מאז שאור-חן אליזרוב זוכרת את עצמה, חבריה לספסל הלימודים היו מציקים לה בגלל הגרגרת המסיבית שלה. לפעמים, רק כדי להשפיל אותה, הם היו נותנים לה לשתות ואז לוחצים לה על הגרגרת בכוח. כשגדלה, היא לא הצליחה להסתכל על הפנים שלה במראה בלי להבחין בה מיד ולהתמלא עצב.
כבר מגיל 16 אליזרוב הייתה נראית מאוד נשית, בטח ביחס לבנים אחרים בגילה, ואנשים שלא הכירו אותה התקשו להבין אם היא בן או בת. אבל הסממן הגברי, תמיד הסגיר אותה ורבים היו טורחים לציין זאת בפניה, כולל חבורת הומופובים שתקפה אותה באלימות קשה בשנה שעברה, בזמן שחזרה לביתה באוטובוס מתל אביב.
"הם לא הפסיקו להסתכל עלי ולצחוק וקראו לי בן", היא נזכרת בעצב בשיחה עם mako. "אחרי יותר משעה כזאת לא הייתי יכולה לשאת את זה. החלטתי לרדת באחת התחנות ולחכות לאוטובוס שאחרי, אז ירדתי בצומת פורדיס, אבל הם ירדו אחרי. ניסיתי לרסס עליהם גז פלפל אבל זה לא עבד. שניים מהם שרטו אותי עם אולרים, נפלתי על הרצפה והם פוצצו אותי במכות בקטע מפחיד".
הגברים ברחו והיא נשארה לבדה בתחנה, פצועה וכואבת. היא נזכרת שאף רכב לא עצר ואיש לא ניגש לסייע לה, עד שבסוף היא עלתה על אוטובוס נוסף בדרכה הביתה. בעקבות אותה תקיפה, אליזרוב נותרה מרותקת למיטתה שבועות ארוכים ופחדה לצאת מהבית תקופה ארוכה. היא עברה שיקום ארוך ועד לפני כמה חודשים עדיין סבלה מכאבים.
אליזרוב מספרת שבמשך שנים התקשתה לקבל את עצמה בתור אישה, בגלל אותו סממן גברי שפגע בה לאורך השנים, לא רק בהתנכלות הסביבה אליה, אלא גם במציאת עבודה וגם בהכרויות רומנטיות. "במשך חצי שנה הלכתי לעשרות ראיונות עבודה וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו לי 'תרשמי את הפרטים ונחזור אליך'. כמובן שלא חזרו", היא נזכרת. "היו כאלה ששיקרו ואמרו לי שהמשרה נתפסה בזמן הראיון".
מבחירה, נמנעה תחילה אליזרוב מנטילת הורמונים והיא שפטה וביקרה את עצמה רבות על המראה החיצוני שלה. חייה השתנו מקצה אל קצה אחרי שהגיעה אל פרופ' אבי חפץ, כדי לעבור את הניתוח הפלסטי הראשון שלה - שינוי מבנה הגרגרת. "לפני הניתוח נראיתי אישה, אבל במרחב הציבורי לא קיבלו אותי ככה. התעקשו לדבר אלי בלשון זכר", היא מספרת.
איך הניתוח שיפר את חייך?
"נפתחו בפני דלתות חדשות, אני מרגישה הרבה יותר טוב ומאושרת. כלפי חוץ מדובר בשינוי דרסטי. אחרי הניתוח הרבה אנשים לא זיהו בכלל שאני טרנסית. אפילו הבעלים החדש בבית הקפה במרכז הגאה לא ידע שאני טרנסית עד שסיפרתי לו. התחלתי לקחת הורמונים, אבל אני בטוחה שהורמונים לבד לא היו מספיקים כדי שאראה וארגיש כמו אישה".
פרופ’ חפץ, מנהל היחידה לכירורגיה ואונקולוגיה של הראש והצוואר במרכז הרפואי א.ר.ם אסותא רמת החייל, מבצע באופן קבוע ניתוחים אנדוסקופיים הקשורים לבלוטת התריס ויותרת התריס. ניתוחים אלה מאפשרים טיפול בבלוטות מבלי להידרש לחתך חיצוני בולט שמשאיר צלקת. הניתוח החדשני של שינוי מבנה הגרגרת, שעברה אליזרוב, פותח על ידיו במרכז הרפואי אסותא באופן ראשוני ובלעדי בעולם. עד היום, בוצעו בארץ תשעה ניתוחים כאלו בהצלחה מלאה וכל החולים השתחררו למחרת ללא סיבוכים.
"טרנסיות צעירות עובדות בזנות בשביל חיי מותרות"
בשנה האחרונה אליזרוב החלה ליטול הורמונים כדי "להרגיש אישה, משוחררת מהכלא", כך לדבריה. במשך שנים היא לא הבינה למה היא שונאת את הגוף שלה, מה שגרם לה לסבול מהפרעות אכילה קשות. "לקח לי זמן להבין שאני לא שונאת את הגוף שלי, אלא את מה שיש לי בין הרגליים - זה לא באמת שלי", היא אומרת. "בלילות אני חולמת על רחם וכשאני קמה בבוקר, אני תמיד מבואסת. אני אף פעם לא קמה עם חיוך כשאני חוזרת למציאות".
