>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כולנו היינו שם. הלחץ, החששות ובעיקר חוסר הוודאות לגבי הדבר הבסיסי ביותר מהרגע שיצאנו לאוויר העולם- ההורים. אצל חלק מאיתנו, יציאה מהארון בפני ההורים היא פעולה מביכה ומערערת אך לא באמת מאיימת, בעוד שאצל רבים אחרים מדובר בסכנה מהותית ליציבות חיינו מעכשיו והלאה.
סרטו של דורון ערן 'נמס בגשם' מתעסק קודם כל, ובצורה רגישה ומיוחדת, עם העתיד הסיוטי ביותר של גילוי זהות מינית להט"בית להורים - נטישה מוחלטת ומיידית.
מטפלים בדמות הטרנסג'נדרית בעדינות
הסרט מגולל את סיפורה של טרנסג'נדרית בשם אנה (חן יאני) אשר בנערותה, כאשר עוד נקראה 'אסף', גילו הוריה על נטיותיה המגדריות והיא מצאה את עצמה עם תיק ארוז, שער נעול ורחוב גשום. ארבע שנים לאחר מכן, אנה, עכשיו יפיפייה בשלה וזמרת במועדון לילה, מתגנבת חזרה אל חיק משפחתה בתור אחות פרטית הסועדת את שלמה (עמי ויינברג), אביה הגוסס מסרטן.
האם, גליה (לימור גולדשטיין), מחפשת בינתיים את אסף באמצעות בלש פרטי (אייל רוזאלס), בכדי להודיע לו שימיו של אביו ספורים, בלי לשער שהוא נמצא ממש מתחת לאפה. אנה מפתחת מחדש מערכת יחסים עם אביה הקשה ולומדת לגלות כלפיו חמלה בעודה אוזרת אומץ להתעמת מול הוריה. סף הרגש עולה בעוד שהזמן של סודה של אנה הולך ואוזל, כשהבלש הפרטי כבר גילה את זהותה. הגילוי המרגש מערער את תילי המשפחה עד ליסוד.
טרנסג'נדריות היא נושא עם נראות הרבה פחות גבוהה מהומוסקסואליות באופן כללי, ובישראל בפרט. נטען שיש משהו מערער הרבה יותר את גבולות הסדר החברתי בטרנסג'נדריות מאשר נטייה מינית אחרת, בה הפרט נשאר במאפייני המגדר איתם נולד. אך הסרט כמעט ולא מבחין בהבדל ומטפל בדמות של אנה בעדינות ואנושיות מיידית, מה שהופך אותו לסרט חשוב בהתפתחות תעשיית הקולנוע (והקולנוע הלהט"בי) בארץ.
במקביל לסיפורה של אנה עם משפחתה, חברה הטוב שימי (שי קדימי) מכין את עצמו לצאת סוף סוף מהארון אל מול אמו האוהבת אך בעלת הדעות הקדומות. שני הסיפורים האלו משלימים אחד את השני כשתי האפשרויות הקיצוניות של העתיד שלאחר היציאה מהארון- הניתוק והקבלה.
ברקע מהדהד אירוע הרצח הנורא בברנוער לפני שנתיים וחצי, שאחריו התפלגו התגובות מהקהל הרחב לשתיים- אלה שהתגייסו ואלה שדחו, אלה שצעדו איתנו אל העצרת בכיכר, ואלה שהשאירו את ילדיהם הפצועים בבתי חולים. כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם האפשרויות האלה.
גם אלו שיציאתם מהארון הייתה חלקה ונעימה, חששו ברגע כזה או אחר מהאופציה הגרועה מכל- לבייש, להכאיב או לאבד את ההורים. כל אחד מאיתנו יכול להזדהות עם המתח המכווץ והמעכל ברגע גילוי השמלות של אסף הצעיר, או הרגע שבו שימי מגייס את כל כוחו כדי להגיד שתי מילים- 'אני הומו'.
'נמס בגשם' מספק לנו הגשמה של פנטזיה - להסתנן בין האנשים הכי קרובים לנו, לראות אותם מעיניים אחרות, לגלות מה הם באמת חושבים עלינו.
היא מעולם לא הייתה 'אסף' - היא תמיד הייתה אנה
מה שמעניין כאן הוא שהעיניים של אנה, המסתתרת כל כך טוב בין משפחתה עד שהדוד שלה מתחיל איתה בתקיפות, הן לא העיניים ה'אחרות', אלא העיניים הנכונות שלה. אנה טוענת בסופו של דבר שתמיד הייתה היא ולא 'אסף', רק הם לא ראו אותה ככזו. עכשיו היא יכולה להופיע בצורתה הנכונה והבוגרת ולראות את האמת של האנשים מולה.
אנה באמת מגלה עולם אחר. אביה הקשוח מתברר כגבר חולה וחלש בעל עניינים לא פתורים עם אביו שלו ואמה, הקשורה לבעלה בכל רמ"ח אבריה, לא חדלה לייסר את עצמה על מה שעשתה לבנה. הסרט מראה לנו שכשאנחנו מתעלים מעל הציפיות המשתקות של האנשים סביבנו ונהיים מי שאנחנו צריכים להיות, יש לנו את האפשרות לבחון את הכל מחדש.
מסתבר שההורים של כולם דפוקים, מסתבר שכולנו אנושיים וכולנו טועים. עכשיו, כשאנה היא כבר אדם שלם ומלא, יש לה את היכולת להפוך מקורבן, למישהי שמסוגלת לבחור האם לסלוח. אבל זה לא כל כך פשוט, והזמן שנותר לה להתחבר מחדש לאביה הוא קצר וכואב, עד הסוף המפתיע.
לנטייה מינית להט"בית יש יכולת לערער את מושג הגבריות, עליו מתבסס כל מושג המשפחה. לכן, 'נמס בגשם' הוא לא (רק) סרט על זהות להט"בית, הוא סרט על משפחה- 'מה יש לאדם אם אין לו משפחה' אומר שלמה, האב הגוסס לאנה, אותה סילק בעצמו ממשפחתה היחידה.
הסרט אמנם לא חף מבעיות - לפעמים נוטה למלודרמתיות, ולעיתים הדמויות מדקלמות מניפסט להט"בי - אבל בשורה התחתונה הוא אנושי, עשוי ומצולם נפלא, משוחק עדין ואמין, ונוגע לכולנו איפה שאנחנו הכי פגיעים- אמא ואבא. אז לכו לראות, לא כי זה קולנוע להט"בי, לא כי זה קולנוע ישראלי, כי זה סרט שירגש אתכם.
>> חן יאני בראיון לערוץ הגאווה