"הרבה שנים הרגשתי לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק מושך"

לידור דוידוב תמיד הרגיש שיש בו משהו קצת אחר. בגיל 13 הבין שהוא הומו וסיפר לחבריו הקרובים, אבל רק בגיל 19 העז לצאת מהארון בפני הוריו. כחלק מההתמודדות והדרך לקבלה עצמית שלו הוא התחיל לכתוב. "כתיבה תמיד הייתה חלק ממני, אבל רק בתקופת הקורונה העזתי באמת ללכת עם זה עד הסוף. עלה לי רעיון שממש לא נתן לי מנוחה, ומצאתי את עצמי כותב מהבוקר עד הלילה. ככה נולד הספר הראשון שלי", הוא מספר.

הספר שנקרא "הקו החם לאהבה" ועוסק בסוגיות מורכבות כמו אלימות במשפחה, התמודדות עם נטייה מינית וביטחון עצמי, פורסם ב-2022 וזכה להצלחה וגם לפרס ברנשטיין לספר נוער לשנת 2023. "כתבתי אותו מתוך רצון לדבר על נושאים קשים בגובה העיניים, שזה משהו שלדעתי מאוד חסר בספרות נוער. הזכייה נתנה לי את האומץ להמשיך ולספר את הסיפורים שלי", הוא מציין.

בימים אלה יצא ספרו השני "מייקי לומד לאהוב", שמספק על חייל משוחרר שנפצע בשירותו ונשאב למקומות אפלים, שהיציאה מהם עלולה להיות מסוכנת. הספר גם עוקב אחר האקס של מייקי לירן, שלא באמת רצה להיפרד ממנו אבל חשב שהמשפחה לא תקבל אותו וחברתם עדי שמקווה להצליח לעזור לכל אחד מהם ומתמודדת עם נטישתה ע"י האקסית המיתולוגית שלה.

מה גרם לך לכתוב את הספר?
"הייתי בזוגיות של שבע שנים עם בן זוג שהיה בארון. הוא היה חלק בלתי נפרד מהעולם שלי - הכיר את המשפחה, החברים, הכל - אבל אצלו אף אחד לא ידע מי אני. אחרי שבע שנים נפרדנו, וזה היה מאוד מטלטל. הייתי איתו מגיל 18, ופתאום, בגיל 25, לצאת לעולם לבד. קצת לא ידעתי מי אני בלעדיו.

מתוך המקום הזה התחלתי לכתוב את הדמות של מייקי - גבר שחווה פרידה כי בן הזוג שלו לא מוכן לצאת מהארון. משם הספר התרחב לעיסוק בנושאים לא פשוטים, כמו הפרעות אכילה, מיניות לא בריאה, תרבות של סמים ואלכוהול, ובעיקר הלחץ העצום סביב דימוי גוף בתוך הקהילה הגאה. אני מודה שהספר יצא ממש מתוך הלב שלי, ומתוארות בו הרבה חוויות שאני בעצמי עברתי".

הנושא של דימוי גוף הוא נושא מאוד שכיח ולא מספיק מדובר בקהילה הגאה.
"נכון. גם אני הרגשתי הרבה שנים לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק מושך, בדיוק כמו מייקי. הרבה שנים נמנעתי מלשלוח תמונת גוף באפליקציות, כי משהו בזה הרגיש לי חשוף מדי. ולפעמים כשכן שלחתי, הצד השני פשוט נעלם. זאת חוויה לא פשוטה, ואחריה אתה ממש מתחיל לנתח את עצמך: אולי הגוף שלי לא מספיק טוב? אולי אני צריך לרזות? להתאמן יותר? לשנות משהו? וזה גם מסוכן, כי במקום לשאול למה הצד השני נעלם, אתה מתחיל לשאול מה לא בסדר בך. בסוף זה ספר על אהבה, זהות, דימוי גוף וביטחון עצמי - נושאים שכל אחד ואחת מאיתנו מתמודדים איתם, גם מחוץ לקהילה".

האם אתה חושב שהנושאים שבהם עוסק הספר והקשר שלהם לתרבות הסמים והמסיבות לא מדוברים מספיק בספרות הישראלית ובקהילה עצמה?
"לגמרי. עצם זה שהדמות הראשית בספר היא גבר שמפתח הפרעת אכילה זה כבר די חריג בנוף. אנחנו רגילים לדבר על הפרעות אכילה כמעט רק בהקשר של נשים ונערות, אבל יש לא מעט גברים שמתמודדים עם זה - ובמיוחד בתוך הקהילה הגאה, שבה דימוי גוף הוא עניין מאוד טעון. יש איזו שתיקה, או נטייה להקל ראש בנושא הזה, בזמן שמדובר בהתמודדויות יומיומיות שממש משפיעות על החיים של אנשים. היה לי חשוב לשבור את השקט הזה ולשים את הדברים על השולחן".

