"לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להתחתן או להביא ילדים"

איך להיות גבר בחמישה שלבים: מחוויותיו של גבר טרנסג'נדר

סופר: ג'סי ברנדט

שלב 1 - הבנה

לא ידעתי שאפשר להיות טרנס. ככה פשוט. למדתי בבית ספר יסודי ביישוב שגדלתי בו. מקום קטן עם שתי כיתות קטנות בשכבה, הרבה עצים וטבע. הרגשתי כלוא בין הפרחים לבין הספסלים בהפסקות. תמיד הרגשתי שאני שונה מאנשים אחרים, לא מובן לאף אחד. נהניתי לדבר עם אנשים מבוגרים יותר מלדבר עם חבריי לשכבה.

לא הצלחתי להתחבר לילדים בגילי ולשיח שלהם - הכל היה מאוד ממוגדר וסטריאוטיפי. בכל פעם שהשיחה פנתה לאזורים האלה הרגשתי שאני מתנתק ובודד. הבנים והבנות חשבו אחד על השניה בתור משהו מגעיל, שצריך להתרחק ממנו - "חיידקי בנות" ו"חיידקי בנים" היו עובדה ממשית בשטח.

לא הבנתי את פשר ההפרדה, בעיני היא הייתה סתמית ושרירותית. הייתי הגשר המקשר בין הבנים לבנות בכל פעילות חברתית. אם היינו צריכים לעמוד במעגל ולהחזיק ידיים, אני הייתי הילד שעמד כשבצדו האחד בן ובצדו השני בת.

ניסיתי להתחבר אל הבנים, אבל זה הרגיש שהם חיים בעולם שונה מאוד מהעולם שלי. הם לא כללו אותי בתור "אחד משלהם" במשחקים. תמיד הייתי "הבת". זה הרגיש לי מאוד לא נעים, אז נטשתי את הבנים ונשארתי במחנה "הטבעי" של הבנות. גם שם הרגשתי שונה ולא שייך. במשחקים של "בית", בחצר האחורית, תמיד הייתי האבא או האח. כבר אז, בכל פעם שניתנה לי ההזדמנות, לקחתי על עצמי תפקידים גבריים - אם זה במשחקי מחשב או משחקי תפקידים, בשיעור דרמה בבית הספר או במשחקים בהפסקה.

כשהייתי בכיתה ו', המחנכת עשתה לנו שיחה לקראת העלייה לחטיבה. היא דיברה על איך הולך להיות לנו בחטיבה וניסתה להרגיע את החששות שלנו. היא דיברה על זה שפתאום נהיה הילדים הקטנים שוב, במקום הילדים הבוגרים של היסודי. היא דיברה על איך הגוף שלנו הולך להשתנות וזה יכול להיות מפחיד, אבל בעיקר מרגש.

הרגשתי מנותק ומפוחד, ישבתי שם בכיתה ועשיתי עם עצמי הסכם. אני צריך להיות מבוגר. בשביל להיות מבוגר אני צריך להתכתב עם מה שאומרים לי שאנשים מבוגרים עושים - צבא, לימודים, חתונה וילדים.

עבודה לא הפחידה אותי, הייתי כבר אז ילד חכם ומלא סקרנות כלפי העולם, ידעתי שאני אוכל להגשים את עצמי מבחינה מקצועית. רציתי להיות חוקר חלל או ארכיאולוג, והתעניינתי בהיסטוריה ובמדע; תחומים שבהסתכלות אחורה היו גם מפלט מתוך הסביבה הממוגדרת בה חייתי. מבחינתי אלה לא היו נושאים "של בנים" או "של בנות".

מצד אחד, סלדתי מכל מה שהיה משויך עם בנות באופן סטריאוטיפי, הצבעים ורוד וסגול, פרפרים פרחים ומלמלות, נסיכות, שמלות וחצאיות. מהצד השני, הרגשתי זרות כלפי דברים "של בנים", הרגשתי שהם לא שלי באופן מלא, למרות שהתאמנתי בקרטה ואגרוף תאילנדי. בחרתי לעסוק בעיסוקים ניטרליים מגדרית, כגון שחייה, אמנות וקריאה.