זה לאו דווקא אומר שאת מתכננת ניתוחים נוספים.
"הסביבה שלי וגם רוב החברים שלי הם סטרייטים שתופסים טרנסג'נדריות מאוד מנותחות. בגלל זה הם חושבים לפעמים שנשים כמו קים קרדשיאן או אביבית בר זוהר הן טרנסיות, גם אמא שלי חשבה ככה. אני לא רוצה להיות מנותחת מדי או כמו בובה. אני נגד ניתוחים פלסטיים, אני לא מתכוונת להשתיל סיליקון ומצידי שלא יהיה לי חזה בכלל. אני רוצה להיות טבעית כמו כל אישה אחרת וחולמת להיראות כמו אמא שלי. הגוף שלנו הוא מתנה שאלוהים נתן. אני מאמינה בו, באבא שבשמיים, והוא ידע מה הוא עשה כשהוא נתן לי את הגוף הזה".
אליזרוב רוצה להאמין שחל שיפור מסוים ביחס החברה הישראלית לקהילה הטרנסג'נדרית, אבל אומרת שיש דרך ארוכה לעשות. היא מביעה עמדה נחרצת, שלא נשמעת רבות בקרב הקהילה הטרנסית והגאה, נגד זנות. "הגוף שלנו הוא יהלום. שאנחנו עושות סקס אנחנו צריכות לבחור עם מי, לא להפוך את זה למובן מאליו ובטח שלא למכור את עצמנו בשביל כסף", היא אומרת. "גם כשאני מדגמנת אני לא עושה את זה בבגדים חושפניים מדי. אני אקבל את הילדים שלי על הכל אבל לא אם הם יעבדו בזנות".
הדברים האלה יכולים להכעיס. יש כאלה שיגידו שהחברה הוקיעה אותן ולא נותרה להן ברירה.
"אני לא מדברת על מה שהיה לפני 20 שנה, שנערות ונערים עבדו בזנות כדי לחיות ולא הייתה להם שום ברירה אחרת. אני מבינה שזה כמעט בלתי אפשרי לטרנסג'נדריות מבוגרות לצאת מהעולם הזה, זה ממכר כמו סמים ויש המון שזה פוגע בהן ושהן מכורות לאלכוהול וסמים. אבל טרנסיות צעירות לא עושות את זה כדי לשרוד ברחוב, אלא בשביל כסף קל וחיי מותרות. זה מגעיל אותי. אני מעדיפה למות ולא לעבוד בזנות".
הנושא הזה כואב לך.
"אני לא מבינה למה אני יכולה לעבוד בחינוך ולמצוא מקומות שיקבלו אותי למרות שאני טרנסית, לא שזה היה קל. אני רוצה שטרנסג'נדריות יעריכו את עצמן יותר ושידעו שהן שוות יותר. היום יש פתרונות גם למי שאין איפה לגור וגם למי שצריכה כסף. אני רוצה שהן ינסו ויתאמצו ולא ילכו לפתרון הקל, הלוואי שצעירות לא יכנסו לזה מלכתחילה. אבל זה מעבר לזה, יש המון שנאה ותחרות בתוך הקהילה הטרנסית ואני רוצה להעביר מסר אחר: כולנו יפות ומדהימות. אין מה לריב בינינו. תהיו בטוחות במי שאתן".
כשזה מגיע לחיי האהבה שלה, אליזרוב בוחרת לא לציין שהיא טרנסית באתרי ההכרויות. "אני קודם כל אישה ואז טרנסית", היא אומרת, "אני רוצה שמי שישלח לי הודעה יעשה את זה כי הוא נמשך אליי". מיד אחרי ההודעה הראשונה ולפני שיחת החולין, היא מספרת על הזהות המגדרית שלה ובודקת אם הדבר מתאים לצד השני. "יש המון סטרייטים שרוצים להכיר טרנסג'נדרית כי הם נמשכים לאיבר המין הזכרי, אבל אני רוצה למצוא גבר שירצה אותי בתור אישה".
View this post on Instagram
עם זאת, אליזרוב מכירה בעובדה שגם אותה, כמו טרנסיות רבות אחרות, יש מי שמחשיבים אך ורק כאובייקט מיני למימוש פנטזיות. "הם רוצים לגעת בנו ולהתנסות אבל יש בנו כל כך הרבה מעבר לזה", היא אומרת, "אני מבינה שגברים מתנהגים ככה כלפי נשים, אבל אצל טרנסיות כל הגברים שפונים רוצים רק סקס. אני לא בובת מין של אף אחד ויש המון פעמים שאני מנסה להכיר גברים, אבל אין עניין. אני רוצה שיבינו - לטרנסיות יש הרבה מה להציע מעבר לגוף ולבשר".
