"משהו צומח בתוך הגוף שלי ומנסה להרוג אותי ואפילו לא באיטיות"

עבור שי-לי פלדי, בת 33 מורה לפסנתר ומפיקה מוזיקלית, שנת 2023 הייתה חגיגה של חופש. אחרי שנים של חיפוש עצמי, היא יצאה מהארון ומצאה את אהבתה הראשונה. זו הייתה תקופה של גילוי, של פריחה מוזיקלית ושל זוגיות שהרגישה כמו הבית שתמיד חיפשה. בשיא הנסיקה, הגיע האבחנה ששינתה הכל: סרטן השד.

"התגובה הראשונה הייתה פחד ממש גדול - כי משהו צומח בתוך הגוף ומנסה להרוג אותי ואפילו לא באיטיות. גם מזל כי תפסתי את זה בשלב מוקדם, וגם אוי ואבוי כי זה סרטן אגרסיבי", היא משחזרת. "במקביל הייתי מאוד לא מופתעת. אני נשאית של המוטציה בגן brca1 שמעלה את הסיכון במעל 70% לתחלואה בסרטן השד והשחלות. גיליתי על הנשאות בשנת 2021 ומאז סהייתי בביקורות תקופתיות. זאת הייתה הכנה מאוד אינטנסיבית לדבר האמיתי".

אבל הגורל, כך התברר, לא הסתפק במלחמה אחת. באותו השבוע שבו התבשרה על הסרטן בגופה, אירע טבח 7 באוקטובר. היא החלה לכתוב לראשונה בחייה אלבום בשם, "נפתחה הדלת", יומן מסע מוזיקלי שנכתב בין חדרי הטיפולים למקלטים, בין אהבה גדולה והפחד מלהתמסר, בין הפחד לאבד את החיים לבין הכוח למצוא בהם משמעות חדשה.

יש משהו שלא העזת לכתוב לפני המחלה ופתאום כן נכנס למוזיקה?
"למדתי להבין שיש בי איזשהו כוח התמודדות שהיה קשה לי לראות לפני כן. פתאום היה זרקור על קושי מאוד משמעותי, והצלחתי להתמודד איתו. לא הרמתי ידיים, לא ויתרתי על השמחה, התנועה, היצירה והחיים. חשבתי שאני מפונקת וגיליתי על עצמי שאני יכולה גם לעבור דברים מאוד מורכבים וקשים, ולעבור אותם באופן שלאחרים היה נראה מעורר השראה.

קראו לי גיבורה. אבל בעצם כשמשהו רע קורה, נאלצים להתמודד איתו. אף אחד לא בוחר בזה, אנשים נהיים גיבורים בעל כורחם. לפני כן לא העזתי לחשוב על עצמי כמישהי שמתמודדת עם משהו, או שאולי יכולים לתפוס כ'גיבורה' וזה פתח נושא שלם עבורי שבו אני בעצם יכולה לעזור ולחבר אנשים לדרך שלי".

הרגשת שאת יוצרת כדי לשרוד? יש רגע שבו הרגשת שהמוזיקה מצילה אותך?
"זאת באמת הייתה תקופה מאוד קיצונית, שהביאה איתה גם חיפוש אחר דרכים שיכולות לעזור ולתעל את הרגשות למקומות חיוביים כדי שלא לשקוע בכאב. שבועות בודדים מתחילת הטיפולים השתתפתי בסדנת כתיבה שדחפה אותי לכתוב שיר פעם בשבוע. בפועל זה ממש הוציא אותי מהמיטה ודרש ממני לשבת ולנגן ולכתוב שיר כל שבוע. זאת גם הייתה דרך מאוד טובה וחיובית להבין ולעכל את הרגשות שלי שכמובן היו מורכבים ומסובכים.

אפשר להגיד שהמוזיקה הצילה אותי ועזרה לי להתגבר - מדברים טכניים כמו לנגן למרות שהאצבעות כואבות מאוד מכימותרפיה, עד לדברים יותר רגשיים כמו פתאום להביא את עצמי לשיר מול אנשים ולהוציא מוזיקה אל העולם בתוך הכאוס שהייתי בו".

האלבום משלב פולק/רוק אקוסטי וביטים אלקטרוניים מהודקים עם טקסטים חשופים ונע בין רגעי שבירה עמוקים לבין המנון של הישרדות. מבחינת שי לי זה לא אלבום על מחלה, אלא אלבום על הבחירה בחיים, גם כשהם נראים כמו שדה קרב.

