>> הצטרפו לקבוצה של גאווה בפייסבוק

אין תמונה
הנבחר שהצילח להכניס אותי למיטה
אחרי שביקרתי בפטאיה, קו-סאמד ובנגקוק, המשכתי אל התחנה הבאה, בתקווה למצוא את האסייתי שיגאל אותי מיסוריי.

תחנה רביעית: פאטונג

חמש בבוקר ואני כבר על המונית בדרך לשדה התעופה. שבוע בתאילנד וחוץ ממסיבות עם שירים של ג'ניפר לופז, אני מרגיש שעוד לא עשיתי שום דבר. בעיקר לא בחורים אסייתים מקומיים. איכשהו למרות החזות הפסיבית והחלקה למשעי של התאילנדים, אני לא מצליח לייצר את אפקט הריבואנד הצפוי מטיול הפוסט פרידה הראשון שלי אחרי שנתיים של זוגיות מונוגמית.

אני נזכר בפעם האחרונה שהייתי פה שהייתה שונה לחלוטין. ילד תמים בן 23 שמוצא בפוקט בחור מקומי בשם אלכס, שלמרות הניחוח הרוסי זהו שקר-כלשהו מערבי שמחפה על שם תאילנדי בלתי ניתן להגייה.

אלכס היה התגשמות הפנטזיות שלי – חתיך, בנוי היטיב, לא מפחד מהרגשות שלו, כנה ואמיתי. ממרחק השנים היום אני כמובן מבין שהכל היה בראש שלי ובפועל היה מדובר בנער ליווי שלמד להגיד  "איי לאב יו לונג טיים" באנגלית, אבל אז הייתי בטוח שיש קסם בסיפור בתור הנסיך המושיע שנשלח להציל נשמה אבודה משליטתו של סרסור קלגסי כלשהו.

כשאני כבר חוגר את חגורת הבטיחות של המטוס ואדי האלכוהול של היממה האחרונה מתחילים להתפוגג, אני מתחיל לתהות כמה עלוב לטוס לבד לפוקט בגלל זכרונות על התאהבות נעורים מטופשת. סביר להניח שלא אמצא שם את מה שלא הצלחתי למצוא בבנגקוק – האסייתי המושלם שיגרום לי להטיס את האקס מהמחשבות שלי אחת ולתמיד.

שלוש שעות וחצי בקבוק וודקה אחר כך ואני כבר על החוף בפאטונג, מעלי דגל גאווה קרוע ומסביבי כל החיבורים הצפויים והמזעזעים בין מבוגרים מערביים לאסייתיים צעירים, רק בגרסה מזוויעה יותר מבנגקוק: הפעם המבוגרים נטולי חולצה.

אדיר רון בתאילנד (צילום: תומר ושחר צלמים)
מסיבת חוף גאה בפוקט | צילום: תומר ושחר צלמים
עשרות אסייתים מנסים בצורה בוטה יותר או פחות להתחיל איתי (לא זוכר שבהילטון זה מקובל לעבור מול מישהו ולחשוף לו את התחת), אבל אני לא מצליח לייצר אצלי אפילו גרם של עניין. אני חוזר למלון בתבוסתנות יתר ומחליט לתת לפאטונג הזדמנות אחרונה בדמות הפרדייז קומפלקס המפורסם של פוקט, רק כדי להבין שאיפשהו בין דראגיסטיות שמנות, נערים שלא מתאמצים אפילו להסתיר שהם זונות ועיצוב צעקני וטעם רע של מדרחוב בעזה – הגיע הזמן לוותר על חלום הסטוץ האסייתי המושלם. מסתבר שאני הולך לשבור שיא ולהיות הראשון שחזר מטיול הומואי לתאילנד עם כל החבילת קונדומים שלמה.

תחנה חמישית: רעידת אדמה בקאמאלה ביץ'

ביום שאחרי אני עוזב את הבלגן של פאטונג לטובת אחד החופים הפחות הומואים ומערביים: קאמאלה ביץ'. אולי זה מה שאני באמת צריך. רגע לפני הבלגן של פסטיבל הסירקיט של אסיה, קצת שקט על אחד הכיסאות ובהייה שקטה בחוף הרגוע, אני עוצם עיניים לרגע ארוך ופתאום מרגיש את האדמה זזה מתחתי. "וואט דה פאק איז דיס?" אני שואל את אחד המלצרים המקומיים והוא מסתכל עלי בחזרה במבט שואל. "איז דר א צינור ביוב אנדר מי צ'ייר?" אני מתחיל להתעצבן ופתאום קולט שכל החוף נעמד על הרגליים. הוא מביט מסביב במבט שואל ולפתע פולט צעקה מחרישת אוזניים: "צו-נא-מי".