מה שהפחיד אותי באמת הייתה המחשבה על חתונה וילדים. הרגשתי שהנושאים האלו כל כך זרים לי, בניגוד לחברותי לכיתה, אף פעם לא היה לי "קראש" על מישהו. ההבנה שאני יכול להימשך לנשים כלל לא הייתה קיימת כמובן, לא ידעתי שטרנסים קיימים, אך באותו שלב גם לא ידעתי שנטייה מינית יכולה להיות מגוונת.
ככל שגדלנו ו"חיידקי בנים" היו לזיכרון רחוק, ההסתודדויות וההתרגשות הנערית והראשונית של הבנות כלפי הבנים והבנים כלפי הבנות הרגישה מנוכרת וחסרת חשיבות.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אהיה בן אדם מבוגר כמו כולם, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להינשא או להוליד ילדים - זו הייתה מחשבה שהגעילה אותי עד עמקי נשמתי. הרגשתי במבוי סתום, במבוך בלי דרך יציאה. ידעתי שילדים הם לא חובה, ויש אנשים שבוחרים לא להביא ילדים. אז החלטתי שני דברים: האחד הוא, שאני לא רוצה ילדים; אף פעם לא הייתה לי חיבה עמוקה אליהם, והמחשבה שאאלץ ללדת אותם הייתה דוחה בעיני. השני הוא, שאני אצטרך להתחתן עם גבר; לא הייתה לי ברירה אחרת. רציתי להיות בזוגיות כשאגדל, וזו נראתה האופציה היחידה שהייתה ברשותי. אז עשיתי הסכם עם עצמי - אני אנשק את הבחור הזה פעם אחת. רק כדי שנוכל להתחתן. ואני אלבש שמלה פעם אחת. רק ליום הזה. ואז אני אוכל להיות בן אדם מבוגר. בכיתי אחרי השיעור הזה.

ג'סי ברנדט הוא אקטיביסט טרנס, הוא פעיל בקהילה הטרנסית. עבד בארגוני הקהילה, הדריך נוער להט"בי, יצר מענים ומאגרי מידע למען הקהילה והשיק יוזמות חברתיות רבות שמטרתן יצירת הזדמנויות עבור חברי קהילה. הספרון"איך להיות גבר בחמישה שלבים: מחוויותיו של גבר טרנסג'נדר" זמין בגרסה דיגיטלית וקולית בפלטפורמת הספרות 'עברית' וראה אור כספרון BitBooks, בהוצאת 'שהם קראוס רמת גן' ו"יצירה עברית".

קו בדרום

סופר: ערן בר גיל

מה יהיה המקום הראשון? הראשון־הראשון, שהוא התחלה וגם המשך. המקום הראשון הוא קו. היה יכול להיות גם ברגע שנכנסנו לאוטו, כשהתיישבתי מאחורה וסגרתי את הדלת ואבא התלונן: ״בעדינות, לא צריך לטרוק,״ וחשבתי, זה יכול להיות גם עכשיו. אבל המקום הראשון הוא קו. זה שממנו והלאה, לעומת מה שהיה לפניו.

אבא התניע את המכונית ואמר בהתלהבות: ״יאללה, יצאנו לדרך,״ ודמיינתי את המילים יוצאות מתוך הפה הגדול שלו ונכנסות לתוך בועה שתלויה לו מעל הראש ונסגרות בתוכה לעולמים. ישבתי מאחורה בתוך המצברוח בבועה הסגורה שלי.

אבא התחיל לתאר לאימא את המסלול, כביש ארבע, כביש שבע, כביש שש, כביש עשרים וחמש, כביש תשעים, כמו שהוא למד מתוך המפה שלו אתמול בערב, בזמן שאימא ארזה מזוודות. ״מה זה משנה בכלל, גילי, תיסע לפי הווייז,״ ואבא אמר שהוא לא סומך על הווייז, הווייז הוא רק כלי עזר, הוא אוהב לדעת איפה הוא נמצא, וכבר קרו מקרים, היו שנסעו אחרי הווייז לשטחים, ובכלל, כבר נהיינו עבדים של המחשבים שלנו. אימא צחקה. ניסתה לתפוס לי את העיניים דרך המראה. אחר כך שלחה יד בין הכיסאות ותפסה לי הרגל. ״מה קורה שם מאחורה?״ שאלה, ואני אמרתי: ״הכול בסדר.״ שמעתי בקול שלה את המנגינה של העצבנות. כשהיא במתח, או כשהיא מתרגשת, מתחילה לה מנגינה בקול, ויוצאת ממנה נחמדות קלילה כזאת, ולפעמים גם חיוכים קפואים. שמעתי בפודקסט שחיוך נמשך רק כמה שניות, ואם הוא נמשך יותר, הוא נתפס כמאיים, כמו החיוך של הג׳וקר למשל, או חיוך רשעי, כמו בובות ההפחדה ברכבת השדים בלונה פארק, שמשמיעות גם צחוק משוגע ומפחיד.

כשהשארנו את יבנה מאחור וירדנו לכביש המהיר, אימא החליפה תחנה ברדיו ואבא אמר: ״לא־לא, ענתי, תחזירי לגלגל״צ, אני רוצה לשמוע אם יש פקקים,״ ואימא אמרה: ״אני לא יכולה לשמוע את הברבורים האלה.״ אבא נהג לאט בנתיב הימני, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות והסתכלתי על מי שיושב בתוכן, עובר אותנו ונעלם ולא יודע עליי כלום. זה עשה לי טוב. כולם זרים זה לזה. חיים באותו אזור, אבל זרים. סתם מחשבה כזאת, ועוד הרבה אחרות, שעשו לי חשק להוציא את המחברת ולצייר את הכביש, המכוניות, האנשים שבתוכן, השמיים, ואת אימא ואבא שיושבים מקדימה ומדברים: מעל הראש של אימא עולה בועה ובה המילים, ריבוזומים, כרומוזומים, עכבר נוק־אאוט, ומעל הראש של אבא מצויר סימן שאלה שיוצאות ממנו טיפות זיעה.

