>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם
כמה חודשים אחרי החוויה המסעירה, ישבתי איתה לשיחה של אחת על אחת, "לס און לס", אם תרצו, כדי להבין באמת מי היא ענת צאיג מתחת לכל הדמות היפה שבנו העורכים המוכשרים של האח הגדול והאם בכלל כל זה היה שווה את זה.
שאלון חימום: החיים לפני האח הגדול
מתי יצאת מהארון לראשונה?
"בגיל 21".
איך הסביבה קיבלה את זה באותה תקופה?
"אבא קיבל את זה כאילו הודעתי שאני מתחילה חוג קדרות. אפתיה מוחלטת ואולי אפילו סוג של שביעות רצון חבויה. כמה שפחות גברים בטריטוריה שלו. אמא קצת נבהלה בהתחלה. אני ואחותי יצאנו מהארון ביחד וזה היה שוק גדול בשבילה, אבל היא היתה אישה שלא הפסיקה ללמוד ולהתפתח והיא הבינה שעם כל הכאב שלה, זה משהו שלא הולך להיעלם וגם בעצם לא כזה נורא. אחרי תקופת הסתגלות של כמה חודשים היא חזרה להיות החברה הכי קרובה שלי. תמכה, ייעצה, פישרה לא אחת ביני לבין בנות הזוג שלי בסיטואציות של ריב והן התייחסו אליה כאל אמא".
"ברור שמבוגרות. הרבה יותר בשלות, נשיות וסקסיות".
קפה שחור או נמס עלית?
"נמס בכל מצב. לא סובלת קפה שחור. בכל מה שקשור לאלכוהול וקפה שחור, עד לא עשיתי את הקפיצה לעולם של הגדולים".
מה הדרינק שלך?
"מעדיפה את חליל הקסם הירוק על פני אלכוהול בכל זמן נתון".
פאב או מועדון?
"לא ולא. קשה לי עם מקומות הומים. נחנקת שם וסופרת את הדקות כדי לשים וי ולקחת מונית הביתה. אין על סרט, ארוחה מפנקת עם חברים".
האם במהלך חייך נמשכת לאור הזרקורים, או דווקא העדפת את החיים האנונימיים שלך?
"מה שמגוחך בכל הכניסה שלי לתוכנית, הוא שאני בנאדם סופר פרטי. לא מתגודדת, לא מפרסמת פוסט כל אלפית השניה בפייסבוק, לא נוהרת מאירוע לאירוע, שומרת את החיים שלי בווליום נמוך יחסית. אבל, אם כבר לצאת מאיזור הנוחות, אז בגדול. להתפרע עד הסוף. ללכת על האקסטרים. הבנתי שהזדמנות כזאת לא תחזור לעולם. שרק אם יניחו אותי כמו צ׳יפס על הרשת ויורידו אותי בבת אחת אל השמן הרותח, אני אזוז מהקיבעון שנכנסתי אליו. זה היה כמו טיפול בשוק חשמלי. מוויסות ושליטה מוחלטת בתקשורת שלי עם העולם, לקיום פרוץ, חשוף, וחסר הגיון".
את חושבת שלהיכנס לאח הגדול היה סוג של סטייטמנט שחיכית לו כל חייך, מהחושך לאור?
"כל אחד שנכנס לאח הגדול מצפה שכעת יורם המסך, יוסר הלוט והוא יתגלה במלוא הדרו. שעכשיו כולם ידעו את מה שהוא ידע תמיד. זה איזשהו צורך עמוק באהבה וקבלה. מי שמכחיש את זה הוא שקרן".
לאן היית יוצאת שרק יצאת מהארון?
"בשנות התשעים כשיצאתי מהארון היה את ה- ״he she" בנחלת בנימין שהיה מקום מפגש סופר כיפי לגייז, ה- works בגן העיר, והמועדון ששלט בכיפה עם ערבי נשים פעם בכמה שבועות - ׳זמן אמיתי׳ המיתולוגי".
ספרי לנו על האהבה הראשונה שלך.
"הייתי בת 23. היא הייתה צעירה ממני בשנתיים. הייתה לנו אהבה מטורפת, במלוא מובן המילה, עד שהיא נטשה אותי לאנחות. הייתי מרוסקת לגמרי, שבר כלי. לא אכלתי, לא ישנתי לא יצאתי מהבית, דחיתי את כל מבחני הגמר של לימודי המשפטים שלי כי לא הייתי מסוגלת לקרוא שורה בלי לחשוב עליה".
מה זה זוגיות עבורך?
