>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
"עשרים ותשע זו השנה האחרונה שלך לחיות את גיל העשרים", א' מצייץ ברגע של כנות ממרום גילו הפיקטיבי בגריינדר, "כולנו נכחיש את זה כמובן בפומבי, אבל משהו בשלושים כבר גורם לדברים להיראות אחרת".
רגע לפני פתיחת העונה השנייה של ה"מיקסר", ופתאום אני נזכר בתקופה הבתולית הזו שבה רק התחלתי לתקלט ולכתוב על מוזיקה ורודה. זה היה איפשהו בגיל עשרים וחמש, ולמרות שזה לא נראה לי כל כך מזמן, זה גם בו זמנית נראה כאילו עבר נצח. רגע לפני יום הולדת נוסף, צריך להודות שסגנון החיים הקלאברי מגיע עם שיעור מס גבוה במיוחד שמותיר את כולנו בפרדוקס מתמשך לאורך שנות העשרים המאוחרות: מסרבים בתוקף להתחייב לכל דבר חדש, ומלאי געגועים לכל מה שאיבדנו.
על המזבח התל אביבי הזה הוקרבו כל כך הרבה דברים, והם רק מתחילים לצוף יותר ויותר ככל שהשלושים מתקרב. וכך יוצא שדור שלם שרק חיכה שהחיים יתחילו להתבהר קצת באזור השלושים, מוצא את עצמו בגרסה קצת יותר אבודה ומנותקת של מי שהיה בשנות העשרים. למחיר הפסיכולוגי הזה אין שם בספרות המקצועית אבל בהחלט יש לו כתובת: במקום הכי נמוך בתל אביב.
דווקא עכשיו: איזון מושלם בחיים
החלק האירוני ביותר ביום ההולדת הנוכחי, הוא שדווקא השנה הגעתי איכשהו לנקודת האיזון המושלמת ביותר בין הילד הנצחי שמקנן בי למבוגר האחראי שמגיע עם שאיפות משלו. תחשבו על אידיוט מושלם שרודף אחר מסיבות פח, מכור למוזיקת האוס ולא מספיק לשחק באקס בוקס מעורבב עם הגרסה המעונבת: כזה שמצליח לתחזק קריירה למופת וזוגיות עם בלונדיני חתיך שברצינות גורמת לי לקנא בעצמי. פלא שאני לא רוצה לעזוב את השילוב השברירי הזה לטובת מה שמחכה לי ב"גיל שלושים פלוס"?
אותה הגדרה אנמית לעתיד ההוא שהופך כל חיי מסיבות לתאונת שרשרת קטלנית. אם משהו אחד קבוע בחיים האלה הוא שהמסיבה תמיד נגמרת בסוף (וגם האפטר והאפטר שאחריו והצ'יל שמסכם את הסופ"ש), והאורות נדלקים לתאורת פלורסנט של פוסט מסיבה, שחושפת ללא רחמים את המחיר האמיתי של חוסר ההתבגרות. כשגיל שלושים מסתמן כזמן שבו צריך להחליט והאופציות נעות בין להישאר עוד רגע אחד מיותר ומביך בסצנה לבין הקרבה עצמית לטובת זוגיות בורגנית ועצובה
– פלא שחצי מהקהילה לא רוצה לעזוב את גיל עשרים ותשע באטרף.
"זה לא חייב להיות ככה", מזכיר לי שוב א' שממקום מושבו במגדל הדירות של בנגקוק אין תאריך תפוגה לשום דבר, "אתה תמיד יכול להגיע לכאן בסוף ולא להיכנע לתכתיב התל אביבי שמרים גבה אם מישהו בגיל שלושים ושמונה קונה בפיצוציה ארבע במאה".
אנחנו דור אחר
אבל רגע לפני שאני אורז את המזוודות הווירטואליות שלי ובוחר לברוח, הבלונדיני שלי תוהה בקול למה בעצם משהו צריך להשתנות. "תהיה ילד, תהיה גבר, תהיה כל מה שבאמצע אם זה עושה לך טוב", הוא מפציר בי ביובש, "בסוף, התבניות האלה של מה צריך לעשות באיזה גיל שייכות בת'כלס לסטרייטים, וטוב שכך. הן כל כך מזעזעות שהם גורמות לי להודות לאלוהים כל בוקר שעשני גיי".
אני מביט בו, ופתאום מבין שהוא צודק – צקצוקי הלשון האלה שא' ברח מהם לחצי השני של היבשת הן כאלה שהיו בעיקר בראש שלו. הדור התל אביבי הזה לא אבוד בכלל – הוא פשוט עוד לא המציא את עצמו. מצד אחד, אנחנו משוחררים מכבלי ההגדרות שמחזיקים את שאר העולם הסטרייטי מקובע לדפוס ההתנהגות הנורמטיבי, ומצד שני מעולם לא היה פה דור קלאב גאה לפנינו שיצר סטנדרט כלשהו.
