אתם מוכנים? הסרטים שהכי כדאי לכם לראות בפסטיבל הקולנוע הגאה

איש הולך ברחוב

סרטו של יובל הדדי ("15 שנה") זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב בפסטיבל לקולנוע עצמאי באוסטין טקסס. זהו סיפור על מפגש מלנכולי בין ההווה לעבר. רונן (אנחל בונני המצוין) חוזר לארץ אחרי שנים רבות בחו"ל ורואה דמות משמעותית מהעבר שלו, סיפור אהבה שהסתיים. בפלאשבקים לעבר, הצופים מתוודעים לסיפור האהבה הסודית בינו לבין גבר מבוגר יותר (אורי בנאי) כשהיה חייל ועסוק בשמירה על התדמית הסטרייטית שלו.

הסרט נע בין ההווה בו פוגש רונן בחור צעיר שמסמל את הדור החדש, הגאה ובטוח במיניות שלו, ומתפתח ביניהם רומן, שבו הפערים בין שתי תפיסות העולם שלהם מהווים מכשול. רונן מתקשה להשתחרר מהדימוי שלו כגבר "חזק" ו"מאצ'ו". רק במפגש עם האהוב מהעבר, יוכל אולי למצוא נחמה קטנה. זה סרט יפה, רגיש ועצוב מאוד, על החמצה, תובנות מאוחרות והקושי לשנות את התפיסה שלנו על עצמנו. ההליכה ברחוב שבשם הסרט היא השיטוט הפיזי והסמלי במחוזות העבר, והגילויים שבאים בעקבותיה. (יעל מאורר)

עצמאות

נדמה שהכל כבר נאמר על סרטו השני של משה רוזנטל, ששבר את שיא המועמדויות לפרסי אופיר עם 16 מועמדויות וזכה ב-10 פרסים, בהם לסרט הטוב ביותר, ועל הדרך גם הצליח להפוך לשובר קופות מפתיע בישראל. אם טרם יצא לכם לצפות ביצירה הנהדרת הזו שמתרחשת בשנות ה-80 וה-90 בחולון ומספרת על ילד בשם בועז (יאיר מזור) שמגלה סוד על אביו (אסי כהן) שמטלטל את המשפחה ונאלץ להתמודד עם ההשלכות גם שנים לאחר מכן (אז מגלם אותו עידו טאקו), זו ההזדמנות.

סרט מבוים להפליא, רגיש עם רגעים של קולנוע וירטואוזי ותחושת ריאליסטיות שמשחזרת לפרטי פרטים אך נמנעת מנוסטלגיה מאולצת את התקופה ואת השינויים שהתרחשו בחברה הישראלית בשנים אלה דרך סיפורה של משפחה אחת. (אלעד שלו)

לאן

עידו טאקו מככב גם בסרט הביכורים של אסף מכנס, שטרם יצא לבתי הקולנוע בישראל וניתן יהיה לצפות בו בטרום בכורה בפסטיבל. הסרט מתרחש בברלין ועוקב אחר חסן (איהאב סלאמי הנהדר שזכה בפרס אופיר על תפקידו), נהג מונית פלסטיני שעבר לגרמניה לפני שנים ואמיר (עידו טאקו כריזמטי כרגיל), צעיר ישראלי גיי שמחפש את עצמו ומפתח קשר עם בחור מקומי. זהו סרט רגיש ועדין עם הופעות משחק משובחות שמצליח לדלג מעל מהמורות הסכסוך ולראות קודם כל בני אדם כבני אדם, דבר שכל כך הכרחי בימים אלו. (אלעד שלו)

אוהבים חברה

סרטו של ג'ייסון לאוריץ' הוא מחווה קומית לסרט על פי ספרו של סטיבן קינג, "מיזרי". שם הסרט באנגלית הוא סופו של הביטוי Misery loves company. בסרט המקורי, סופר נערץ מוצא עצמו לכוד בביתה של המעריצה המטורפת שלו לאחר תאונה ויעשה הכל כדי להשתחרר. לאוריץ' לוקח את הסיפור למחוזות אחרים ויוצר קומדיה שחורה על בלייק דיטרוי (ג'ק פלוטניק הנהדר), גיי מוחצן שהיה בעברו שחקן משנה בסיטקום שנקרא "לא בבית שלי", אבל עיקר תהילתו הגיעה מריאליטי סטייל Hollywood Squares, שבו גילם את דמות ההומו הסיסי הטיפוסי, מטרת חצי הלעג של המנחה.

