בגלל הנרטיב

ראינו כבר מספיק סרטים על נער שמגלה את נטייתו המינית. לרוב הוא התאפר ולבש את הבגדים של אמא שלו בילדותו, וכמעט תמיד הוא מוצג כיצור רגיש ושברירי ואקסצנטרי כמובן. את הנרטיב הזה אנחנו מכירים היטב, ובדיוק כשחשבנו שנגזר עלינו לצפות באותו סנריו שוב ושוב, הגיע סיפור ההתבגרות המינית פורץ הדרך של אליו (טימותי שאלאמה המדהים) ואיתו סיפור האהבה שנרקם בינו לבין אוליבר (ארמי האמר הפחות מדהים). לא רק שאנו זוכים סוף סוף לייצוג שונה בתכלית של נער בן 17, לא עדין במיוחד לשם שינוי, שחוקר את מיניותו לעומק כמו רבים מאיתנו - גם עם בנות וגם עם בנים - הנער הזה בכלל לא פראייר ואפילו מפתה את עוזרו האישי של אביו, בחור בן 24. כל זה קורה בעיירה קתולית בצפון איטליה של תחילת שנות השמונים, וגם העובדה ששניהם יהודים מוסיפה עוד רובד לחריגות המשותפת של השניים בנוף ובהחלט תורמת לנרטיב המרתק ויוצא הדופן. מכל סרטי ההתבגרות הגאים שנוצרו עד היום, כנראה ש"קרא לי בשמך" הוא בין היותר אותנטיים וללא ספק המקורי מכולם.

בגלל הבעיטה

התסריטאי שעיבד את הספר, ג'יימס אייבורי, שביים גם את סרט האייטיז הנפלא "מוריס" (בו יו גרנט מפליא לגלם סטודנט גיי), העז לגעת בנושא מאוד לא מדובר: כשנער בן 17 ובחור בן 24 מתאהבים. "קרא לי בשמך" מציע פרספקטיבה שונה לתרחיש, ומתייחס לעניין בטבעיות כמעט נונשלנטית. הסרט לא מייחס חשיבות יתרה לעניין הגיל, ואם כבר מציג את היתרון של אליו לנהל מערכת יחסים עם בחור משכיל ורגיש כמו אוליבר, ורק מוכיח עד כמה הם מתאימים וכמה שלאהבה אין גיל. גם הטוויסט המפתיע שמגיע לקראת סוף הסרט, בסצנת היציאה מהארון של אליו מול אביו, מספק הצצה נוספת למרחב האינסופי של הארון ובועט לא פחות. 

בגלל הטבע

חוץ מהלוקיישנים מנקרי העיניים ברחבי צפון איטליה, שבהחלט מוסיפים לאסתטיקה המרהיבה של הסרט, לטבע של "קרא לי בשמך" יש תפקיד דומיננטי בעלילה. הטבע מייצג את הטבעי. מהנשיקה הראשונה של אליו ואוליבר על הדשא בשדה, דרך הטבילות המשותפות באגמים ואפילו כשהם מגיעים למיטה, מיד אחרי שהם מתפשטים המצלמה זזה הצידה ומצלמת את העץ מחוץ לחלון. אנחנו בעצם שומעים אותם וצופים בעץ במשך 18 שניות שלמות. שוט של עץ כשברקע נשמעים קולות של שני בחורים עושים אהבה - יותר טבעי מזה אין! עוד אלמנט טבעי במיוחד הוא האפרסק של אליו, שאחראי לאחת הסצנות הנועזות ביותר של הסרט. בוא נאמר שמאז סרט הקאלט הארוטי "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", לא הטרידו מינית מזון בצורה מגרה יותר. 

בגלל האוניברסליות

חלק רב מהקסם הנדיר של הסרט הוא השפות הרבות המדוברות בו. אמנם אנגלית היא השפה השולטת, אבל גם איטלקית וצרפתית נשמעות לא מעט, בהמשך משתרבבת לה גם גרמנית ואפילו עברית מפתיעה ככוכבת אורחת. הבמאי האיטלקי המבריק לוקה גואדאנינו ("אני אהבה") גרם למעבר בין השפות להישמע הומוגני והרמוני לחלוטין, והוא רק מדגיש את העובדה שהסיפור הזה נשמע אותו דבר בכל השפות. המיקס הרב לשוני הזה מחזק את התחושה שאהבתם של אליו ואוליבר יכולה לקרות באמריקה או באירופה או אפילו בארץ הקודש - כי אין מדינה לאהבה.      

בגלל הקתרזיס

כדי לא לספיילר, אחסוך מכם כמובן מה קורה בסצנת הסיום ובשוט הסיום המהפנט שעליו רצים הקרדיטים בסוף, אבל כן אספר לכם שצפוי לכם קתרזיס טהור לנשמה. תכינו את עצמכן כי אתן הולכות לייבב כמו ילדות קטנות (נכתב בלשון נקבה, אך מופנה גם לגבריות שביניכן). זה לא עוד בכי קורע לב מעדות "הר ברוקבק" או "יוסי וג'אגר" על מר גורלו של הארוניסט הבודד או משהו בסגנון, בכלל לא. זה בכי אחר, אופטימי יותר. כזה שמביט על ההווה העגום בכאב, אבל עדיין מלא תקווה. זה הבכי שלנו.