תוך עשר דקות אני מוצא את עצמי על טנדר שנראה כמו פשיטה של משטרת ההגירה בדרום תל אביב אבל בגירסת הפילטר ההפוך: הפעם יש נהג אסייתי אחד מקדימה ועשרות מערביים מבוהלים מצטופפים מאחורה ומפונים לעבר הלא נודע. אני פותח את הסמארטפון וקולט שלושים הודעות בוואטסאפ ואזהרות מטורפות בסי.אן.אן –  פאקינג שיט, מסתבר שהצונאמי הזה הולך להיות ממש רציני וכל כך לא בא לי למות רגע אחרי שקניתי את צמיד הויאייפי של הסירקיט באינטרנט.

הטנדר מטפס באיטיות על מלון שממוקם באחד ההרים הגבוהים ומוריד את כולנו לפני שהוא נמלט חזרה. כל המערביים מתחילים להקליט את עצמם בוידאו עם צוואות אחרונות ואני מנצל את ההמולה כדי להתפלח למלון ולשבת על הבריכה. אם כבר לטבוע, אז לפחות שיהיה בסטייל. אני ממשיך לרפרש את הסמארטפון ומחליט שלבזבז בטריה ואינטרנט יקר על סרטונים מפוקס ניוז שיראו לי איך כולם מתו בצונאמי הקודם של 2004 זה לא רעיון טוב במיוחד.

אדיר רון בתאילנד (צילום: תומר ושחר צלמים)
אדיר רון בפוקט, על ההרים, ממתינים לצונאמי שלא הגיע | צילום: תומר ושחר צלמים
מצד שני, אין כמו סוף העולם כדי לפתוח את הצ'אקרות המיניות. אני פותח את הגריינדר ומעדכן את המיקום. "היי", אני שולח לבחור בן 22 שנמצא הכי קרוב אלי ולפי הסטטוס מתארח במלון הזה "וואנה פאק וואן לאסט טיים ביפור ווי דאי?".

שעה וחצי אחר כך, אני מסכם סקס מעולה ומפתיע ומהמם ומבין שא' צדק כל הזמן הזה – המקומיים פה אכן יודעים לעשות את זה. הבחור מדליק סיגריה ואנחנו מנהלים סמול טוק מתבקש על המיטה בזמן שאני תוהה אם אנחנו הולכים לשחזר את סצנת המוות הרומנטית של טיטאניק בתלת מימד אמיתי. "יו נואו, יו אר מי פירסט לוקאל פאק סינס אי גוט היר", אני מעדכן אותו והוא מסתכל עלי בחיוך. "באד ברייקאפ?" הוא שואל והלב שלי מתווכץ בפתאומיות.

אני מוצא את עצמי מהנהן בעצבות והוא בתגובה שואף שאכטה ארוכה. "איי האד דיס טו, נוט לונג אגו" הוא אומר לבסוף. "דונט סטרס יורסלף. איט וויל קאם". מבחוץ נשמעות להם צפירות הרגעה והכרוז קורא לכולם באנגלית להתאסף בחזרה. "יו סי, נו צונאמי!" הוא מכבה את הסיגריה ומוזג לנו עוד קצת משמפניית המיני בר היקרה שנפתחה כשחשבנו שאנחנו הולכים למות "אברית'ינג איז גואינג טו בי אוקיי". אני מתחיל להתלבש באיטיות ומסתכל עליו.

מדהים ששבוע וחצי אני מתרץ לעצמי ולכל העולם שהבעיה היא שאני לא נמשך לאסייתים ובסוף בא התאילנדי הזה עם האנגלית הרצוצה שלו וברגע עולה על מנגנון הבולשיט הפנימי שלי בלי להתאמץ. "דו יו מינד איף איי סטיי פור דה נייט?" אני שואל אותו במהירות והוא עונה בחיוך "איט וויל בי גרייט".

בנגקוק: סירקיט אסיה

"מה עובר עליך?", א' שואל אותי בהפתעה. "זו רק מסיבת הפתיחה של הסירקיט וזה כבר הבחור השלישי שנעלמת איתו". לא בטוח אם זה הלילה המיוחד שעברתי בפוקט או העובדה שסוף סוף מנגנים האוס נורמלי (כולל אפילו טראקים של עופרה) ולא רק את הטראש של ג'ניפר לופז אבל א' צודק - משהו אכן השתחרר אצלי.

אין תמונה
החוף הגאה בבוקר שאחרי הצונאמי שלא הגיע
מסיבת הפתיחה מתקיימת על גג של גורד שחקים בבנגקוק וההפקה המתוקתקת נראית כאילו זוייפה אחד לאחד מהסירקיט ברצלונה: אוסף גופות הורסות שמסתובבות לכל אורך הקלאב וארומה חזקה של הקוק. מיותר לציין כי במסיבה המרכזית של טוני מורן, המוג'ו האסייתי שלי כבר בשיאו ומצליח להגיע לעננים שהוא מחליט לנגן את מיטב הלהיטים שלו שפורסמו ב"מיקסר" בחודש שעבר.