מחר הם טסים לטורונטו. אימא ואבא ונועם. למחקרים של אימא. הם לא ייפגשו לרגע. זה על־בטוח. אימא לא תצא מהמעבדה, ואבא ונועם יבואו לבקר אותה שם ויביאו לה אוכל. עוד מעט היא תהיה פרופסור. כשאבא רוצה להציק לה הוא אומר: ״אפשר את המלחייה, פרופסור ענת גבעול,״ או ״אכפת לפרופסור להנמיך את הטלוויזיה?״ ולפעמים הוא קורא לה דוקטור, שזה מעצבן אותה באותה מידה. יש לה מעבדה במכון וייצמן, שם היא עושה את הניסויים שלה בביולוגיה ומנסה למצוא כל מיני תרופות חדשות או לבדוק השפעות של תרופות על כל מיני מחלות.

פעם אחת הייתי שם, ממש בפנים, איפה שכל הכלובים של העכברים שרק האף הוורוד שלהם מציץ דרך ריבועי הרשת של הכלובים, שהם בעצם מכלי פלסטיק אטומים. למעבדה חייבים להיכנס עם חלוק וכובע שמכסה את כל השיער, ובפנים יש טמפרטורה קבועה כל הזמן. ״זה מקום מנוטר,״ אימא אמרה, ונועם התפלאה שמישהו בכלל מנתר במקום כזה קטן. זה היה מצחיק. ובכלל נועם נראתה מצחיק עם החלוק והכובע.

אימא פתחה את אחד המכלים כדי שנציץ פנימה, ונועם קפצה אחורה וצעקה שזה מגעיל ושהיא רוצה ללכת. רק אני ביקשתי להחזיק אחד. אבל זה אסור. אפילו עם כפפות, אסור להחזיק אותם ביד. גם להאכיל אותם אסור. בכיס היה לי גזר שהבאתי מהבית, תכננתי לתת לעכברים את הגזר וגם לבקש מאימא לגדל אחד אצלנו. חשבתי שייתנו לנו מהמעבדה כמה.

נועם ממש התחילה לבכות, אז יצאנו החוצה וזרקנו את החלוקים לסל כביסה, למרות שלבשנו אותם רק חמש דקות, ודיברנו על זה כל הדרך לפיצרייה ברחובות.

זה היה מזמן. הייתי בכיתה ו׳, נועם בה׳. הבנתי טוב־טוב מה קורה שם, אבל לא הראיתי לאימא כלום, לא רציתי להרוס לה. זה היה קצת אחרי שהיא קיבלה את המעבדה, וכולם היו כל כך גאים בה, גם נועם ואני, גם אבא, שהתחיל לקרוא לה פרופסור. בהתחלה זה היה מצחיק, אבל איכשהו זה כבר נהיה מעצבן.

בקורונה אימא נבלעה במעבדה, ואני ונועם הסתגרנו עם אבא בבית, כי התבטלה לו אז כל העבודה. הוא מוציא קבוצות של מטיילים לחו״ל, בעיקר אירופה הקלאסית, כמו שהוא קורא לזה, אבל לא רק, יש לו גם סיור מלחמות בבלקן, וגם מסע בין מקדשים בקמבודיה, כל מיני. לפעמים הוא היה נוסע עם קבוצת ישראלים שחיפשו מדריך לשבוע להדריך טיול מאורגן של הגיל השלישי בבירות של אירופה והיה נשאר לעוד יום–יומיים אם הצליח לסגור להם סיורי שוק, או סיור בבית הקברות היהודי. יש לו מלא חברים בכל מקום, שמזרימים לו הזדמנויות, ויש לו את הסיורים הקבועים שאליהם נרשמים מראש. אבל איך שהתחילה הקורונה, הכול התמוטט לו. כל היום כתב לאנשים בכל מיני מקומות כדי לנסות לשמר את הקשרים שלו. ישב כל היום מול המחשב והתכתב עם אנשים בזמן שנועם ואני טיפסנו על הקירות בגלל הסגרים, ואימא בטח הדביקה את העכברים שלה בקורונה וניסתה לרפא אותם.