"תשוקה חזקה, אינטימיות, חברות, הערכה, אמון, תקשורת, שפה ועולם פרטי רק של שתינו. בנות הזוג שלי הן בדרך כלל החברות הכי טובות שלי. למרבה הצער, לא תמיד אפשר לסמן וי ליד כל הקטגוריות האלה. אני מאמינה שמשיכה והערכה לבנאדם הם מוטיבים הכרחיים לפתח משהו".
העולם הוא במה: החיים באח הגדול
איך התגלגלת לאח הגדול?
"אחת המלהקות של התוכנית נורא התלהבה מהפוסטים שחברה שלי העלתה בפייסבוק וזימנה אותה לאודישן. אותה חברה, שביחסים איתה זכות הסירוב שלי מעולם לא הייתה רלוונטית, הבהירה לי שאני מצטרפת אליה ולא הרפתה עד שנכנעתי. כשהגענו ושאלו אותי אם אני רשומה, פשוט אמרתי 'כן', וזה המשיך משם".
לקח לך זמן לבכות בפעם הראשונה באח הגדול, כולם כבר היו בטוחים שזה לא יקרה, מה לחץ לך על הנקודה?
"האמת היא שאני זוכרת את עצמי מייבבת ללא הרף בתוכנית. המתחים, הלבד, הגעגועים המטורפים לאמא שלי שהלכו והתעצמו בתוך מלחמת הקיום וההתאקלמות התמידית שניהלתי שם. הצורך בחיק גדול ועוטף שיכיל אותך, יערסל אותך, ידע אותך".
על איזה משבצת את היית אם היה גם את לבנה? האם ניסו לדעתך ליצור דיכוטומיה בין שני סוגים של לסביות?
"אני חושבת שאני ולבנה היינו שני אנשים שהם הכניסו לבית בלי שום קשר לנטייה המינית שלנו, התאמנו לצרכים הליהוקיים. הלסביזם היה סוג של פלוס. כמובן שהשוני הגדול בין שתינו האיר על הדרך את העובדה שאין טייפ מסוים של לסבית וגם לא לסבית נערית. לכל אחת יש את הרגישויות שלה, תפיסת העולם שלה, האישיות שלה. כל אחת יצגה פלח באוכלוסייה, טייפ של בנאדם והרי מה שהתוכנית הזו עושה כל כך טוב, זה לקחת חופן זרעונים ממינים שונים, לשתול אותם באדנית אחת ולבדוק מה יקרה".
את החוויות שחווית עם המיילים חווית גם בחייך האישיים?
"בתור ילדה שגדלה בתחנה מרכזית בתל אביב והתנהלה כמו ילד לכל דבר ועניין, ספגתי כמה וכמה הערות זוועתיות מכל מיני ערסים בשכונה. אבל זה לא משהו שאני זוכרת כדומיננטי והאמת היא שבחיי הבוגרים אני כמעט ולא נתקלת בהומופוביה. הלסביזם שלי זה משהו שאני שמה מיד על השולחן ואנשים מתייחסים בהתאם. ברגע שאתה מציג את זה כמשהו טבעי ולא נתון בספק גם הבנאדם הכי פרימיטיבי ושמרן יאלץ לקבל את זה בדרכך. לכן, דרך אגב, אוסף הקשקושים ההזויים שהמיילים פלטו בתוכנית לא ממש טלטלו אותי. זה היה כל כך עלוב ושונא אדם שלא הרגשתי שזה אישי. יכול באותה מידה לעמוד שם בחור ג׳ינג׳י ולהיצלב כי יש לו מחסור בפיגמנטים כהים".
ממצב שאין לסביות בריאליטי למצב שיש שתיים בתוך אותו הבית, האם נוצרת מלחמה פנימית על דומיננטיות?
"באופן טבעי הבחירה שלי בתוכנית הייתה לעטוף את עצמי באנשים שנוכחותם נעימה לי. זה לא עניין אם הם הומואים, לסביות או א-מיניים. אם היה מישהו שעורר בי אי נוחות, זה נבע מהאנרגיה שלו, מההתנהגות שלו בבית. אפשר באותה מידה להגיד שהייתה אמורה להתקיים ביני לבין דנה מלחמה על דומיננטיות כי ישבנו על אותה משבצת של 'קצת משוגעת, כבר לא ילדה, אבל אף אחד לא סיפר לה על זה', או ביני לבין דני 'שני תל אביבים ציניים המנותקים מרחשי העם'. לא ראיתי בלבנה את קבוצת הייחוס הברורה והמיידית שלי".
את חושבת שציפו שאת ולבנה תהיו סיפור אהבה או חברות מלבלבת בגלל היותכן לסביות?
