כש'הכי גאים שיש', האם הגדולה של הטלוויזיה הגאה, עלתה לאוויר בשנת 2000, רוב המבקרים עסקו בדרך בה הסדרה הפרובוקטיבית מציגה ללא בושה את "חיי הגייז האמיתיים" המפוצצים במסיבות, סמים ומין אנאלי. מי שזכתה לתואר ממשיכת דרכה, 'Looking' סיימה השבוע את עונתה השנייה והאחרונה (למרות שתזכה לספיישל סיום/סרט טלוויזיה). גם בלוקינג יש מסיבות, סמים ומין אנאלי אבל משהו שונה שם, אפרורי ומציאותי יותר. מהשוני הזה אפשר ללמוד על ייצוג הקהילה בטלוויזיה, אבל גם על הקהילה עצמה שהתבגרה.
'לוקינג', למי שלא יודע, עסקה בחייהם היומיומיים של שלושה הומואים בסן פרנסיסקו - משפט שלו היה נאמר לפני עשרים שנה היה מעלה לראשינו החרמן דימויים של נוצות, נצנצים ומסיבות רחוב פרועות. לעומת זאת, 'לוקינג' מאופיינת ברגעים קטנים, מביכים וביחסים איטיים ודברניים. הגיבור הראשי שלה הוא מתכנת משחקי מחשב שמאפייניו הרדיקליים ביותר הם שיחה אחת על זוגיות פתוחה ואחר צהריים בו לבש לרגע קצר וסט עור. 'לוקינג' לקחה על עצמה לייצג הומואים שכבר לא צריכים להיאבק, לצרוח או להחצין את עצמם כדי שיהיה להם מקום בעולם. לעומת 'הכי גאים שיש', החבר'ה של 'לוקינג' לא רק משעממים, הם חוגגים את השעמום שלהם.
בתחילת העונה האחרונה של 'גלי', שזה אתה עתה נגמרה, אנו פוגשים את ספנסר, שחקן פוטבול בלונדיני, חתיך, גברי וגיי. כשהוא קורא למישהו "'whining homo" (הומו מתבכיין) רייצ'ל ברי הסעורה נסערת כהרגלה מהתבטאותו ההומופובית. ספנסר, שמכונה "post-modern gay teen" מספר: "צפייה בייצוגים חיוביים של הומואים בתרבות הפופולארית העניקה לי את הביטחון הדרוש להיות מי שאני, שזה, כך מסתבר, סוג של מניאק יהיר". ואכן במהלך העונה הוא לא נתקל בשום בעיה עם ההומוקסואליות שלו, אלא רק עם היותו, ובכן, סוג של מניאק יהיר.
כמובן שנאומו הוא טיפה 'אוננות על השכם' של יוצר הסדרה ריאן מרפ'י, שממשיך לעשות בדיוק את זה במהלך כל העונה, אבל בכל זאת יש כאן רגע חשוב. אם בתחילת הסדרה היה זה קורט האמל המתקתק שסבל מבריונות ונאלץ לטפס את דרכו מחוץ לארון בדם זרע ודמעות, הרי שכעת, ובזכות סדרות כמו 'הכי גאים שיש' (וכן, גם 'גלי') הומואים יכולים להיות מה שהם רוצים להיות.
בעבר הרחוק ידעו ייצוגי ההומואים לעשות שני דברים - להיות אומללים בארון או לעלות על משאית בתחתונים. לאחר מכן, השכילו הומואי הטלוויזיה לנכס שני כישורים נוספים: לצאת מהארון ולהזדיין. בעשור האחרון התווספו לרשימת היכולות גם דיבור צדקני והורות. היום, התרגלנו כבר כל כך להומואים על המסך הקטן שנראה שהם יכולים לעשות הכול. קחו לדוגמה את מיצ'ל מ"משפחה מודרנית" עורך דין אפרפר, שמאמץ ילדה עם בן זוגו אל ביתם הבורגני שכנראה ומעולם לא הוכתם על ידי מין הומוסקסואלי, בהתחשב בכך שהשניים לא מתנשקים. מנגד, קחו את איאן ומיקי מ"חסרי בושה", זוג הגייז המשגעים ביותר על המסך, שניהם עברייני-זוטא שמזדיינים בעיירתם הכושלת כפי שאומר הביטוי "ועל הזין שלהם" כל השאר.
ובאמצע, תראו את ג'וש מ"Please like me" שיכול להיות חמוד וגם מניאק, סטרייט וגם גיי, מעצבן וגם אהוד. The Fosters של רשת ABC האמריקאית פרצה ממש החודש גבול חדש כשהציגה את הנשיקה הצעירה ביותר בין בנים - שניהם בני 13 בלבד. זהו, אנחנו משוחררים מכבלי הייצוג הסטריאוטיפי, שמבקש להפוך אותנו למשהו אחד, ברור ומוגדר כדי לאכול אותנו בשקט (ועדיף גם שנמות בסוף מאיידס). אתם כבר לא תגידו לנו יותר מה להיות.
ובכל זאת, 'לוקינג' בוטלה אחרי שתי עונות בשל אחוזי רייטינג נמוכים. 'הכי גאים שיש' לעומת זאת, החזיקה מעמד חמש עונות עם פי שניים פרקים בעונה בתקופה הרבה פחות פתוחה לייצוגים הומוסקסואלים. אתם אומרים 'אבל סקס מוכר'? ואני אומר - עניין מוכר. מייקל לאנן, היוצר של 'לוקינג', חשב שיהיה מספיק מעניין לקחת אנשים משעממים ולתת להם זמן מסך פשוט כי הם הומואים, ולטבל פה ושם את העלילה עם שיח על יחסים פתוחים ופוליאמורה, דובים ו(מין ב)יער.
ויש סיבה נוספת לביטול 'לוקינג', הם שכחו שהמאבק טרם נשלם והחיבור בין הומוסקסואלים לקהילות מוחלשות אחרות הוא לחם חוקנו מאז פרצה התנועה הקווירית מאמה הגדולה התנועה הפמיניסטית. מדוע? כי יש בינינו את אלה שעדיין לא הצליחו להיטמע, להיות רק מתכנתי משחקים או עורכי דין אפרוריים. העיפו מבט לעבר 'הכתום הוא השחור החדש' ו'טרנספרנט', ששתיהן הציגו טרנסג'נדרים, המתקשים הרבה יותר מפטריק ב'לוקינג'. תמיד יהיה מקום לייצוג הומוסקסואלי על המסך, אבל ככל שנטמע יותר בעולם הסטרייטי, כך האחריות שלנו להיות פוליטיים ולהביא למסך ייצוגים חדשים עבור אלו שעדיין לא נטמעו, היא גדולה יותר.
לכן, לפטריק וחבריו, שהם אנשים משעממים שבמקרה גם אוהבים בנים, אין מקום על המסך שלי (הדברים אינם נוגעים לישבנו של ראסל טובי). השאלה האמיתית שעלינו לשאול, בעודנו עומדים מעל גופתה החיוורת של לוקינג, היא - לאן הולכים מכאן? אולי לייצוגים להט"בים שנרמזים בסדרות דוגמת "משחקי הכס" ו"בית הקלפים" (למשל הרמיזות המיניות על הנשיא פרנד אנדרווד) לצד פריצת מחוזות חדשים.
במקרה של "מלפפון", הסדרה החדשה של יוצר "הכי גאים שיש" ראסל טי דיוויס, מדובר בהומואים קשישים ואם ראיתם אפילו פרק אחד, או העפתם מבט על גופו של פרדי, אתם יודעים שזה הכל חוץ ממשעמם.