אני עם הראש בחלון. כשמסתכלים דרך השמשה על אותה נקודה בלי להתמקד בה נראה שהמכונית עומדת והנוף טס אחורה. הנסיעה אמורה לקחת שעתיים וקצת. זה לא אכפת לי. מצידי שניסע ככה עשר שעות, אפילו יום שלם. יש לי רק זיכרון אחד מהבית של הדודים שלי גליה ועמי, למרות שאימא ואבא אמרו שהיינו שם שלוש פעמים. בזיכרון שלי נועם ואני ישבנו על טרקטור שחנה מאחורי הבית, וכמה שניסיתי לא הצלחתי לסובב את ההגה. ואחר כך גליה הגישה פשטידת תרד, וכשנועם אמרה שהיא מגעילה אימא כעסה עליה, ועמי אמר שגם הוא חשב ככה עד שהוא התרגל, וכולם צחקו. זה כל מה שנשאר בזיכרון. וגם קצת הצהוב והחום של המדבר.

ברדיו מתחיל שיר שגורם לאימא ואבא להסתכל זה על זה ולחייך. אבא מתופף עם האצבעות על ההגה לפי הקצב של התופים. בקורונה הוא הרשה לזקן שלו לצמוח, ומאז הוא שומר עליו וגוזם אותו בקו ישר בגבעות הרכות של הלחי, ובסנטר יש לו פסים לבנים של שיער שיבה. הוא מסופר תמיד קצר־קצר, ויוצאים לו מכל הראש קוצים לבנים.

הם ישאירו אותי אצל גליה ועמי ויחזרו ליבנה באותה הדרך וייכנסו ללחץ של הסידורים האחרונים לפני הנסיעה מחר, ונועם כל הזמן תתעצבן שאימא בלחץ ואבא יתקע את החוכמות שלו, ובעצם טוב שאני לא אהיה בזה. אני לא מפחד. שום כלום. רק... רק מה? ציפיות. גם תקווה. הכול עדיף על להיות קיץ שלם בטורונטו, בשיעמום הזה, עם כולם.

לא הסכמתי לטוס איתם, וזה כמובן עשה בלגן גדול, אבל היה מובן איכשהו. גם להם. אימא ואבא לא הסכימו בשום פנים ואופן שאני אישאר לבד בדירה ביבנה. לא עזרו לי כל הטענות והנקודות של בעד שכתבתי מראש, וקראתי להם מהדף בישיבה המשפחתית שביקשתי, שגם נועם השתתפה בה, וניסתה לתמוך בי לאורך כל הדרך אל הכישלון. אימא ואבא לא הסכימו לשמוע מזה. כעסתי עליהם עוד יותר. צרחתי על אימא שרק בגלל שהיא רוצה להתעלל בחיות גם בטורונטו, כאילו שלא מספיק לה מה שיש לה במעבדה שלה, זה לא אומר שכולם צריכים לנסוע לשם גם. אם זה כל כך חשוב, שתיסע בעצמה. אימא מאוד נעלבה והלכה לבכות בחדר שינה. אבא אמר שהגזמתי. הפסקנו לדבר על טורונטו. אבל זה כל הזמן עמד שם, בתחילת הקיץ, כמו קיר בטון. הרי ברור שאימא לא תוותר. אבל גם אני לא.

לאט־לאט בא הרעיון של גליה ועמי. אולי בגלל הכלבים. גם זה בעצם נשאר בזיכרון מהביקור אצלם. היו להם המון כלבים שנבחו כל הזמן. אימא ואבא לא הסכימו שנאמץ כלב, וגם על זה רבתי איתם בלי סוף. ובגלל גליה ועמי זה היה כל מה שרציתי, כמו חלום: רציתי לגדל כלב שאני אדאג לו בעצמי, אוציא אותו לטיולים, שיישן על שטיח ליד המיטה שלי, ונועם התגייסה לעזור לי בשכנועים, אבל זה לא עזר.

זה היה מהנושאים שנגמרים ב״בשום פנים ואופן לא,״ הביטוי הזה שמזכיר לי כמה הם מבוגרים. וגם הייתה הטענה שזאת תהיה התעללות בכלב להשאיר אותו כל היום בדירה, בזמן שאני ונועם בבית ספר, ואבא בכלל בחו״ל ואימא במעבדה. אני עניתי על זה שכבר עדיף לכלב להיות חצי יום לבד בדירה מאשר להיות סגור כל היום בכלוב בצער בעלי חיים, אבל בלב גם הבנתי את זה, ובדמיונות שלי היה קשה לי לחשוב על הכלב שלי נשאר לבד בבית. בסוף ויתרתי. אבל כשעלה הרעיון שאישאר אצל גליה ועמי עלו גם הכלבים, שאני אוכל לעזור להם לטפל בהם, וזה ייתן לי תעסוקה.