"אני חושבת שהעריכו שהלסביזם המשותף עשוי להיות גשר. ידעו שכל אחת מאתנו נמשכת לנשים נשיות ולכן לא בנו שנדפוק 'צרפתית' לוהטת ברגע של שבירה, אבל אני מניחה שציפו לאיזה חיבור. כמו שציפו שבין דנה לבני תיווצר אחווה של 'דתיים עם טוויסט' וזה לא קרה. לגבי הדוגמניות אני לא בטוחה שהייתה ציפייה כזאת".
מה היו החלומות שלך בלילות לפני הכניסה לבית?
"היו לי חרדות איומות שאני לא מצליחה לצאת מהלימוזינה, שהבחור עם החליפה פותח את הדלת והרגליים שלי קופאות במקום ואני לא מסוגלת לזוז, שאני דופקת וואחאד נפילה תוך כדי צעידה ונמרחת על השטיח האדום בפוזה לא מחמיאה בעליל. שאני עפה ראשונה מהבית, שאני חוטפת התקף חרדה ברגע הכניסה ולא מסוגלת להחליף מילה עם אף דייר. הפנטזיות הן כמובן אינסופיות. לצאת אחרון, להתגלות, להיאסף בעוז אל חיק האומה, לדפוק פארסה לחיים הסיזיפיים כפי שהכרת אותם ולשעוט לעבר האופק".
עם מה קיווית לצאת מהתוכנית?
"כסף זו לא הנקודה. זה לא שמדובר פה בסכומים מטורפים שמשנים לך את החיים. דווקא חשבתי שיש מצב שאני אכיר שם מישהי. קיוויתי שיביאו לי איזו בחורה שווה שתסחרר אותי ונעבור ביחד את החוויה החד פעמית הזאת. הדרייב הגדול שלי להיכנס לתוכנית היה האופציה לקדם את הכתיבה שלי, והאמת שהכל תלוי רק בי. כדי לקדם משהו צריך לבצע אותו קודם ועל זה אני עובדת".
אותה הגברת: החיים אחרי האח הגדול
ספרי לי על הלילה הראשון אחרי היציאה מהתוכנית, איך היה לישון פתאום לבד ולקום בלי שיר בוקר?
"בואי נגיד שהשיר בפול ווליום לא היה מהפינוקים הגדולים של הבוקר, ככה שהיה מאוד קל להתרגל לשקט מחדש. בשבוע הראשון הדירה של אחותי הייתה הבסיס שממנו אני יוצאת בבוקר ואליו אני חוזרת. הפחיד אותי לישון לבד בבית. רציתי להרגיש עטופה, 'מטופלת'. הקונטרסט היה חד מידי. מלהיות מוקפת 24/7 לדממה מוחלטת".
מה קורה בימים שאחרי התוכנית, מי מתקשר? האם היו כאלה חברים או משפחה שלא נשארו בקשר אחרי התוכנית?
"הימים הראשונים אחרי התוכנית הם הלם מוחלט. אתה מג׳נגל בין ראיונות, לא קולט בכלל שאתה בחוץ. חי את הבית במלוא מובן המילה. לועס אותו, לציטוט ושלא לציטוט, חי את האירועים שעברת, את ההעמדות להדחה, הבגידות, העלבונות, החיבורים הרגשיים, כמשהו מאוד דומיננטי מהמציאות שלך. אתה בחוץ אבל המנטליות היא של מישהו שעוד לא תפס שהשער נפתח ואפשר לצאת לאחו.
יש אנשים שיצרו איתי קשר אחרי התוכנית, בניהם גם כמה חברי ילדות ואנשים מהעבר שלי. מהבחינה הזאת, זה מגניב לגמרי, להכיר המון אנשים חדשים ולהשלים פערים עם אנשים שלא חשבתי שאתקל בהם שוב. לא קרו לי מצבים שאנשים ניתקו איתי קשר בגלל התוכנית".
נשארת בקשר עם מישהו מהתוכנית?
"נשארתי בקשר עם שלי, דנה ואבי".
מה הייתה תגובת המשפחה הקרובה להשתתפות ולהשלכות התוכנית אחרי?
"אחי קצת נבהל בהתחלה. פחד שהעצבים הרופפים שלי לא יעמדו באתגרים של הבית. אבל, כשיצאתי הוא מחץ אותי אליו בכוח ואמר לי בדמעות שהוא כל כך גאה בי. זה עושה לי צביטה כל פעם שאני נזכרת ברגע הזה. אחותי, מהרגע ששמעה על האודישן הראשון התגייסה כל כולה. פרגנה מכל הלב, עודדה וחיזקה אותי ברגעי פאניקה שהלכו וגברו ככל שהתקרבה התוכנית, לקחה אליה את טוטו לכל התקופה, טיפלה בחתולים, שימשה אשת קשר וזו שההפקה פונה אליה בכל עניין כשאני בפנים. אני חושבת שהתוכנית הזאת יצרה באיזשהו מקום תיקון בנינו. מה שלא עשה האובדן של אמא, עשתה ההירתמות האימהית האבסולוטית שלה, כשהרגישה שאני נכנסת לאיזור פורענות בו אני עומדת להיות חשופה לגמרי".
