>> הומואים בגיל השלישי: "כשתל אביב יצאה מהארון, אנחנו נכנסו אליו"
הצגה בתוך הצגה: שתי עלילות שזורות זו בזו
ההצגה נקראת "מסך הוא מסיכה", המביאה את סיפורה של קבוצת תיאטרון קהילתי, בה השחקנים משחקים את עצמם. הקבוצה עוסקת בחזרות להצגה "נקודת מפנה". בכך שוזרת ההצגה שתי עלילות מקבילות, מעין "הצגה בתוך הצגה" – האחת של חברי הקבוצה והשנייה של ההצגה עליה הם עמלים.
ההצגה הפנימית, "נקודת מפנה", מספרת את סיפורו של היישוב נקודת מפנה, אי שם בצפון או דרום הארץ, שוועדת הקבלה שלו מקבלת בקשה של זוג הומואים, המגדלים יחד ילדה, להתקבל ליישוב. אנשי היישוב, "המבוסס על ערכים הומניים", אינם מעזים להגיד בקול גלוי שהם לא רוצים אותם, ומשתמשים במכבסת מילים ובתשובה של "נשקול, נדון וניתן לכם תשובה".
"כולם מתחבאים מאחורי סוגים שונים של מסיכות". מתוך החזרות להצגה "מסך הוא מסיכה". | צילום:
דני זאק
אלא שבמהלך ההצגה נתפס הבן של ראש המועצה מתמזמז עם החבר של אחותו. השמועה מתפשטת ביישוב כאש בשדה קוצים, והיישוב מוצא את עצמו במציאות חדשה, שבה יש בתוכו רומן בין שני נערים – האחד מאוד בטוח בעצמו והשני עדיין לא שלם עם נטיותיו המיניות.
מכוונים לקהל המיינסטרימי: הורים, מורים ובתי ספר "ההצגה מביאה לידי ביטוי את העובדה שכולנו חיים בצביעות", אומר טל. "לא צביעות במובן הקלאסי של המילה, אלא זה שאנחנו נמצאים מאחורי מסיכות: הורים שלא מספרים לחברים שלהם על הנטיות המיניות של ילדיהם, נערים שלא מספרים להורים שלהם, נער שמשחק אותה סטרייט בבית הספר וההומו הגמלאי לא מספר לחברים בני גילו".
סול דור בכר (מימין) ודרור מועלם | צילום:
דני זאק
לפי טל, גם סטרייטים יזדהו עם ההצגה, גם הם מתחבאים מאחורי סוגים שונים של מסיכות בחיי היומיום. "לכן ההצגה מכוונת לא רק לקהילה עצמה, אלא גם לקהל המיינסטרימי. השאיפה שלנו היא להגיע להורים שאולי לא יודעים שהילד שלהם הומו, לבתי ספר שהילדים שם בארון או למורים שעדיין מגלים בורות לנושא".
לדבריו של טל, ההצגה מבקשת למצוא איפה כל אחד עומד בלי המסיכה היומיומית שלו. "האמירה שלנו בהצגה היא: האם אני אהיה היום מסוגל לעמוד מול המשפחה שלי וגם בהצגה עצמה, מול הקהל, ללא מסיכה?", הוא אומר. "השחקנים בהצגה משחקים את עצמם, ויופיעו מול ההורים שלהם ובני המשפחות שלהם. באיזשהו מקום, גם השחקנים עוברים כאן תהליך של להשתחרר מכמה שיותר מסיכות".
האמא הגאה מספרת: "לא קל לשחק את התפקיד של ההומופובית" שירלי קובלסקי מרמת גן, פעילה ותיקה בתהל"ה ובפרויקט "הורה בקפה", המשמש אוזן קשבת לנערים ונערות, מספרת כי הזיזה ימי עבודה כדי להגיע אל התיאטרון.
עומר פרפורי (מימין) ועודד בן צורי | צילום:
דני זאק
"ראיתי כתבה על הקבוצה שעומדת לקום", היא מספרת. "אני מכירה את מרטין עוד מהימים בהם הופיע בכוכבים של איגי. את חיים אני מכירה שנים, כשראיתי אותו עובד עם אנשים בעלי פיגור שכלי, ואני יודעת שהוא במאי בחסד. אמרתי לעצמי: וואלה, גם מרטין וגם חיים טל – אין מצב שאני לא מגיעה".
קובלסקי מגלמת בהצגה דוקטור לפסיכולוגיה, שהיא הומופובית גדולה. "היא שונאת הומואים – אבל בארון. זה לא משהו שהיא רוצה שיידעו, כי הרי זה לא נאות. ואז היא מגלה עם כל היישוב שהבן שלה מנהל רומן עם אח של חברה שלו. זאת התמודדות לא קלה בשבילה".
האמא השנייה בהצגה היא שרון בן-עמי מבת ים, פעילה ותיקה בתהל"ה, ב"הורה בקפה" וב"יש עם מי לדבר" – קו הקשב של האגודה למען הלהט"ב .