מרגע שהסכמתי אימא התחילה להתנדנד. לקחה אותי לשיחות, ביקשה שאחשוב טוב־טוב אם זה באמת הכי טוב בשבילי, שאשקול שוב לבוא איתם לטורונטו, שכל המשפחה תהיה יחד, יהיה קיץ מושלם, כל מיני. אבא אמר שאם לא מסתדר, תמיד אפשר להעלות אותי על טיסה ולהצטרף אליהם. אימא, עם כל השכל והמחקרים היצירתיים שלה, היא ממש ראש בקיר, ודווקא אבא, עם כל החפרנות שלו, תמיד רואה את הדרך הפשוטה אל הפתרון, וגם לי זה נתן שקט. מה כבר יכול לקרות. אם יהיה לי משעמם שם, אני אטוס לטורונטו או שאצליח לשכנע אותם לאשר לי לחזור לדירה ביבנה.

כשסידרתי את המזוודה אימא רצתה לעזור, ואמרתי לה: ״בשום פנים ואופן לא.״ לא רציתי שתראה איזה בגדים בחרתי, למרות שרוב הסיכויים שהיא לא הייתה שמה לב. וזהו. יצאנו לדרך.

השמש בעיניים, ואבא הוריד את מגן השמש כדי לא להסתנוור, וכשפנינו ימינה לכביש שש הוא סובב את המגן על הציר שלו לכיוון החלון. ״לא צריך לזחול,״ העירה אימא, ואבא אמר: ״עם השמונה נקודות שלי כן צריך,״ ואימא אמרה: ״זה כביש שש, אתה יכול לנסוע פה מאה עשרים,״ אבל אבא נשאר על מאה, וכל הזמן עקפו אותנו מכוניות. כשמסתכלים מהחלון בריכוז על גלגל של המכונית על יד, אחרי רגע נראה שהוא מסתובב אחורה. הווייז אמר: ״מכמונת מהירות לפניך,״ ואחרי רגע ראינו את הניידת המוסווית שחנתה בשוליים ואת השוטר שמכוון למכונית את התותח הזה שמודד מהירות. הספקתי לראות גם שמשקפי השמש שלו רוכבים על ראש קירח ושהמדים שלו כחולים כהים, כמעט שחורים.

משני צידי הכביש שדות של תירס, חלק כבר קצורים, וגם מטעים של עצים נמוכים, שנראים כמו גלים ירוקים שעולים מתוך ים של גבעות חומות. בעיניי זה היה יפה. אימא תקתקה בטלפון כל הזמן. תיק־תיק־תיק־תיק־תיק, ואחרי רגע הפּינג של ההודעה הנכנסת, ושוב תיק־תיק־תיק, עד שאמרה פתאום שיש לה בחילה, ואבא אמר: ״תוציאי את הראש מהטלפון ותסתכלי החוצה.״ אבא פתח את החלונות שלו ושל אימא, ורוח רעשנית התפרצה לבועה של המכונית. השיער של אימא עם כל הגוונים החדשים והפֵן התפזר כמו סביון שעושים עליו פו. היא צעקה: ״תסגור גלעד, תסגור,״ למרות שהייתה יכולה לסגור את החלון מאצלה. היא שמה את הידיים על התסרוקת, ואבא אמר שעוד מעט זה באר שבע, ואפשר לרדת מהעוקף ולהיכנס לעיר, למצוא איזה בית קפה נחמד כדי לנוח קצת מהדרך, אבל אימא אמרה שלא צריך, הבחילה כבר עברה, והמשכנו עד דימונה.

כשיצאנו מהאוטו אבא התמתח, ואימא אמרה שהיא הולכת לעשות פיפי, ושאלה אותי אם יש לי. קצת היה לי, אבל לא רציתי להיכנס לשירותים המסריחים בתחנת הדלק, אז אמרתי שאין לי בכלל ונכנסתי עם אבא לחנות שיש שם. הוא הזמין לעצמו קפה ולי בורקס גבינה ומיץ ענבים. המוכר, בחור עם פנים של ילד חלקים־חלקים, כאילו אף פעם לא התגלח, חתך את הבורקס לרוחב והכניס פנימה את פרוסות הביצה הקשה, ועד שהבורקס התחמם הכין לאבא קפה.

אימא לא רצתה לשתות או לאכול. ישבנו מול שולחן קטן, אני טרפתי את הבורקס, ואבא שתה את הקפה מתוך החור של המכסה של כוס הקרטון, ובשולחן בפינה ישבו שלושה בחורים שדיברו בערבית. אימא ישבה רגל על רגל, וכל פעם שנפגשו המבטים שלנו היא מייד חייכה את החיוך שמגלה שהיא לחוצה. הטלפון שלה השמיע פינג, והיא אמרה שגליה שואלת מתי נגיע. אבא אמר שזה שעה מכאן, משהו כזה, ואימא הסתכלה עליי, כאילו כדי לזרז אותי לגמור את הבורקס. אחרי חצי כבר לא התחשק לי יותר, ואמרתי שאפשר להמשיך.