מה את מתכננת לעתיד?
"הרבה אנשים בגיל שלי מחפשים להנות אבל אני כבר יודעת מה אני רוצה בחיים. אני רוצה להתחתן, להקים משפחה ולגדל לפחות שני ילדים. אני נמצאת בתחום החינוך כבר שנים ועובדת עם בני נוער בהוסטלים ובבתי ספר. יש לי תעודה של מנטורית ואני רוצה להיות שרת החינוך של מדינת ישראל. אני בטוחה שזה יקרה. אני רוצה שילמדו על חן אור אליזרוב בשיעורי היסטוריה ומאמינה שנחיה בעולם שיש עוד ועוד טרנסג'נדרים בתפקידים בכירים, בצבא, בבתי חולים".
"אמא שלי מאמינה שאסור להתנשק לפני החתונה"
אליזרוב (24) נולדה בטירת הכרמל לזוג הורים קווקזים ויש לה אח צעיר אחד. אביה נטש את המשפחה עוד שהייתה תינוקת ומאז אין ביניהם שום קשר. היא למדה במסגרות דתיות עד גיל 14 ומספרת שסבלה מהתעללויות ומאלימות, משום שהייתה מתנהגת ומדברת בצורה "נשית". בעקבות אחת התקריות קיצוניות יותר שחוותה, היא עברה לבית ספר לחינוך מיוחד, שם מצאה את מקומה וסיימה את לימודי התיכון בהצלחה בגיל 21.
היא יצאה מהארון כהומו בגיל 16 בפני אמה ואחיה. חצי שנה קודם לכן, הצטלמה בארץ עבור חברת משקפיים איטלקית קטנה. דודה שלה, שטסה לטיול באיטליה, זיהתה אותה באחד המגזינים והודיעה על כך לאמא שלה. "בכלל לא ראיתי את הצילומים עד אז", היא נזכרת. "אמא שלי דרשה הסברים ולא ידעתי מה לומר לה. סיפרתי לה שאני הומו, שיש לי חבר ועזבתי את הבית לכמה ימים".
אחרי שחזרה הביתה, בני המשפחה סירבו לדבר איתה. היא מספרת שאלו היו שנים קשות מלאות בקונפליקטים וריבים, במהלכן ניסתה למצוא את עצמה ולשים את האצבע על התחושות ששטפו אותה. "מצד אחד הייתי בן ומצד שני בת. לא ידעתי מי אני", היא מספרת. "ידעתי בוודאות שאני מרגישה הכי נוח בתור אישה. בתור גבר הרגשתי שאני בתחפושת וזה מה שהפריע כל כך לאמא שלי. היא לא אהבה את המוחצנות שלי ואת התמונות הכביכול פרובוקטיביות שפרסמתי ברשתות החברתיות והמשפחה ראתה. היא שמרנית. מבחינתה, אסור להתנשק בכלל לפני החתונה. אין אצלה דבר כזה באמצע, והיא רצתה לדעת אם אם אני בן או בת".
היחסים בין אליזרוב לאמא שלה עלו על שרטון, וכשהגיעה לגיל 18 עזבה את הבית ועברה לגור בהוסטל "בית דרור" בתל אביב. "הרגשתי שאם אחת מאיתנו לא תצא מהבית, מישהי תמות", סיפרה. רק שם, הרחק מטירת הכרמל, היא שמעה לראשונה על הליכים רפואיים שיכולים לעזור לה להיות ולהרגיש אישה. כעבור כמה שבועות של ריחוק, היא חזרה לגור אצל אמה, ובמקביל החלה לחזק את החיצוניות הנשית שלה. אליזרוב התחילה לנעול עקבים, להתאפר וללבוש בגדים נשיים וצמודים.
כשהייתה בת 21, אמא שלה תפסה את הבן "ההומו והנשי" מקיים יחסי מין עם גבר אחר בסלון ביתם. בעקבות המקרה, אמא שלה ביקשה ממנה לעזוב את הבית, אז היא עברה לשהות בהוסטל "אבני דרך" בחולון, שנפתח באותה תקופה. אליזרוב החלה שירות לאומי במרכז הגאה דרך עמותת שלומית ולפני שנתיים, במהלך השירות, החליטה לצאת מהארון כטרנסג'נדרית בפני בני המשפחה.
"לקח לי יותר זמן לקבל את זה שאני טרנסית ממה שהיה דרוש לאמא שלי", היא מספרת. "היום היחסים בינינו הרבה טובים יותר. היא קונה לי חזיות ורוצה שאני אעשה את הניתוח התחתון יותר ממני. היא מתעקשת מול כל הרופאים שאני אעשה את הניתוח ושיקבעו לי תור במהירות. מגיע לה הרבה כבוד, שהיא גידלה אותי ואת אח שלי ותמיד דאגה שלא יחסר לי שום דבר. היא נתנה את החיים שלה בשבילי ואני יודעת שהיו המון פעמים שלא הערכתי את זה ולא התייחסתי לחוקים שלה בבית".