"הגינות היא הדבר הראשון שנעלם כשהקשר ביניכם מתפרק"

אין משפחה גאה שנולדה בטעות. מאחורי כל ילד במשפחה חד-מינית עומדת החלטה - תהליך, לא פעם שנים של המתנה, רופא, עורך דין, חוזה. שום דבר כאן לא קרה "סתם ככה". ובדיוק משום כך כואב לראות שהדבר היחיד שמשפחות גאות נוטות להשאיר פתוח הוא התרחיש שבו המשפחה הזו מתפרקת.

נתחיל מהחדשות הטובות, כי ב-2026 יש לא מעט כאלה. הדרך להורות גאה התקצרה והשתנתה. גברים שרצו להפוך לאבות נאלצו במשך שנים לנדוד לחו"ל, ומאז ינואר 2022, בעקבות פסיקת בג"ץ, נפתח הליך הפונדקאות בישראל גם לזוגות גברים ולגברים יחידנים. בפועל, רבים עדיין בוחרים בפונדקאות בחו"ל: בגיאורגיה, בארה״ב - מטעמי עלות, זמינות פונדקאיות וזמני המתנה. נשים מגיעות להורות דרך תרומת זרע או דרך מסלול שבו אחת תורמת ביצית והשנייה נושאת את ההיריון. המכנה המשותף כמעט תמיד זהה: רק לאחד מבני הזוג יש זיקה גנטית לילד. וכאן יושב הלב המשפטי של כל הסיפור.

הכלי שהופך את ההורה שאין לו קשר גנטי להורה חוקי לכל דבר הוא צו הורות פסיקתי. זה צו שבית המשפט לענייני משפחה נותן, בלי הליך אימוץ, ובהיעדר חקיקה שמסדירה את הנושא - זו יצירה של הפסיקה. כדאי להכיר את הפרטים, כי הם משנים: את הבקשה אפשר להגיש מ-60 יום לפני הלידה ועד שנה אחריה, וככל שמקדימים, גדל הסיכוי לקבל צו רטרואקטיבי ליום הלידה ואף בלי תסקיר של עובדת סוציאלית. מרגע שהצו ניתן, הוא שווה להורות ביולוגית לכל דבר ועניין, מחייב את כל מוסדות המדינה, והכי חשוב - הוא אינו תלוי בקשר הזוגי. הוא נשאר גם אם נפרדים. וכשלאף אחד מבני הזוג אין זיקה גנטית לילד, הדרך היא אימוץ - נתיב נפרד, עם כללים משלו.

וכאן בדיוק אני רואה משפחות נופלות. כי הצו עושה אתכם הורים, אבל הוא לא קובע מה קורה בין שני הורים שווים ביום שהם נפרדים. קחו לדוגמה שתי אימהות. אחת מהן ילדה, יש צו הורות, שתיהן אימהות שוות לחלוטין בעיני החוק. הן בנו הכל ביחד, ואז נפרדו, וזו שילדה אמרה את המשפט שאני שומעת יותר מדי: "הילדה צריכה להיות בעיקר אצלי. הרי אני ילדתי אותה".

כשיש צו הורות, בית המשפט לא נותן שום משקל לאמהות הביולוגית. בעיניו עומדות שתי אמהות שוות, והטענה הזו אבודה מראש. אבל טענה לא צריכה לנצח כדי לעשות נזק. במקום שהמשפחה תהיה עסוקה בעבודה החשובה באמת - לשקם את עצמה ולמצוא איך היא ממשיכה להיות משפחה בשני בתים - היא נתקעת לחודשים על בירור תביעה שלא הייתה לה תוחלת. וכל חודש כזה לא רק עולה כסף, הוא מעמיק את הקונפליקט, גורר את הילדים פנימה והופך פרידה שאפשר היה לנהל למלחמה שמנהלת את המשפחה. במשבר משפחתי אתה אף פעם לא עשיר מספיק כדי לקנות בזול.

לכל אחת מהשאלות שהן נלחמו עליה אחרי הפרידה היה אפשר לתת תשובה הרבה לפניה. לא בפסקה כללית בהסכם חיים משותפים, מהנוסח ש"במקרה של פרידה ננהג בהגינות" - הגינות היא הדבר הראשון שמתאדה כשהקשר נשבר. אלא בהסכם מפורט, חיים משותפים או הורות משותפת, שמעז להסתכל קדימה אל המשפחה כפי שתיראה גם אם תתפרק: איפה יגורו הילדים, מי מכריע על מה, איך נראים זמני השהות, מה קורה לרכוש. את ההסכם כותבים כשעוד אוהבים, בדיוק כדי שלא תצטרכו לכתוב אותו מתוך כאב.

וזה לא נעצר בפרידה. משפחה שנבנתה מבחירה צריכה להגן על עצמה גם בקצוות האחרים. ייפוי כוח מתמשך קובע מי מחליט בשבילכם - רפואית, כלכלית - אם יום אחד לא תוכלו להחליט בעצמכם; בלעדיו, בת הזוג שגידלה איתך ילד עלולה למצוא את עצמה מחוץ לחדר בדיוק ברגע שהכי צריך אותה בו, מול בני משפחה שלא תמיד רואים בה הורה. צוואה קובעת מה ייעשה במה שבניתם, ולמי.

אצל זוגות חד-מיניים זה קריטי במיוחד: זכות הירושה של בן הזוג עדיין נשענת על פסיקה מנחה, לא על הלכה מחייבת של העליון, וצוואה היא מה שהופך את ה"כנראה" ל"בוודאות". היא גם קובעת מי ידאג לילדים, ומונעת מצב שבו דווקא באמצע פרידה יירש מישהו שלא התכוונתם אליו. אלה לא מסמכים של סוף. הם אותה פעולה של כוונה שיצרה את המשפחה, מופנית הפעם להגן עליה.

הבשורה הטובה היא שכל מה שכתוב כאן נמצא בידיים שלכם, והזמן הכי טוב להחליט הוא לפני שצריך. כבר הוכחתם שאתם יודעים לבנות משפחה נגד הזרם - בתכנון, בסבלנות, ובהרבה אהבה. אותה כוונה שהביאה את הילדים לעולם היא בדיוק מה שתשמור עליהם אם הדרך מתפצלת. הסכם, כמו זוגיות, כמו משפחה, עושים באהבה או שלא עושים בכלל. והמשפחות שעושות אותו באהבה, כשהכל עוד שלם, הן אלה שגם ביום הקשה ביותר ממשיכות להיות עסוקות בדבר היחיד שבאמת חשוב: בילדים. לא בתביעה.

עו״ד ומגשרת מורן סמון, מנהלת משברים משפחתיים בשיטת קש"ב - קשר, שקט, ביטחון.