תוכל לספר על הקשר האישי בין הנושאים שבהם עוסק הספר לחוויות שאתה עברת?
"בגיל 16 בערך, ניסיתי להקיא. אני זוכר שפתאום קלטתי איזה מטורף זה, שאני יכול לאכול כמה שאני רוצה ואז פשוט להקיא את הכול. הרעיון הזה הקסים אותי מאוד. אחרי פעמיים-שלוש, אחותי שמעה אותי והלשינה להורים. שם זה נעצר, למזלי. לקחתי את הרעיון הזה והרחבתי אותו בתוך הספר, דרך מייקי. שאר הדברים שמופיעים בספר, גם הם קשורים לחיים שלי בדרך מסוימת. נקודת הפתיחה של מייקי, למשל - הפרידה מבן הזוג - זה מקום שאני הייתי בו כשהתחלתי לכתוב את הספר. ההתמודדות של לירן וההסתרה מהמשפחה - זה מקום שהייתי בו לפני שיצאתי מהארון. החוויות המיניות שמתוארות בספר, שלא תמיד נוחות או נעימות לקריאה, הן גם מבוססות על חוויות שהיו לי".

עד כמה היה חשוב לך הייצוג של דמויות שונות מהקשת הלהט"בקית בספר?
"מאוד חשוב. לצערי, ייצוגים כאלה כמעט ולא קיימים בספרות ישראלית, ובטח שלא בספרות נוער. שלוש הדמויות המרכזיות בספר הן להט"בקיות - מייקי הוא גיי, עדי היא לסבית ולירן לא כל כך סגור על עצמו, אבל סקרן מאוד לגבי ביסקסואליות ופאנסקסואליות. יש עוד ייצוגים שמודרים כמעט לגמרי מעולם הספרות - בדגש על ספרות ישראלית - ואנחנו חייבים לשנות את זה. אני לא מכיר למשל ספר ישראלי שיש בו דמות טרנסית. ולמרות הייצוג הנרחב, גם חשוב לי להגיד שהספר באמת מתאים לכולם. יש בו 3 דמויות שמתמודדות עם החיים עצמם, כמו כולנו, ועל הדרך, במקרה, הן גם להט"בקיות. זה לא חייב להיות כזה ביג דיל".

פרק מהספר "מייקי לומד לאהוב"

את הרעיון למסיבה תכננתי אתמול, כשגנבתי בקבוק ערק מהארון של אבא. אחרי ארוחת שישי ברחתי לחדר, הפעלתי מוזיקה ושתיתי חצי ממנו. את מה שנשאר החבאתי מתחת למיטה. במונית הכל מסתחרר סביבי. במקום נהג אחד אני רואה שניים. במקום עשר אצבעות אני רואה עשרים. אני שוכח את ניצן, טוב, אולי כי כיביתי את הטלפון. מוחק מהראש את לירן, מי בכלל זוכר אותו. זורק לפח את דניס, את אמא ואת אבא, את עדי. די, הלילה הזה הולך להיות כולו שלי.

בתור לבידוק ביטחוני אני תוקע מבטים בבחור נמוך, עם מבנה גוף די רחב. יש לו עצמות כבדות, בולטות כאלה. ירכיים כאילו רקד כל החיים סמבה. תחת זקור כאילו עשה כל החיים סקוואטים. אני עוקף כמה בתור, מתנודד מצד לצד. הם תוקעים מבט. הוא שיכור, לא נורא, הם אומרים לחברים שלהם. אני ליד זה עם העצמות הכבדות. רוצה להגיד משהו, לגעת, לנשק. עוצם עיניים. הכל מסתחרר. פוקח עיניים. הוא נעלם. לעזאזל.

אני נכנס פנימה, עובר דרך הווילון השחור והאטום. אני בתוך עולם של אור, חי חיים של חופש. אורות צבעוניים מלטפים לי את העור. אני מלך המסיבה, אני כל יכול. אין אף אחד שיכול לעצור אותי. הבחור עם העצמות הכבדות מניח יד על הכתף שלי, קוראים לו עומר, ככה הוא אומר, איך הם אוהבים להגיד את השם שלהם, כאילו זה משנה משהו. רגע אחר כך אנחנו מתנשקים. אני מניח עליו יד. הוא כמו בובספוג. אני לוחץ ומשחרר. לוחץ ושוב משחרר.

יש לו גוף טוב. אני לא רואה טוב. הכול מטושטש. יש כוס וודקה. איך היא הגיעה לכאן? אנחנו שותים. יש רק אחת. שלוק אני, שלוק הוא. חולקים קשית. הופּ, נגמר. זורקים לרצפה. מה זה משנה. אני רואה מרחוק את לירן. ניצן ודניס לידו, נמרחים. רגע. זה לא לירן... אני משפשף עיניים. עומר צמוד מאחור, רוקד צמוד אליי. מה יש לו. זה בכלל לא לירן. מה יש לי. מה אני שיכור. אני מתחיל לדמיין. זה מישהו אחר. זה לא דניס. זה לא ניצן. זה הליצן? אני מתרחק מעומר. נמאס לי מעומר. היה נחמד, אבל מיציתי.