מסתבר שלהתרגש באמת מכל אפטר של שירזי ולרדוף אחרי מסיבות של עופרה בגילאי השלושים פלוס יכול להיות פאתטי או מהמם – מה שנחליט. הקרב האמיתי הוא על התקדים שניצור כאן בעשור הקרוב – כזה שיכול להוביל אותנו לברלין החדשה בדיוק כמו שהוא יכול לשלוח אותנו לפתח תקווה.
אז יודעים מה, ממש בא לי שזה דווקא ילך לכיוון ה"מהמם" כך שהנה התרומה הקטנה שלי: שמי אדיר רון, אני עוד שנה פחות יום אהיה בן שלושים ולמרות אני חוזר לכתוב את העונה השנייה של ה"מיקסר" ב-mako גאווה.
קראתם נכון, ממרום עשרים ותשע שנותיי, אני כותב טור שמתייחס ברצינות תהומית למסיבות, האוסים והסצנה המקומית. יודעים מה: אני ורוב חברי הקרובים (שחלקם כבר עברו מזמן את גיל השלושים) בוחרים במודע שלא להתעסק בילדים, משכנתא וערבי גבינות ויין ובהופעות של נורית גלרון. נמשיך למלא את חיי הלילה ולעצב אותו כמו שאנחנו מוצאים לנכון. ככה החלטנו, ואנחנו הולכים ללמד את הדור החדש שאין מה לצקצק בלשון, כי זה לגמרי בסדר ונורמטיבי – בעיקר אם המיקוד שלכם הוא המקום הכי נמוך בתל אביב.
Steve Angello - Yeah .Official Video
סטיב אנג'לו, הדיג'יי השוודי-יווני נמצא בימים אלה בעיצומו של סיבוב הפרידה של הסווידיש האוס מאפיה אבל הטראק המעולה הזה כבר מתחיל להכין את הקריירה שאחרי. מסתבר שחוץ משליטה גאונית בביטים אלקטרונים, המאפיה השוודית לימדה את סטיב אנג'לו כמה טריקים מיינסטרימים (או סתם שדרגה לו את התקציב). הבחור משחרר את הסינגל הזה עם קליפ מושקע במיוחד וגרסת רדיו מרוככת שמצליחה להיבלע בשלוש דקות גם על ידי קהל שאינו הקלאבר הגאה הממוצע.
מצד שני, לפני שמישהו כבר מרים טלפון לניקי מינאז' ומודיע לה שיש פה עוד יוצר האוס שרוצה להתמסחר ולתרום כמה ביאסים מגניבים - דעו שווקאל עדיין לא תמצאו אצל סטיב אנג'לו. שנאמר – מסחרי אבל לפניך. לא נורא. לפחות יש לה את דיוויד גואטה בספיד דייל.
Henree Feat. Nikka - See Me Now .Finally
נוכחת בקשת הגולשים, לשלב לצד המלצות לטראקים הכי חמים גם את ההפניות למסיבות הכי חמות, הוחלט על פינה חדשה: המלצות קלאב לסופשבוע. והשבוע, המלצה מפתיעה במיוחד: שישי הקרוב בטיאלוי. אז נכון שהמקום הפך בשנים האחרונות להיות מהסאונה החביבה עלינו במסיבות יולי-אוגוסט למקום מרבצם של מסיבות נוער ובת מצוות, אבל הנוסטלגיה הגאה שומרת למקום המיוחד הזה חסד נעורים - בעיקר במסיבת הסגירה של המקום לטובת המרת החלל לעוד בית קפה בורגני במתחם הנמל.
מי שמוביל את הקאמבק החד פעמי הזה הוא כמובן שמעון שירזי שהעלה מלכתחילה את המועדון על המפה הוורודה אי שם בתחילת שנות האלפיים. התקופה הזו של ימי ה-FFF בטיאלוי נחשבת עד היום לתור הזהב הגאה של חיי הלילה, שהצליחה לראשונה להביא לארץ שמות חמים דוגמת ויקטור קלדרון לצד מתן במה לרזידנטים ענקיים כמו עופר ניסים.
שירזי מתכנן ערב אחרון חד פעמי שישלב נוסטלגיה בתחום התפאורה, המוזיקה וההופעה המיוחדת של הנרי וניקה לצד קריצה גם לקהל החדש שיגיע בחסות ליין ה-3סום ויקבל טעימה מימיה הראשונים של הסצנה בתל אביב.
ממרום גילי המתקדם החדש - לילה אחד שירגיש כאילו לא עבר עשור הוא בטח לא משהו ששווה לפספס, בעיקר אם לא ישכחו לבקש ממני תעודת זהות בכניסה כמו בימים הטובים ההם.