למסיבה הסגירה אני מגיע כבר נטול א', שלראשונה בחייו לא מצליח לעמוד בקצב של הסירקיט רק כדי לגלות את נפלאות הקונספט של קלאב עם מקלחות ענק.

אני מנצל עד הסוף את כרטיס ה"מערבי שהגיע לטיול" ומצליח תוך חתירה למגע ודבקות במשימה להגיע לסיומה המוצלח של חבילת הדורקס שהייתה עוד סגורה ועצובה בתחילת השבוע – שלא תגידו שלא לקחתי את ערכי צה"ל איתי כשיעור לחיים.

רגע לפני שאני עולה לטיסה חזרה הביתה, אני מאתר את י', המתלמד התמים והמופנם לשעבר שהפך תוך כמה חודשים לקלישאה של ההומו שמגיע לתאילנד לעבוד באל על ולהנות ממסיבות וזיונים בכל רגע פנוי. "אני חושב שסוף סוף הבנתי את השינוי הזה שעברת כאן", אני מעדכן אותו בזמן הבדיוק הבטחוני המזורז שהוא מעביר לי.

הקיום הישיר וחסר המורכבות של תאילנד שמתנהלת בקצב אחר לגמרי מתל אביב ולא מפסיקה להיות מסובכת סביב עצמה, הצליח להחזיר אצלו את המחשבות ההומואיות הכי מורכבות לנקודת ההתחלה. הפשטות של הילד הנאיבי שהתחיל את המסע התל אביבי לפני כל הפרידות הקשות, המשחקים, מערכות היחסים הלא פשוטות ושאר הצרות של הבועה המקומית. "אתה יודע מה", אני נפרד ממנו על שרוול המטוס כשלפנינו גדוד ישראלים שרק מחכים כבר למחוא כפיים שננחת בארץ, "נדמה לי שזה בדיוק מה שאני הייתי צריך".

Jennifer Lopez - Dance Again. Rafael Lelis Haus Club Mix

למרות הסלידה שפיתחתי לג'ניפר לופז בשבועיים של חפירות טראש תאילנדיות קשות, אני חייב להודות ששטיפת המוח הצליחה ומצאתי את עצמי מזמזם את הווקאל של דאנס אגאיין כמה פעמים. מבחינתי אגב, היה פחות מביך להידבק במחלת מין אסייתית ולא בשיר הזה.

מזל שרפאל לאליס הברזילאי הוציא מיקס משובח לטראק הזה שכיכב בכל המסיבות של סירקיט והצליח להפוך את השיר הזה מבדיחה עצובה למשהו שיכול לככב לי בפלייליסט מבלי שאצטרך לבגוד במורשת ה"מיקסר" ההאוסית שנרקמה כאן. ובנימה זו, קבלו את גירסת ה- Haus המלאה בבכורה של היוצר-חובב-היהודים ל"מיקסר" של ערוץ גאווה במאקו.

Winnie Pootz - Live @ Baku

עזבו אתכם משירת התקווה במשחקי כדורגל, הגאווה הישראלית האמיתית מסתתרת ברגעים הנדירים שבהם שומעים מיקסר ישראלי במסיבה בחו"ל ומתחילים להתלהב בקול מול כל החתיכים שמסביבכם. במשך שנים ובעיקר במסיבות הסירקיט למינהם, החוויה הזו הייתה רשומה על שמם של מייסדי הז'אנר המקומי (או בשם המפורש: עופר ניסים), אבל בתקופה האחרונה ההגמוניה הזו נשברה כשיותר ויותר יוצרים מקומיים עולים מתחילים לככב בפלייליסטים של הפקות עולמיות. ינון יהל, תומר מזרחי, מיקי פרידמן, ארז בן ישי ועוד רבים וטובים הצליחו להפוך את טפטוף ההאוס הישראלי לזרם אדיר שמשפריץ על כל מסיבה ורודה בעולם ומשתין בקשת על כל לרלורי האנטשימיות של אביגדור ליברמן.

התוספת האחרונה לקליבר המכובד הזו היא דיג'יי וויני פוץ (או ענבר רוסו אם אתם מתעקשים) שהרחיקה עד באקו באזרבייג'אן כדי ללמד את המקומיים שיעור בהאוס ישראלי. והתוצאה: ממתק אמיתי לאוזניים שמוכיחה שאם יש מוזיקה משובחת, אפילו מוסלמים ידעו ללבוש חולצות כחול-לבן ולצעוק "שמע ישראל". הסט אגב הוקלט כולו בצורה חיה וזמין להורדה לגולשי "המיקסר" של מאקו גאווה כדי שתוכלו להתגאות גם בדיעבד אז יאללה – לכו לעוף על זה.

>> חוויותיו של אדיר רון בתאילנד – חלק א'

>> לטורים הקודים של אדיר רון

ה"מיקסר" ממשיך לערבב אתכם גם בדף הפייסבוק

>> צריך שני גברים לטנגו: חוג לריקודים סלוניים לגייז

>> היכנסו לכתבות נוספות בערוץ הגאווה