עצמה לא היו מקבלים קברט של אנשים גאים".

עם זאת, היא מבקשת להדגיש שגם בברלין יש צד אחר. "יש כאן קהילה ישראלית גדולה וכוח פרו-ישראלי מאוד חזק", היא מציינת. "יש הפגנות פרו-ישראליות. זה לא כמו ערים גדולות אחרות באירופה".

יש מקומות שאת כבר לא נכנסת אליהם?
"יש בר להט"בי ספציפי אחד שהוא ליטרלי פרו-חמאס. לא פלסטין, חמאס. יש שם סטיקרים קיצוניים מאוד, דגלי פלסטין בכל מקום, מסרים נגד ציונים שכתובים בשירותים, אירועי התרמה לעזה ואנשי צוות עם מבטים עוינים".

החוויה של שרון, בת 38, ישראלית שחיה כבר כמה שנים בברלין ועובדת כבודקת תוכנה בחברת הייטק קטנה, מתונה יותר - אבל גם היא מזהה שינוי. "אני ישראלית, חלק מהקהילה הגאה, ומרגישה שאני חיה בין שני עולמות: ישראל שהיא הבית, והחיים שבניתי כאן", היא אומרת.

איך הגעת לברלין?
"לפני 15 שנה וכמעט במקרה. האקסית שלי הציעה שנעבור לברלין לחצי שנה. אמרתי 'יאללה, למה לא', ובסוף נשארתי. מהר מאוד התאהבתי בעיר, בחופש, באווירה, בזה שכל אחד יכול להיות מי שהוא בלי יותר מדי עניין סביב זה".

לדבריה, ברלין עצמה השתנתה בשנים האחרונות, גם בלי קשר ל-7 באוקטובר. אבל מאז המתקפה והמלחמה, המתח הפך מורגש יותר. "נהיה יותר מתח באוויר, יותר פוליטיקה, יותר רגישות סביב ישראלים ויהודים. לפעמים מרגיש שצריך יותר לשים לב לסביבה", היא מציינת.

בניגוד ללילא, שרון מספרת שברוב המרחבים הקהילתיים היא עדיין מרגישה בנוח. "יש מקומות שאני יודעת שהם מאוד פרו-פלסטיניים, אז אני לא הולכת אליהם, אבל זה באמת מיעוט. ברוב המקומות אני מרגישה בנוח ואין לי בעיה".

גם עידן, בן 37, הגיע לברלין כמעט במקרה - ונשאר בה בעקבות אהבה. "זה היה צירוף מקרים", הוא מספר. "סיימתי את הצבא, הייתי שבוע בפראג ואז נסעתי לברלין. שם הכרתי את מי שהפך לבעלי, מקס. לפני 7 באוקטובר לא הייתי כל כך מחובר לישראלים", הוא מספר. "אבל השוק הזה הביא אותנו לארגן הפגנות יחד. האנטישמיות צפה והפכה לגלויה הרבה יותר". לדבריו, יש בעיר הפגנות פרו-פלסטיניות אלימות. "יש אזורים שבהם אתה יודע שאתה צריך להצניע את זה שאתה יהודי, כמו קרויצברג. ויש מקומות כמו Sonnenallee, שם חילקו ממתקים אחרי הטבח".

זיגמונט קניגסברג, הממונה על המאבק באנטישמיות בקהילה היהודית בברלין, תיאר בריאיון ל-uronews תחושת חוסר ביטחון גוברת בקרב יהודים בגרמניה. לדבריו, כיום כמעט אין אירוע יהודי שאינו דורש אבטחת משטרה. קניגסברג תיאר אנטישמיות שמגיעה מכיוונים אידיאולוגיים שונים: תומכי חמאס, גורמים מהשמאל הקיצוני, אסלאמיסטים וגם מחוגי הימין הקיצוני. "קבוצות שבדרך כלל עוינות זו את זו מוצאות מכנה משותף בשנאת יהודים", הוא הסביר.

קניגסברג הצביע גם על הרשתות החברתיות כגורם שמזין את השנאה: סיסמאות קצרות, חדות ופשטניות מחליפות דיון מורכב. עבור ישראלים גאים בברלין זה אולי לב העניין. קהילה שלמה שמכירה מקרוב מהי הדרה, סטיגמה וצורך במרחב בטוח, מתקשה לעתים להכיל את אותה הרגישות על יהודים וישראלים.

ברלין עדיין מושכת ישראלים: היא חופשית, זולה יותר מתל אביב, בין-לאומית, קווירית, בועטת, מלאת אפשרויות. אבל עבור ישראלים גאים, היא כבר לא רק עיר של בריחה, חופש ומועדונים עד הבוקר. היא גם עיר שבה הזהות הישראלית הפכה למשהו שצריך לנהל בזהירות.

לצד קבוצות קוויריות קולניות שמתנגדות לישראל, עידן מזהה גם בריתות מפתיעות. "יש קבוצה של להט"ב נוצרים שתומכים בישראל", הוא מספר, "וגם הרבה גולים מאיראן שברחו לברלין. מתקיימות הפגנות נגד האייתוללות וישראלים ואיראנים מפגינים שם יחד".

שרון מסכמת בפשטות: "אני אוהבת לגור בברלין, אבל ישראל תמיד תישאר הבית. לא הכל שחור או לבן והמציאות בדרך כלל יותר מורכבת ממה שרואים מבחוץ". גם לילא, למרות הכל, לא ויתרה על ישראל. "חשבתי על חזרה", היא אומרת. "אבל אחרי שחוויתי בארץ את המלחמות האחרונות, אין מחיר לשקט הנפשי של היעדר המלחמות והאזעקות. בטוח אחזור בסוף".