היוצר האירי אנדרו הוזייר ביירן הוציא לפני כשנה את הקליפ לאפוס המוזיקלי שלו 'take me to church', המשתמש באהבה ואקסטזה כמטאפורה דתית.

הקליפ מתאר אינטימיות עדינה בין שני גברים צעירים, המסתיימת בלינצ' אותו מבצעים רעולי פנים באחד הצעירים, על רקע המילים "נולדתי חולה, אבל אני אוהב את זה / צווה עליי להיות בסדר / אמן. אמן. אמן"

השיר משמש במקביל כמסר למען זכויות אדם, פרשנות על החינוך עליו גדל הוזייר בסביבה שהוא מכנה 'נוף תרבותי הומופובי באופן בוטה' ואמירה חזקה על ההומופוביה המוסדית ברוסיה של פוטין.

בעקבות הצלחתו של הקליפ שהפך לויראלי וזכה ליותר מ-22 מיליון צפיות עד כה, מסביר היוצר בן ה-24 על המשמעות של הקליפ ועל הקשר שלו לסקס והומופוביה. "אבא שלי היה מוזיקאי בלוז בדבלין כשהייתי תינוק, ולכן זו המוזיקה שגדלתי עליה. זו מוזיקה שמרגישה לי כמו בית. בהמשך גיליתי את המוטאון ואת הגוספל והג'אז, כך שכמות עצומה של השפעות על המוזיקה שלי מקורן במוזיקה שחורה".

האם ההשפעות הללו משפיעות גם על המילים שלך?

"בלוז היא מוזיקה מאוד פיזית. היא בדרך כלל עוסקת בסקס, בין אם זה דרך רמיזות ובין אם לא. זה בדרך כלל על מערכת היחסים בין שני אנשים. אז במובן הזה, בהרבה מהשירים שלי יש עיסוק רב באינטראקציה בין שני אנשים".

מי הוא מושא הביקורת בשיר "קח אותי לכנסייה"?

"קח אותי לכנסייה" הוא שיר על סקס ועל האנושות, שני דברים שלדעתי קשורים מאוד, מפני  שמיניות ונטייה מינית הם דבר טבעי וקיום יחסי מין הוא אחד הדברים הכי אנושיים. אבל יש ארגונים כמו הכנסייה, למשל, המנסה באמצעות הדוקטרינה שלה לערער את האנושות על ידי לימוד המאמינים שלה להתבייש בנטייתם המינית ולהרגיש שזה חטא, או שזה פוגע באלוהים. השיר מדבר על להטעין את עצמך ולהחזיר לעצמך את האנושיות שלך דרך מעשה של אהבה. להפנות את גבכם לדבר התיאורטי, משהו שהוא לא מוחשי, ולבחור לעבוד או לאהוב מישהו שהוא מוחשי ואמיתי - מישהו שאפשר לחוות".

אנדרו הוזייר ביירן (צילום: Sakchai Lalit | AP)
אנדרו הוזייר ביירן | צילום: Sakchai Lalit | AP

הווידאו הוא מעין הקבלה לדיכוי וההומופוביה ברוסיה?

"בהחלט כן. הוא ביטוי להתקפות המאוד מאורגנות נגד בני נוער להט"בים שמתבצעות ללא חשש מעונש וללא תגובה מצד רשויות אכיפת החוק במדינה. יש הרבה חבר'ה של ימין קיצוני שצילמו התקפות כאלה. לכנסייה באירלנד כבר אין את הכוח שהיה לה בעבר, אבל יש ארגונים שיש להם ויש ארגונים שמנסים. אני מקווה שיבוא יום ולא יהיו, אבל היום יש ורוסיה היא דוגמא לכך. זה מזעזע שיש אנשים שמבצעים מעשים נוראיים כל כך בצדקתה של מסורת הימין הקיצוני, וזה מזעזע שיש קמפיין מתמשך שמשווה את ההומוסקסואליות לדברים כמו פדופיליה ומשכב בהמה ".

האם גם באירלנד הכנסייה תורמת לצמיחתה של הומופוביה מוסדית?

"לא באופן ישיר, אבל יש סוג של נסיגה טקטית שאומרת, "אנחנו אוהבים את החוטא, אבל אנחנו שונאים את החטא", שזוהי דרך מפוקפקת להגיד למישהו שהוא צריך להתבייש במי שהוא ובמה שהוא עושה".

האם יש סיבה אישית לעובדה שהפכה אותך לדובר נגד ההומופוביה?

"לא, ואני לא חושב שצריכה להיות. עבורי לא מדובר בעניין של להט"בים או עניין של זכויות אזרח, זה עניין של זכויות אדם, וזה נוגע לכולנו. זה מאוד פשוט: או שלמישהו יש זכויות שוות או שלא. ובוודאי בחוקה האירית, בה הנישואין הם נטולים מין ואין אזכור של גבר ואישה. אין לי כל כך הרבה חברים להט"בים קרובים או משהו כזה, אבל כשאתה גדל בנוף תרבותי שהוא הומופובי באופן בוטה, מגיע שלב בו אתה אומר לעצמך, 'למה אני גדל במקום הומופובי? למה אני גדל במקום שונא נשים?', ואתה מבין שבחברה חילונית משכילה אין שום תירוץ לבורות".