איך האירועים של 7 באוקטובר חלחלו לאלבום? הרגשת שיש רגע שבו הסיפור האישי שלך מתגמד מול מה שקורה במדינה?
"אני התבשרתי על האבחנה ב-2 באוקטובר, כך שהכל קרה לחלוטין במקביל. כמובן שהרגשתי שהסיפור האישי שלי מתגמד מול מה שקורה במדינה, אבל בעיקר חוויתי את ההתקפה גם מבפנים וגם מבחוץ וזה היה מאוד קשה. האלבום עוסק הרבה בכך שהגבולות נפרצו אלינו כמדינה, וגם אליי ואל הגוף שלי - החיים התהפכו מכל הכיוונים בצורה אלימה וכאוטית.

טיפולים כימותרפיים וניתוח לכריתת איברים הם דברים מאוד אגרסיביים, והכל מסביב גם היה אלים וגרפי ומפחיד ועצוב. אצלי הסכנה הייתה רחוקה - אבל עדיין השתדלתי לא להקטין מההתמודדות שלי ואפילו להיעזר בה כמקור לשליטה. אם אפשר לציין לחיוב - בחוויה שלי מערכת הבריאות הייתה טובה, מקצועית ואפקטיבית. היה משהו מרגיע בזה שדברים במדינה שלנו הצליחו לתפקד גם בימים הגרועים ביותר. פגשתי רופאות ורופאים מדהימים, צוות מדהים ואפילו ביורוקרטיה סבירה".

האם היה רגע שבו חששת לחשוף יותר מדי ואיך את מתמודדת עם זה שאנשים שומעים את הרגעים הכי פגיעים שלך?
"האיזון הזה בין להיות 'יותר מדי' לבין להיות סגורה ולא חברותית זה אחד הקשיים הכי גדולים שלי וזה מתבטא גם במוזיקה. אני ממש מופנמת, והמוזיקה זה אחד המקומות היחידים שאני מצליחה להיחשף בו אבל נתקלת בקושי כי המוזיקה פוגשת אנשים. בעקבות השנים האחרונות הפער בין הפן האישי להבין האומנות הלך והצטמצם, וכאומנית הצלחתי לחשוף ולשתף בדברים שיכולים להיתפש כמאוד חושפניים.

העטיפה של האלבום צולמה במצלמת פולורואיד ע"י אשתי בתור תמונת פרידה מהשדיים שלי לפני הכריתה. כשניסינו להבין מה העטיפה של האלבום, הבנו שזאת חייבת להיות התמונה לעטיפה, למרות שהיא מאוד חשופה. חששתי שבמבט ראשון לא יבינו ויחשבו שזה פרובוקטיבי".

את מתארת תקופה של אהבה ראשונה ויציאה מהארון כמעט במקביל למשבר הבריאותי. איך שני הדברים האלה התקיימו יחד? ועד כמה הזוגיות הייתה עוגן בתקופה הזו?
"הנטייה המינית והבדיקה הגנטית היו ביחד כמו סלע עצום שלא ידעתי איך להזיז. ברגע שהתחלתי לפרק לאט לאט את הסלע הזה, יצאתי מהארון, מצאתי אהבה אמיתית וחזקה, והרגשתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם הבדיקה הגנטית. בגלל הקשר של סרטן השד והשחלות לפוריות הדברים היו סבוכים. במהלך המחלה הזוגיות הייתה עוגן, ללא כל ספקות פשוט עברנו את זה ביחד".

עד כמה הנושא הלהט"בי הוא חלק מהמוזיקה שלך?
"בגלל שאני בזוגיות עם אישה ואני כותבת על דברים שקורים לי ובחיים שלי ושלה, זה הופך ללהט"בי. אבל הנושאים עצמם הם פשוט גם על זוגיות, מכל סוג ומין. אני כן מוצאת את עצמי תוהה אם קהלים מסוימים יכולים להסתייג בגלל שזה שירי אהבה 'לסביים', אבל משתדלת להתרכז במי שכן מתחבר".

אם מישהי שנמצאת עכשיו במקום דומה לשלך תשמע את האלבום, מה היית רוצה שהיא תרגיש?
"אני מקווה שהאלבום יכול לתת נחמה ומשהו להתחבר דרכו ולהרגיש פחות לבד. גם הרגע הכי גרוע בעולם ייגמר ויפתח את הדלת לדרך חדשה. יש בנו כוחות שאנחנו לא יודעים אפילו שקיימים. באיזשהו מקום דווקא בתקופות הגרועות אנחנו מגלים על עצמנו הכי הרבה. אולי זה קצת מנחם לדעת את זה. צריך לזכור לחיות את החיים במלואם כי הם שבריריים מאוד, כמו שכולנו למדנו על בשרנו".