לאחר מותו של בן זוגו ג'ימי, מגיע בלייק לפזר את אפרו בפאלם ספרינגס ומוצא עצמו במיטתה של אנטואנט פאנק, המעריצה השרופה שלו (רייצ'ל דראץ' הנפלאה כתמיד), אישה בודדה שחיה עם אביה השיכור בפאלם ספרינגס עד מותו. ביתה הוא מקדש לכל דבר שבלייק אי-פעם עשה בחייו. "לא בבית שלי" אומרת אנטואנט, "ועכשיו הוא בבית שלי".

זו קומדיה מטורללת, הכוללת תנינים ופילים כשפלורידה היא מטרה נוחה ומוכרת לחיצי הלעג של הבמאי וגם כאן היא מוצגת כמדינה אידיוטית ואוהבת נשק, בה טופו הוא מוצר אקזוטי. מצד שני, גם דור ה-Z ותרבות הווק מקבלים את המנה המתבקשת. ריבוט של הריאליטי דוחה את בלייק כלא רלוונטי, בעוד בן דמותו הצעיר והמעודכן מקבל את התפקיד, וסוחר במחלה מדומיינת שלו כדי לקבל עוד "הכרה בכאבו". לאוהבי קינג, יש כאן גם כמה וכמה רפרנסים יפים למקור. מכונת כתיבה היא רק אחד מהם. (יעל מאורר)

מדפביולס

סרטו של קלין ג'ונס הופך את הדמות היסטורית של המרקיז החמישי של אנג'לסי, הנרי פאג'ט, לאייקון קווירי. המרקיז חי בין השנים 1875-1905, ובחייו הקצרים הספיק לבזבז 200 מיליון דולר במונחים של ימינו ולהביא את אחוזתו לפשיטת רגל. קאלום סקוט האוולס מפליא לגלם את דמותו הססגונית ומפגין גם כישורי ריקוד מרשימים. על פי הסרט, המרקיז הוא אדם טוב לב ונדיב במיוחד, המרעיף מתנות על המשרתים, תומך בבית היתומים, מאמץ יתומה שחורה, והופך לחביבם של כל הסוחרים באי המוכנים לעשות הכל עבורו.

הוא גם מסמן של מודרניות וקדמה ומאמץ את כל החידושים של זמנו בחדווה, כמו בסצנה שבה הוא מכבה נר ומדליק נורה חשמלית. בהופעה הראשונה שלו על המסך הוא לבוש שמלה ופנינים, ומקיא דם על תמונתה של אמו. הוא גדול מהחיים, מופיע ומשחק בהפקות ביתיות, ואינו מודע כלל לכמות הכסף אותו הוא מבזבז ולנוכלים שמתנחלים בביתו וגונבים ממנו. אבל מתחת לחזות העליזה, מסתתר עצב גדול. האב שהכיר בו כיורשו בגיל 21, מעולם לא פגש אותו, והוא כמה למגע איתו שלעולם לא מגיע.