ברמזור הראשון אחרי התחנת דלק השתחל אופנוע רעשני בין המכוניות שחיכו שהאור יתחלף ונעצר ממש על יד החלון שלי, והאופנוען הסתכל עליי מתוך הקסדה שלו במבט שחור־שחור שישר התחשק לי לצייר. הוא סובב את הידית של הגז, והאופנוע השמיע צרחות משוגעות, ואימא ואבא הסתכלו קדימה ועשו את עצמם כאילו הם לא שמים לזה לב, למרות שאי אפשר לא לשים לזה לב. כשהתחלף האור ברמזור האופנוע פרץ קדימה, ועוד לפני שאבא הספיק לתת גז כבר היה באמצע הצומת, הרים גלגל והמשיך ככה קדימה, על גלגל אחד, ואבא אמר: ״הבדואים נוסעים פה כמו משוגעים,״ ואימא אמרה: ״בחיי, סכנת נפשות,״ אבל אני דווקא חשבתי שזה היה מדהים מה שהוא עשה, להרים גלגל ככה, לא לפחד מכלום.

המשכנו לנסוע. אצלי בראש עוד המשיך להתפרע האופנוע. הנוף נהיה פתאום צהוב. אימא הזיזה את הכיסא שלה קצת אחורה ושאלה: ״זה בסדר ככה, עומר?״ ואני אמרתי: ״כן, זה לא מפריע.״ וכבר הרגשתי שהנה, זה מגיע. המקום הראשון. הראשון־הראשון. אבא אמר בחצי לחישה: ״פה זה הכור,״ ובאמת מפעם לפעם היה אפשר לראות את הכיפה הצהובה משמש נולדת מהרקע החום של האדמה, ותכף שוב נעלמת, עד שהשארנו גם את הכור מאחורינו, ובטח כשהם יחזרו אבא יגיד עוד פעם: ״פה זה הכור.״ הכביש נכנס לתוך הפתח שעשו לו בהרים, והתחיל להתפתל כלפי מטה, ואבא אמר: ״עוד מעט יש נקודת תצפית, זה ממש חובה לעצור.״ אימא אמרה במין עייפות כזאת: ״עזוב גילי, בוא נמשיך,״ ואבא אמר: ״זה רק לחמש דקות, זה ממש שווה,״ אז עכשיו אנחנו פה. בנקודת תצפית.

אנחנו יוצאים מהאוטו שאבא עצר במפרץ המיוחד, הולכים לשלט עם ההסברים על הנוף שנפתח מתחתינו. כל מיני שילובים מדהימים של צבעים: לבן ואפור וחום ושחור וצהוב וגם ירוק פה ושם. זה מרגיש לי כיף כזה כשהמבט נופל מהגובה שאנחנו נמצאים בו אל המניפה שפרושה מתחתינו. ״במזרח, קשה לראות ממש כי יש אובך,״ אבא אומר בקול גדול, שמתגבר על הרוח החמה והיבשה, ״זה כבר הרי אדום. זה ירדן,״ ובגלל הרוח אימא אוספת מהר־מהר את השיער וסוגרת אותו בגומייה של קוקו שהייתה לה על היד כמו צמיד.

״וכאן מתחת זאת בקעת סדום, וצפונה יותר, איפה שהאדמה יותר לבנה כזאת, זה החווארים, וצפונה מהם, לא רואים את זה מכאן, זה דרום ים המלח,״ ואימא אומרת: ״בסדר גילי, אנחנו לא בטיול מאורגן,״ ואבא כבר מרים אבן קטנה מהאדמה וזורק עליה, אבל לא פוגע, ואימא צורחת: ״משוגע,״ וצוחקת. ולי יש ביד את המחברת, ואני פותח דף חדש, לבן, ומעביר בשליש התחתון שלו קו שחור ישר, ואומר לעצמי שהמקום הראשון הוא קו, קו שממנו מתחיל הניסוי שלי, לא הניסוי, הבדיקה, כי מכאן ועכשיו, מאיפה שעובר הקו, כל פעם שידברו אליי אני יהפוך את הכול בלב: אני יכול, אני חזק, אני בטוח, אני לוקח, אני מרים, אני מגיע או מחכה, מכאן הכול יעבוד חלק, כמו ששמעתי את אבא אומר לא מזמן, אחרי שתיקן את מכונת הכביסה, פירק אותה לחלקים כדי להחליף רצועה שחרקה, והרכיב מחדש והפעיל ואמר: ״מכאן זה יעבוד חלק,״ וככה זה כשכל דבר במקום שלו, מחובר נכון, וגם אני.