חרטות על ההשתתפות בריאליטי קיימות?
"בכלל לא. לא הייתי מוותרת על החוויה הזו. ריאליטי, לא ריאליטי, זאת חוויה נדירה, מטורפת ועוצמתית של פעם בחיים ולא הרבה זוכים לעבור אותה".
את יושבת בבר, כשכולן מכירות אותך כבר ואת לא מכירה אף אחת, זה יתרון בשבילך או חיסרון?
"יתרון. מי שמכירה ואוהבת, וגם אני בעניין, מה טוב. מי שמכירה ולא אוהבת, בכל מקרה לא היתה בעניין, גם אלמלא התוכנית".
היום כשאת "ענת צאיג מהאח הגדול", יותר קל לך להתחיל עם בחורה?
"האמת, כן. אני מודה שזה מאוד מקצר את הדרך עם נשים שנחשפו לאישיות שלי על יתרונותיה וזוועותיה ועדיין בעניין. היקף האופציות גדל".
מי את ענת צאיג אחרי האח הגדול?
"קשה לי להגיד לך שהחוויה שינתה אותי, שהפכתי לבנאדם אחר. למדתי כמה דברים על עצמי, על המוגבלויות שלי, הנקודות החלשות וגם החוזק. האומץ הביזארי שלי לעשות דבר הזוי כזה הפתיע אותי. זו אחת ההתמודדויות היותר חזקות ומטלטלות שעברתי וגם אם בפנים זה לפעמים היה סיוט נוראי, אני בטוחה שהיא תרמה לי בהמון רבדים שילכו ויתבהרו ככל שאתרחק ממנה".
בעידן כזה מודרני שהכל נגיש והגוגל במרחק נגיעה, זה יוצר בעייתיות לקשירת מערכות יחסים עם בחורות חדשות?
"נהפוך הוא. אני בנאדם עצל מטבעי והאופציה להכיר בחורות בלחיצת מקלדת היא נפלאה. במדינת הפייסבוק יש בדיוק את אותו היצע שתמצא בפאב או במסיבת נשים טיפוסית. יפהפיות, מזעזעות, יהירות, מתרפסות, מבריקות, עילגות, שבלוניות ומוטרפות (הסוג המועדף עלי)".
הייתה אהבה אחרי התוכנית?
"היו דברים אחרים. אהבה עדיין לא".
זה מלחיץ פתאום להיות דמות ציבורית ולנסות ליצור מערכת יחסים עם בחורה אנונימית? זה יוצר אצלן הרתעה?
"לא נתקלתי בבחורה שזה יצר אצלה רתיעה. מבחינתי אין שום לחץ, אני לא באמת דמות ציבורית".
אם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, היית עושה משהו שונה בתוכנית?
"היה לי מאוד קשה למצוא בבית דמות שאני יכולה לתקשר איתה על אמת. לפרוק מולה, להיות ניזונה ממנה, לנהל איתה שיחות שהן מעבר למה קרה מקודם ליד הטוסטר. החיים בבית הם דינמיים. אדם שקרבתו היתה נעימה לך יכול בהדרגה לצאת לך מכל החורים. אני לא אחת שיכולה לסתום את הפה כשמשהו לא נראה לי ובטח שלא להעמיד פנים שאני מחבבת מישהו אם זה לא המצב. אני מניחה שאם הייתי נכנסת שוב לתוכנית עם אותה קונסטלציה של אנשים, הייתי שוב מוצאת את עצמי נודדת מאחד לאחד, מנסה בעקשנות לגלות בו עוד ועוד רבדים לצורך ההישרדות שלי במקום ושוב נתפסת כזגזגנית. כי הרי ככה אנחנו יודעים להתנהל הכי טוב. ליכוד מול מערך, ערבים מול יהודים, אשכנזים מול מזרחים. כולנו מצווים לבחור מחנה ולהכות בו שורשים".
משפט לסיכום אתו את ממשיכה את החיים שלך היום אחרי החוויה המסחררת הזו?
"משתדלת להימנע עד כמה שניתן ממשפטי סיכום. אין להם אף פעם קשר למציאות".