דמות האב החליפית היא המשרת הראשי אותו משחק רופרט אוורט, שממש קשה לזהות מבעד לאיפור. בת דודתו לילי שאותה מגלמת רובי סטוקס בחן רב, היא היחידה מבין בני משפחתו שמבינה אותו ואף מתאהבת בו ומתחתנת איתו. "ההישג הכי גדול שלי הוא להיות מר לילי פדג'ט", אומר המרקיז. הסרט מציג נישואים לא שגרתיים, שבהם בני הזוג אינם שוכבים זה עם זה, אך חולקים תפיסת עולם, לפיה הדבר הכי חשוב הוא להיות נאמן לעצמך. כפי שאומרת לילי להנרי כשהיא פוגשת אותו: "פחדתי שתהיה מרובע כי כולם כאלה". אבל הנרי הוא יחיד במינו.

כמו ריקוד הפרפר שאותו הוא מפליא לבצע, גם חייו הקצרים והמרהיבים מסתיימים מהר מדי, אבל משאירים מאחוריהם אבק כוכבים וניצוצות גלאם. על רקע כותרות הסיום נשמע שירה של דונה סאמר I Feel Love שהנרי רוקד לצליליו, סיום יפה המקשר את חייו למוחצנות והקוויריות של עידן הדיסקו. (יעל מאורר)

המשפט של היין

במאה ה-19 מגיע בחור בשם היין (פול בוש) לאי בודד וטוען שהוא גדל במקום ועזב לפני 14 שנה בצעירותו. הבעיה היא שאיש לא מזהה אותו, אפילו לא בני משפחתו. במקום המבודד והנוקשה הוא נאלץ לעבור מבחנים ולעמוד למשפט כדי להוכיח את זהותו וגם להתמודד עם סוד מהעבר שקשור לבחור שנשאר מאחור.

סרטו של הבמאי הגרמני קאי שטניקה מזכיר בסגנונו את לארס פון טרייר ובמיוחד את סרטו "דוגוויל" - בין שבעלילה הדומה ובין שבעיצוב הבתים הפתוחים ללא גג הדומים יותר לעיצוב תיאטרלי מקולנועי. זהו סרט מוקפד ולא פשוט אך קולנוע יצירתי ומצוין שמציף נושאים של שמרנות, זיכרון ויחס אל הזר ומצליח להיות מרתק לכל אורכו. (אלעד שלו)

אין מנוחה לרשעים

סרט הביכורים של קספר קאלה מהווה שילוב מסוגנן בין דרמת אהבה גותית לבין אימה עממית (Folk horror). עלילת הסרט מתרחשת באיי פארו בשנת 1862, שם חי הדייג הצעיר בלדור לבדו בתוך קהילה דתית שמרנית ונוקשה. הכל משתנה כאשר הלגה, צייד לווייתנים מסתורי, מגיע לאי. השניים מפתחים מערכת יחסים חשאית, המעוררת במהרה את חשדם של תושבי הכפר.

במקביל, אירועים בלתי-מוסברים מתחילים להשפיע על הקהילה באי: בעלי חיים נעלמים, אנשים חולים, וסיפורים עתיקים על יצור מקולל ממעמקי הים קמים לתחייה. מה שמתחיל כרומן אסור מתפתח לסיפור אפל, השואב השראה מהפולקלור הנורדי וממיתולוגיית הערפדים ואולי אף ניכרת בו השפעה קלה מסרטיו של רוברט אגרס ("המגדלור"). פילו אזבק ("המוסד") מצוין בתפקיד הראשי. (רון פוגל)

חייה של אישה

גבריאל (לאה דרוקר, "הקיץ האחרון") היא מנהלת מחלקה בבית חולים בפריז שצריכה לנווט בין הנישואים הדועכים עם בעלה, אמה המזדקנת, העומס הבלתי נגמר בבית החולים, העובדים שעוזבים ועיתונאית שנשלחה לסקר את עבודתה ואיתה היא מפתחת קשר. סרטה של שרלין בורז'ואה-טאקה שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן הוא קולנוע ריאליסטי מוצלח שמציג את קשיי גיל המעבר ועולם הרפואה בצרפת, אבל גם יש בו משב אופטימיות ואנושיות שמגובה בהופעה המוצלחת של דרוקר שהופכים אותו לנעים לצפייה. (אלעד שלו)