הנוף אין־סופי. אין־סופי. אימא ואבא עומדים ליד השלט, ואני נכנס ביניהם ומחבק אותם משני הצדדים, ואימא לוחצת אותי קרוב אליה ושואלת בצחקוק: ״אוהו, למה זכינו,״ ואני אומר: ״סתם, מה, אי אפשר לתת חיבוק?״ ואבא אומר: ״נהפוך הוא, נהפוך הוא,״ וגם הוא לוחץ אותי קרוב אליו, ואימא אומרת: ״זה ממש נוף מרהיב.״

אנחנו חוזרים למכונית באווירה בלונית, כמו שנועם תמיד אומרת: ״אני במצב רוח בלון.״ עוד שעתיים בערך הם ישאירו אותי שם ויטוסו לשלושה חודשים, ואני מבטיח לעצמי לא לבכות אז, למרות שאין דבר שאני מחכה לו יותר מלהיות לבד. אמנם גליה ועמי יהיו שם, כלומר אני אהיה אצלם והם יחליטו עליי ויגידו לי מה לעשות, אבל עדיין זה לבד. זה אני והעניינים שלי והחופש להיות מי שאני, ולשם אני שולח מחשבות יפות במיליון צבעים.

השמיים צהובים. האוטו שלנו תקוע מאחורי משאית איטית בירידה ארוכה, ואיך שאנחנו פונים ימינה לכביש תשעים, אבא יוצא לעקיפה, ומרגע שהוא עובר את המשאית אנחנו לבד. עוברות אולי חמש דקות שלמות עד שמגיעה מולנו מכונית ומהבהבת לנו בפנסים. אבא מהבהב חזרה. ״עוד מעט זה עיר אובות,״ הוא אומר. ״פעם היה כאן מתקן שאיבה של מקורות, והחבר׳ה פה היו פותחים וממלאים ככה בריכה קטנה כזאת והיינו באים לפה לפעמים, כל הדרך משיזפון. ג׳קוזי קראנו לזה. יא אללה, כמה מזמן זה היה,״ ואני אומר מאחורה: ״די אבא, תפסיק לטרחן,״ והוא אומר ברצינות מוגזמת: ״באמת תודה רבה, עומר,״ ואימא שואלת: ״כמה זמן זה מפה,״ ואבא אומר: ״הנה זה, בצומת, את רואה, עיר אובות,״ ואימא אומרת: ״לא הג׳קוזי הזה שלך, נווה פארן,״ ואבא אומר, ״נווה פארן זה עשרים, עשרים וחמש דקות.״

כשהוחלט שזהו, אני אישאר בקיץ בבית של גליה ועמי בנווה פארן, אימא מאוד רצתה שניסע לשם לפני זה, שאפגוש אותם וגם אראה את הבית והחדר שהכינו לי, ובכלל, ״שווה להתרשם לפני שמחליטים.״ היה איזה תכנון לנסוע אליהם באחת השבתות, אבל זה לא יצא. אני בקושי מכיר את גליה ועמי, אבל אני לא מפחד מזה, להפך, טוב לי שאני לא מכיר אותם ושהם לא מכירים אותי. לא ראיתי אותם שלוש שנים. הם גרים כל כך רחוק מיבנה, ואף פעם לא באו אלינו במיוחד, וגם אנחנו לא אליהם.

רק עברנו שם שלוש פעמים, בדרך לאילת, ועוד פעמיים, לא זוכר למה. אימא וגליה אחותה לא ממש קרובות. אבל אני לא ממש יודע, והן אולי מדברות המון בטלפון ושומרות ככה על קשר. מכיוון שלא יצא לנסוע אליהם ולהיפגש פנים אל פנים, אימא עשתה לנו פגישת זום, שגם נועם השתתפה בה, וככה יצא לנו קצת לדבר. גליה גם ניסתה ללכת עם המחשב הנייד בבית ולצלם לנו את החדרים והכול, אבל אז נקטעה הפגישה כי היא עברה למקום בלי קליטה. עם עמי בכלל לא דיברתי. אני זוכר אותו כאיש גושי כזה, ונראה לי שלא הייתי מזהה אותו ברחוב אם היינו עוברים אחד מול השני. וגם הוא לא אותי.

מחוץ לחלון מנצנץ החול הלבן, וככל שמסתכלים רחוק יותר, איפה שפני השטח מתרוממים, האדמה נראית אחידה כזאת, כמו משטח שאפשר להחליק עליו, וגם רכה כמו משהו שאפשר להיבלע בו. ״בעוד קילומטר, פנה ימינה,״ אומר הווייז. אימא מפזרת את השיער, מורידה את מגן השמש ומסתכלת על עצמה בראי. העיניים שלנו נפגשות, היא מסובבת אליי את הראש, כולה חיוכים, ואומרת בטון הנחמד שלה: ״עוד שנייה מגיעים,״ ואני אומר: ״איזה כיף.״

משני צידי הכביש שמוביל ליישוב של גליה ועמי צומחים עצי דקל לא מאוד גבוהים. את התמרים מכסים שקים אפורים שנראים כמו קיני ציפורים ענקיות או איזה מין פרי שיצא מפרופורציה. בכניסה ליישוב, כשהאוטו קופץ על הבמפר, כמעט בורח לי פיפי. אני מחזיק אותו מדימונה. ״פנה ימינה.״ אבא פונה. בקושי אפשר לראות את הבתים שמסתתרים מאחורי גדרות במבוק או כל מיני גרוטאות שיש פה בכל מקום ומכולות חלודות. ״זה לא כאן משמאל?״ שואלת אימא, ואבא אומר שזה עוד קצת מקדימה, מול הסככה של הטרקטורים. אבא מעולה בניווט. הוא יודע את כל הדרכים גם בלי וייז וזוכר כל מקום שהיה בו. ואם למקום יש סיפור, הוא גם יזכור את הסיפור. הוא כמובן צודק. זה פה, מול הסככה של הטרקטורים.

