לצייר הגרמני המוערך נורברט ביסקי יש משיכה מוזרה לישראל, בעוד התערוכה העכשווית שלו המסכמת 15 שנות עבודה מוצגת במשכן האומנויות ברוסטוק שבצפון גרמניה, ואחרי שהציג במיטב בירות אירופה, הוא כבר מתכנן את ביקורו הארוך בארץ - מינואר עד מרץ.
ביסקי בן ה- 44, נולד בעיר לייפציג ובגיל 20 פגש את סטפן, אהבתו הגדולה עמו הוא חולק את חייו. תפסנו את האמן לפני שינחת פה בארץ לשיחה על האהבה לישראל ועל המשיכה לגוף הגברי שמופיע בכל כך הרבה מיצירותיו.
הצגת פעמיים בארץ, ממה נובעת המשיכה שלך דווקא לישראל?
"באירופה זה משונה: הרבה אנשים מדברים על ישראל, אך הם מעולם לא היו שם. כצייר למדתי שאם אני רוצה להבין משהו, אני מוכרח לראות אותו - במו עיניי. כשנחתתי בפעם הראשונה בתל אביב, הוקסמתי מיד מהשמש, מהריחות ומהאנשים, שנדמה כאילו הם 20% יותר חיוניים מהאירופאים".
"הישראלים אוהבים נורא את החיים וניתן לחוש את זה. הכרתי מיד אנשים שהזמינו אותי לשחק עימם כדורגל או לעשות איתם מנגל. בברלין דבר כזה לא קורה בכזו מהירות. בינתיים הייתי כבר הרבה פעמים בישראל, ומצאתי חברים בחיפה ובתל אביב".
חוף הים נוכח ברבים מציוריך, למה דוודא חוף? היכן אתה מטייל בעולם כדי לספוג השראה?
"אני מטייל לדרום, לשמש או לערים הגדולות. חוף הים נוכח כי אני אוהב להיות שם, השילוב המושלם הוא עיר גדולה וחוף ים (כמו תל אביב)".
אתה מרבה לצייר גברים, אבל מודל היופי הגברי משתנה לאורך התקופות, אם פעם המראה הנערי שלט היום מדברים על מעבר למראה spornosexual, שכולל מראה מנופח יותר וקעקועים. לאן נתפתח מכאן?
"מודל היופי הקונבנציונלי ייעלם מהעולם. רבים מעריכים כבר היום הרבה יותר את היופי האינדיבידואלי, זה גם הרבה יותר מרגש מאשר המגה טרנד הבא".
מה אתה חושב על הגברים הישראלים?
"סקסיים מאוד! אחלה ריסים ארוכות!".
היכן לדעתך הגברים הכי יפים בעולם?
"על הירח?"
כאמור, רוב הציורים שלך גבריים. איזה חלק תופסות הנשים בעולמו?
"ציירתי בערך 40-30 תמונות שבהן נשים מופיעות, זה לא כל כך מעט, לא? אני מעריך נשים ויש לי כמה חברות מאוד קרובות".
ביצירותיך רבות הדמויות מרחפות, כמעט נטולות מקום, למה זה?
"אני אוהב לנסות את הבלתי אפשרי. זה יכול היה להיות מגניב, אם היינו יכולים לעוף, לא? אני שונא את כוח הכבידה. בציור, לשמחתי, יש הרבה מקום לבלתי אפשרי ולמשוגע".
בחלק מהיצירות נראית אלימות ואיברים קטועים, ממה היא נובעת? מה היא מסמלת?
"בתמונותיי יש ליופי תפקיד חשוב, והניגוד הגדול ביותר ליופי והאויב שלו הם אלימות והרס. אני חושב שעולמנו יפה מאוד אבל לצערי גם מאד אכזרי וברוטלי, את זה אני רוצה להציג. כמובן שאני מקווה, שזה יראה לי ולאלו המביטים בתמונותיי כמה שבירים ויקרים חיינו".
אם היית צריך לבחור יצירה אחת שהיא האהבה עליך ביותר, איזו היית בוחר?
"למען האמת זה משתנה לפי מצב הרוח שלי. תמונה אחת שאני במיוחד אוהב, נקראת Stampede, זו התמונה הראשונה שבה ציירתי המון חוגג, רוקד וצבעוני, שמיד אחרי עשוי להיכנס לפאניקה, מעין בלט עירוני של ברלין במועדון הברגהיין. זה היה פרויקט יוצא מן הכלל שהסב לנו הרבה שמחה".
ספר לנו קצת על שגרת היום שלך, איך היא נראית?
"לפני שאני מתעורר, אני מנסה לארגן לעצמי מצב רוח טוב, אם אני שם לב שאין לי מצב רוח טוב, אני פשוט נשאר לשכב במיטה. בדרך כלל אני הולך אחרי ארוחת הבוקר לסטודיו, ביום טוב בשעה 11:00 אני כבר מכבה את הסלולרי ומחזיק מכחול ביד. לעתים אני חייב לשוחח עם מישהו בטלפון או לטפל בסידורים אחרים, לפני שאני מתחיל לצייר. אז אני עובד כשלוש-ארבע שעות ברצף, עושה הפסקה ועובד שוב עוד כמה שעות. חברים שלי יודעים כבר שאם הם רוצים להיפגש איתי, זה אפשרי החל מחצות. ורק בשעה שלוש לפנות בוקר אני שוכב לישון, וישן ברוגע".
אתה מאמין שהומואים צריכים לחקות את אורח החיים של סטרייטים – מונוגמיה וילדים?
"אני חושב שתודה לאל אנחנו חיים בזמן מאוד ליברלי, תקופה בה כל אדם צריך לחשוב איך הוא רוצה לחיות. ככל הנראה כל הדיון הזה על הומוסקסואליות והטרוסקסואליות כבר מזמן לא בתוקף, שכן יש לי חברים שאומרים שהם פאנסקסואלים. נשמע מעניין, לא? ובכל מקרה, אני חושב שהומואים תמיד צריכים להיות קצת יצירתיים עם מה שהם עושים עם חייהם, לא? החיים מלאים באפשרויות – אז מדוע לא לנסות גם לחיות בצורה ייחודית?
אתה מדבר על תקופה ליברלית, אבל ישנן מדינות כמו רוסיה שרק הולכות אחורה וגם ישראל עשויה לראות הקצנה דתית. האם אנחנו מתקדמים לקראת עולם נאור יותר או שדווקא נתמודד עם הקצנה בדעות?
"לצערי המצב ברוסיה הוא בשביל הרבה אנשים מציאות קשה ועצובה. אבל אני אופטימי ואני לא מאמין שהניסיון להחזיר את השעון אחורה יעבוד לאורך זמן, אדון פוטין היקר".