אני הולך להביא משהו לשתות. הוא מהנהן. אני לא חוזר. הוא יודע. ככה כולם עושים. אני רוקד ברחבה. אני מלך העולם. אני מופאסה. מופאסה מת. אני סימבה. כולם מפריעים. אני רוצה לזוז מצד לצד, לשכוח הכול, לנענע את הגוף. אין לי אוויר. אין כאן אוויר. בחור גבוה בטירוף עומד בקצה המועדון, כמו סלקטור באמצע רוטשילד. יש לו זקן שחור וארוך. העיניים שלו כחולות, כמו ים, לא, כמו ברֵֵכה, בהירות, משהו פסיכי. אולי שחורות? אני לא בטוח.

שתיתי מלא. בא לי לעשן. אני מסתכל עליו, מנופף ביד ימין, עושה שלום, שיבוא. הוא צוחק. השיניים שלו עקומות. אני לא רואה. אני חושב שאני רואה. הוא מתקרב. קוראים לו משה, הוא בכלל ג'ינג'י, הזקן שלו כתום כמו תפוז. אני דוחף יד לזקן של משה. היא נעלמת. הוא צוחק. לא מדבר, רק צוחק. קוראים לו משה. אני פתאום לא בטוח. אני מזיז את היד מצד לצד בתוך הזקן. זה לא כיף. זה כמו מברשת צפופה של שואב אבק. משה מסובב אותי. אנחנו רוקדים עם המוזיקה. אני עוצם עיניים. מי זה. חייב להיזכר. הגוף חלש, כמו פרח שאיבד את הכוח להתרומם. זה לירן. לא. זה הבחור הבלונדיני. לא. זה עומר. זה חייב להיות עומר. מה יש לי. משה. אבל משה שם, בקצה המועדון. אני לא מבין.

אני מטושטש. משה מוציא סיגריה. אני לוקח. הוא מדליק. הקופסה נופלת. אני לא מרים. מה זה משנה. הוא ירים. אני מעשן. אני נחנק. אני מעשן עוד. משה מוציא כדור קטן בצבע ורוד. לא, צהוב. לא, תכלת. אני מסתכל שוב, מצמצם אישונים. כן, תכלת, זה בטוח תכלת. דוחף לפה. הכל מסתחרר. תבלע, משה אומר. יש לו מלא קעקועים. רק עכשיו אני רואה. אני עושה כאילו בלעתי ואז יורק החוצה. אני לא רוצה. משה רוקד ואני מתרחק. הוא בא. עומר. אני מחבק אותו. משה הולך.

אני בשירותים. זוג יוצא. זוג נכנס. אני לבד. מישהו מסתכל, בוחן את הגוף שלי. אני מסתכל במראה. אני לבד. אני שמן. כולם צוחקים. אני לא מרגיש טוב. אני צריך להקיא, אני חייב להקיא. הכל מסתובב. דלת נפתחת, מתפרקת מהצירים ונופלת על הרצפה. אנשים משתינים וצוחקים. צועקים ומצביעים. שיכורים. רצים החוצה. שרים. מתחבקים עם חברים. רוקדים. הכול יותר מדי. זה יותר מדי, זה הרבה, זה המון. עמוס, מוגזם. אני בחוץ. דלת אחת. זהו. פְיוּ. רק דלת אחת. יש אוויר.

אני אוכל נקניקייה בלחמנייה עם חרדל וקטשופ וכרוב כבוש. אני תופס מונית וישן כל הדרך חזרה. הנהג מעיר אותי, אומר לי לצאת. קורא לי ילד. אני לא ילד. הבטן עומדת להתפוצץ. רגע אחר כך אני רוכן מעל האסלה. הכל מעורפל, אבוד בחלל, קורה ולא קורה. אני נזכר במבט של הבחור בשירותים. אני שמן. אני לבד. אני שונא את כולם. אני דוחף אצבע. אני בוכה. אני מרשה לעצמי לבכות. כואב לי בגרון ובלסת ובעיניים ובאף ובברכיים ובבטן. אבל בלב הכי כואב. אני דוחף אצבע. אני רוצה לנוח.

אני שוכב על הרצפה. לא אכפת לי שמלוכלך. אני בוכה עוד. אני רוצה את אמא. היא מעֵֵבר לדלת, אבל זאת לא היא. הכול שונה עכשיו. למה אין אף אחד. אני לא יודע כמה זמן עבר. אני קם מהרצפה, מכווץ את הבטן. היא לא נכנסת. חוזר לרצפה. דוחף אצבע. אני רוצה למות. משהו לא בסדר. כולם הולכים ורק אני נשאר. אני לוקח מגבון. אני מנקה. שופך חצי בקבוק נוזל ניקוי לאסלה. מוריד מים שלוש פעמים. אני יוצא.

הספר "מייקי לומד לאהוב" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא זמין לרכישה בחנויות ספרים ברחבי הארץ וגם באופן דיגיטלי.