עופר נחשון לא מיתג את עצמו כאייקון גאה - ובגלל זה הפך לכזה

החברה הישראלית של שנות התשעים הייתה מצד אחד סקרנית, מצד שני חרדה. כגיי, היית או "צבעוני", "קוריוז", או "בעיה". לא באמצע. ואז הופיע מישהו שנראה רגיל מדי לשתי האפשרויות. עופר נחשון שמו. הוא לא שבר את המסגרת הוא אילץ אותה להתרחב.

עופר נחשון, שהלך אתמול לעולמו בגיל 59, היה הרבה יותר מעוד שדרן רדיו וקריין, הוא היה אייקון של ממש - במיוחד לקהילה הגאה. נחשון התחיל בתחנת "קול השלום", עבר לקול ישראל ורשת ג', והגיש את "קופסת הלהיטים" בשישי בצהריים ואת המצעד הלועזי לאורך שנות התשעים.

בין 2009 ל־2017 שימש כדובר הניקוד של ישראל באירוויזיון. בחירותיו המוזיקליות הצמיחו סצנות קוויריות ישראליות: כשמוזיקת מועדונים קווירית נכנסה לתדר הציבורי, היא הפסיקה להיות שוליים. הוא גם היה אחד הראשונים שהשמיע את דנה אינטרנשיונל ברדיו. “הדבר שהיה לי הכי חשוב מלבד המוזיקה היה ההומואיות שלי, ושתלתי אותה בכל מקום", הוא סיפר בריאיון.

בשנת 1994 הוא יצא מהארון. הוא פשוט אמר את זה ואז חזר לשדר. זה נשמע חסר דרמה, אבל במציאות שבה "להיות הומו" עדיין נקשר במחתרתיות, בדמויות סטראוטיפיות או בחושך דווקא הפשטות הייתה רדיקלית, פשוט האפשרות להיות מי שאתה בלי להיענש על זה. “ידעתי שיזהר כהן הומו… ידעתי שאדם הומו, אבל אף אחד לא יצא מהארון. זה הוציא אותי מדעתי", הוא אמר. 

בשנות התשעים, המקום האחרון שבו היה אפשר לחלום על נורמליות גאה היה דווקא המיינסטרים. ושם, בנקודה הזו, עמד עופר נחשון. כאן מתחילה המשמעות האמיתית של מעמדו כאייקון גאה. נחשון לא מיתג את עצמו ככזה. הוא לא לבש דגלים, לא נופף בסיסמאות, לא עורר שערוריות. הוא היה גאה בדציבלים נמוכים ולכן נשמע רחוק יותר. בתקופה שבה הייצוג הגאה נמתח בין סאטירה לפרובוקציה, עצם העובדה שנחשון הופיע כמקצוען, כבן בית, הייתה הצהרה.

נוכחות כמדיניות

תפקידו כדובר הניקוד הישראלי באירוויזיון העמיד אותו מול מיליוני צופים באירוע שמזוהה כבר עשורים עם תרבות קווירית גלובלית. פתאום, מדינה צעירה ושמרנית יחסית מציגה לעולם איש תקשורת ישראלי, הומו מוצהר. זו הייתה גאווה ממלכתית, נוכחות כמדיניות.

אני מודה, אני שייך לדור שגדל כבר בתוך מרחב תקשורתי רועש יותר, עם מודלים גאים מובהקים יותר אבל הנוכחות של נחשון הייתה תנאי מוקדם לכל מי שמקבל היום במה, כולל אני. ואולי זו ההשפעה האמיתית שלו: להבין שהייצוג הגאה הישראלי לא התחיל מהמרפסת, אלא מהעמדה, מהאולפן, ומהשקט שבין השירים. 

היום הקהילה מנהלת ויכוחים על אותיות, זהויות וצבעים, שיח חשוב, אך איתו גם סכנה: לשכוח את הקרקע שעליה עומדת כל תנועה - קבלה יומיומית. לכן גם לאחר לכתו, ההשפעה שלו נשארת: דרך אינסוף רגעים קטנים, דרך הקול הזה שנכנס הביתה ואמר: “זה מי שאני”. בלי דרמה, בלי הסתרה, בלי סימן קריאה.