מימין לשמאל: איזי רימונד, מרטין בר ועודד בן צורי | צילום:
דני זאק
"זה לא קל לשחק את התפקיד של ההומופובית", היא אומרת. "אבל התיאטרון אפשר לי להכיר עוד יותר את הקהילה, להיות יותר מחוברת אליה. הבן שלי היה בארון עד הצבא, ובסופו של דבר אני ובעלי באנו אליו, חיבקנו אותו, אמרנו לו שאנחנו יודעים ואוהבים אותו. אני רואה את הנערים של היום. הם הרבה יותר פתוחים, מתנשקים ומתחבקים לידנו. זה מחמם את הלב".
משתחררים מסטיגמות ומדעות קדומות סול דור בכר, בן 17, לומד ועוסק במוסיקה. לדבריו, החיבור הבין-דורי גרם לו להבין שהחיים "לא נעצרים בגיל שלושים", כמו שאומרים. "הכרתי כאן אנשים בני שישים פלוס. זה שינה את כל התפיסה שלי", הוא אומר. "אני מודה, קודם נרתעתי אפילו מלראות הומואים מבוגרים. היום כבר הוצאתי את: 'מה זאת הוויאז'ה הזאת' מהלקסיקון שלי. הבנתי שיש כאן בני אדם, אנשים טובים".
שרון בן-עמי (מימין) ושירלי קובלסקי. | צילום:
דני זאק
דרור מועלם, בן 18 מתל אביב, מקווה גם הוא שההצגה תסייע לאנשים להשתחרר מדעות קדומות. "אני נמצא פה עם אוכלוסייה שאני בדרך כלל לא נמצא בחברתה, והחיבור הזה מאוד איכותי ומאוד שונה", הוא אומר.
עודד בן צורי יחגוג בשישי הקרוב את יום הולדתו ה-63. לדבריו, הוא מקווה שהתיאטרון יסייע לחבר בין חלקי הקהילה. "שאנשים יבינו שמי שהיום בן 20 יהיה בעוד שני עשורים בן 40, ומי שהיום בן 40 יהיה בעוד שני עשורים בן 60", הוא אומר.
בן צורי מוסיף גם שאיפה אישית: "אני תמיד מוצא בהצגות הזדמנות להביע את משאלתי או ציפייתי שדרך ההצגות אולי איזשהו מסר יגיע לבני משפחתי, שמתנכרים לי, ואולי הם יתעשתו. במקום הזה, קשת מזהב נותנת לי תשובה לחוסר המשפחתי".
"לתיאטרון יש תפקיד מאוד חשוב במסרים החברתיים שהוא מעביר" מרטין בר, בן 27 מפתח תקווה, עוסק כיום בהדרכת זואולוגיה בבית ספר. הוא רקדן ושחקן מוכר בקהילה, גילם בעבר תפקידים ראשיים בקבוצת הכוכבים של איגי, והופיע גם ב"גיי-ריאטרייה", שם הכיר את חיים טל.
בשבילו החיבור הבין-דורי הוא טבעי, הוא אומר. "מאז שהתחלתי להיחשף לקהילה ולצאת למועדונים, תמיד התחברתי לאנשים מבוגרים ממני, אף פעם לא הסתובבתי אף פעם עם בני גילי", הוא אומר. "זה החל אחרי שבכיתה ו' התנדבתי בבית אבות, והבנתי מה קורה שם. ב'גיי-ריאטרייה' הייתה לי מן סגירת מעגל".
הבמאי חיים טל במהלך החזרות | צילום:
דני זאק
בשביל בר, מדובר בפעם הראשונה בה הוא שותף בתסריט ובבימוי של ההצגה. "חיים מאוד מאפשר לי לבטא את עצמי ולהשמיע את קולי, ונורא כיף לי לעבוד איתו", הוא אומר. "אני רוצה שהמורות מבית הספר שלי יבואו ויראו את ההצגה, ויקבלו אולי איזושהי נקודת מבט אחרת. הפעם אני גם מתכוון שהרבה יותר אנשים מהמשפחה שלי יבואו ויראו את ההצגה.
"אני חושב שההצגה הזאת רלוונטית לבתי ספר, ומקווה שבאמת נצליח להגיע לשם. בסופו של דבר, אני מאמין שחינוך זאת הדרך לעתיד טוב יותר במלחמה בהומופוביה. לנער בבית הספר אין יותר מדי כלים כדי להתגבר על הקשיים של החברה, הדעות הקדומות וכמובן הבורות שקיימת אפילו אצל מורים. אני חושב שלתיאטרון יש תפקיד מאוד חשוב במסרים החברתיים שהוא מעביר".
ההצגה "מסך הוא מסיכה" תתקיים מחר, יום רביעי, בשעה 20:30, במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> אירועי הגאווה 2012 – כל העדכונים
מצאתם טעות לשון? 
