כל צעיר שמגיע לעיר הגדולה נתקל במדריך ההתמצאות הלא רשמי לחיי הקהילה. בין נושאים ברומו של עולם, כמו איפה עושים הכי הרבה  כסף במלצרות, עם איזה שותפים כדאי לגור, לאיזה מכון להירשם או באיזו מסיבה ירגיש יותר בנוח, עומד כמו פיל בחנות חרסינה המחלה הזאת, או ליתר דיוק הנגיף, שמשתדלים לא לדבר עליו. נגיף ה-HIV.

בין שנות ה-60 לשנות ה-80 בישראל, כמו גם בעולם, חיי המין של הקהילה היו מחתרתיים ונעשו לרוב בהיחבא, דבר שגרם להדבקה בנגיף שלא ידעו עליו בזמנו כמו היום. המחלה גרמה לקיטלוג קהילתי קולקטיבי ולסטריאוטיפים על הקהילה כחולים בפוטנציה, שכל מי שבא אתם במגע או אפילו שותה או אוכל מהכלים שלהם - דבר שכיום ידוע כבורות - עלול להידבק. אלו שכבר נדבקו, נאלצים לקחת "קוקטייל" תרופות (על שם כמות הכדורים הרבה מדי יום) שאמורה לחסום את הכשל של המערכת החיסונית ולהתפרצות הנגיף. הכדורים לא גורמים להחלמה כי אם למניעה.

בהמשך ההיסטוריה החלו לצאת תרופות וטיפולים כאלו ואחרים, שאמורים לאפשר קיום יחסי מין לא מוגנים גם עם נשאים ללא הידבקות, נושא שעליו יש שיח רב כיום. נושאים שאנשים לא יודעים עליהם מספיק באופן טבעי מסקרנים אותם. הסרט "120 פעימות בדקה" נוגע בדיוק בנקודות הרגישות האלה. הסרט הצרפתי במקור מתאר את "Act up" - קבוצת נשאי HIV ולוחמי שוויון בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 בצרפת, שנאבקים למען מעמדם וזכויותיהם נגד הטיפול הלא מספק של הממשל הצרפתי בהם, וכן להעלאת המודעות והפרכת הקונספירציות השונות סביב נגיף זה וסביבם, כממודרים מהחברה.

120 פעימות בדקה
הסרט משחק במנעד הרגשות של הצופה | צילום: יחסי ציבור, יחסי ציבור

הסרט החדש, בבימויו של רובין קמפילו, מתואר מנקודת המבט של קבוצת הצעירים החתרנים, שהוא היה ביניהם בזמנו, הנוקטים בפעילויות מחתרתיות וונדליסטיות כדי להעלות את המודעות לקיומם. הם מבקשים להעלות למודעות ציבורית את דבר מאבקם בכל מחיר. בין היתר הם בוחרים להתעמת עם חברת תרופות גדולה על ידי פריצה באמצע יום למשרדי החברה, וזריקת שקיות מדמות "דם" כאמצעי הרתעה, התפרצות ללא רשות לבית ספר למען חלוקת קונדומים והעלאת המודעות למחלה על ידי כך, ואפילו הפרעה לנציג הטיפול בחברה מטעם הממשלה. הם מסתכנים במעצר ובאכיפת החוק ולרוב, אכן מי שלא בורח בזמן נעצר על ידי המשטרה הנוקטת נגדם יד קשה.

יוצר ריחוק וקירבה במכוון

הסרט ארוך מאוד (140 דקות) ודורש מהצופה ריכוז רב בשל כך. הוא נע בין דיוני הקבוצה וויכוחים ארוכים מהאודיטוריום, בו הם מנהלים את פעילותם, לבין צילומי חוץ של פעילויות מחאה שונות באורך מלא, סיפורי אהבה ומצעדי גאווה. השילוב הסותר לכאורה בין הדברים - ויכוח פוליטי אינפורמטיבי מול סצנות רגשיות סוערות - משחק במנעד הרגשות של הצופה, ויוצר אצלו מן ריחוק וקירבה במכוון, כך שהוא לומד את הסתירות הפנימיות ואת המורכבות הרגשית הרבה של עולמם החצוי של צעירים אלה.

בסרט מתוארים סיפורי אהבה בין נשאים ללא נשאים, וכן רגעי מוות שהם חלק בלתי נפרד מהמחלה, שבזמנו הטיפול בה עדיין היה בחיתוליו. הסצנות בהן חבר הקהילה החדש ניית'ן, בחור מופנם יפה תואר, מצטרף לקהילה ומגלה סקרנות ונלהבות יתר אל מול חברי הקהילה המוחצנים יותר, בייחוד של השחקן הנהדר נאוול פרז ביסקיארטן, יוצרות אצל הצופה מתח וסקרנות לגבי ההמשך, ומאפשרות לו עוד נקודת מבט חיצונית אל עולמם המורכב של הנשאים.

סיומו של הסרט אינו נושא בשורות כיוון שלא כמו היום, בימים ההם עדיין לא היו כאלה. המאבק בנגיף עלה למודעות במקומות רבים, וכיום נשאים אינם חוששים להיחשף כמו פעם, אם כי עדיין רבים נשארים בארון. המסע שמעביר קמפילו את הצופה מדמה במידה רבה את מסעו של אדם החי עם HIV - המרחק בין המאבק הפיזי והתרבותי, המידור החברתי שהוא נאלץ לעבור, השאלות האינסופיות, ההסבר כל פעם מחדש על מצבו הרפואי, המאבק בממסד למען הכרה במחלתו ומציאת פתרון תרופתי וסיוע למחלה חשוכת המרפא - לבין הרצון לצחוק לחיות ולאהוב, בדיוק כמו כולם.

>> "בסוף הוא אנס אותי, בלי קונדום ובלי סיכוך"

>> לתפארת מדינת ישראל: 12 מדליקי המשואות הגאים

>> "התקשורת חשפה שאני טרנסג'נדרית ללא הסכמתי"

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן 2017, זכה לשבחים וכן מוקרן ברחבי העולם. אצלנו הסרט הוקרן בשבוע שעבר בהקרנת בכורה חגיגית ביוזמת הוועד למלחמה באיידס, וניתן לראותו בקולנוע לב בדיזינגוף סנטר בתל אביב ביום רביעי הקרוב 25.4 בשעה 19:00.