הניו יורק טיימס מכריז: "אנחנו חיים בעידן הטווינק"
האם המראה הנערי, שזכה לחשיבות לראשונה בעולם הקוטור של שנות ה-90, מחלחל כעת למיינסטרים? לפי טור חדש של ניק הרמיס שפורסם במגזין האופנה של הניו יורק טיימס, כנראה שכן. הרמיס מאמין שהשינוי מהגוף השרירי אל עבר הגוף הנערי והדקיק, מבשר הפניית עורף לגבריות הכוחנית הישנה והצהרת כיוון חדש בידי נשים וגייז כאחד
במגזין האופנה של הניו יורק טיימס פורסם טור מאת ניק הרמיס, המכריז שאנו חיים ב"עידן הטווינק". האם ניתן להגיד בביטחון שהמראה הטווינקי, שזכה לחשיבות לראשונה בעולם הקוטור של שנות ה-90, מחלחל עתה למיינסטרים? הרמיס חושב שכן. בטור שפרסם הוא נזכר בסצנה מ"קרא לי בשמך" שעדיין מטרידה אותו, בה אוליבר (ארמי האמר) מעסה את כתפיו של אליו (טימות'י צ'למט).
"לא בגלל שאנו צופים בשני סטרייטים מבטאים תשוקה הומואית מודחקת; הסצנה הזו נחרטת בזיכרון בגלל הבדלי המידות ביניהם. האמר, בן 31, מטר תשעים וחמש, עם כתפיים רחבות ושיער גוף. צ'למט בן ה-22 נמוך ממנו בחצי ראש, חלק באופן טבעי, עם עצמות בריח בולטות וחזה שקוע. לפי כל קנה מידה הומוסקסואלי, צ'למט הוא הטווינק האולטימטיבי", טוען הרמיס.
לאדון צ'למט הצעיר וביצועו המרתק ב"קרא לי בשמך" מצטרפים טווינקים אחרים מהמיינסטרים התרבותי. הם עונים על התבנית הכללית של טווינק, והרמיס אף מחלק אותם לסוגות. טווינקים שריריים דוגמת זאק אפרון של זמננו, נשיים כמו אמן ההחלקה על הקרח אדם ריפון, אך החשובים מכל הם הטווינקים האמנותיים, שנשענים על מסורת ארוכת שנים.
בעוד שאידאל הגוף הנשי מתחלף לפי האופנות, אידאל הגוף הגברים נותר דומה לעצמו – גוף בעל עצמה פיזית מובהקת. הרמיס מאמין שהשינוי מהגוף השרירי והמסוגל אל עבר הגוף הנערי והדקיק, מבשר הפניית עורף לגבריות הכוחנית הישנה והצהרת כיוון חדש בידי נשים וגייז כאחד. ובכל זאת, כל אידאל גוף שהוא, בין אם זה השרירן או הטווינק, מציב אנשים במלחמה בלתי אפשרית עם מה שעבר אליהם בירושה.
המעבר הרחק מהדימוי הגברי הישן לא בהכרח יקדם אותנו לדימוי גוף חיובי יותר, וככל הנראה לא ישבור את המעגל של סטנדרטים גופניים בלתי אפשריים והרדיפה אחריהם.