הוא פונה אל דרך העפר שמובילה אל הבית. מתחת לאוטו האבנים משמיעות רעש של פופקורן מתפוצץ. בסוף השביל הקצר, שמתעקל ויורד ומשני הצדדים שלו עצי זית נמוכים, רואים את הבית עם הסככה של הרכבים, ואיך שאבא עוצר את האוטו קופץ מתוך הצל של הסככה מין כלב גושי ומוצק, רץ בנביחות מטורפות אל הרכב שלנו עד שנגמרת לו הרצועה שקושרת אותו לעמוד. אימא צורחת.

גליה יוצאת מהבית. היא בחצאית וגופייה, צועקת: ״שקט תאלס!״ אבל הכלב לא משתתק. אבא מבין שהכלב לא יכול להגיע לאוטו ויוצא החוצה, מנופף בידיים. גם אימא יוצאת. היא וגליה מתחבקות. הכלב נובח כמו משוגע. אני יוצא מהמכונית, פותח את תא המטען ומוציא את המזוודה שלי. גם אבא בא לחבק את גליה. כשאני מתקרב אליה עם המזוודה, היא שמה ידיים על הפרצוף ואומרת כולה חיוכים: ״וואו, איך גדלת, בזום בקושי רואים את זה,״ ומחבקת אותי בידיים הדקות שלה. אנחנו נכנסים הביתה, ישר לסלון שבתוכו המטבח, לא כמו אצלנו בדירה ביבנה, שקודם נכנסים למסדרון כזה, ורק אחר כך נפתח המטבח עם פינת האוכל, והסלון בכלל בקצה. אימא שואלת איפה השירותים, וגליה מצביעה על דלת עץ חומה שליד הכניסה, ולמרות שאני ממש צריך אני לא מבקש ממנה להיכנס ראשון.

״שבו, שבו,״ אומרת גליה וכבר הולכת למטבח ושואלת בדרך מה נרצה לשתות, ואבא אומר: ״אני משהו קר,״ ואני אומר: ״גם אני.״

גליה מתעסקת במטבח עם הגב אלינו. היא מבוגרת מאימא בשנתיים, אבל היא לא צובעת את השיער ונראית כמו סבתא לידה. אבא שואל איפה עמי, וגליה מסתובבת אלינו ואומרת שהוא בהקפצה לבאר אורה ואמור לחזור תוך שעתיים–שלוש, משהו כזה, ואבא מוציא ״אהה״, כמו אנחה, בלי לפתוח את הפה, ואני ממש יכול לראות איך הגלגלים בראש שלו מסתובבים כשהוא מבין שעמי לא יגיע ומשום־מה שמח מזה שלא ייפגשו. גליה מביאה קנקן עם קוביות קרח מלבניות שצפות צפופות בלימונדה, וזה ממש יפה. אימא יוצאת מהשירותים, ואני ישר קם והולך גם. עוד לפני שאימא מתיישבת אבא כבר מדווח לה שהם יפספסו את עמי, ואימא אומרת: ״אוי, חבל שלא נוכל להישאר, יש עוד מלא סידורים,״ וגליה שואלת: ״מתי אתם טסים,״ ואימא אומרת שעל־הבוקר.

השירותים של האורחים אצלם ממש קטנים. הקירות מצופים טיח גס בצבע בז׳, והכיור בגודל של קערת סלט שפתחו לה למטה פתח לג׳ורה. אני מתיישב ועושה פיפי וחושב שכאן יהיה הבית שלי לשלושה חודשים, וזה עושה לי טוב. עוד מעט אימא ואבא ילכו, ואני אישאר בתוך דף חלק. צומח לי פרח בלב. אבל רק לא לבכות. זה ממש אסור. רק מלחשוב על זה אני כבר מרגיש את ההתקשות בגרון, אבל זה גם מכין אותי לרגע. אני מרגיש את זה בא, מצליח לעצור את זה ולהתגבר, לשלוט בזה. להתכונן.

אני שוטף ידיים. המים קרירים אבל יש להם ריח. לא ממש ריח. עקבות של ריח. כמו שיש לי על האצבעות אחרי שאני מטשטש קווים שציירתי בחוד רך, מורח אותם על נייר מחוספס. לא משנה כמה אני מתקלח או שוטף ידיים, תמיד נשאר המשקע הזה של הריח, כמו מה שאומרים שנשאר על בנאדם שמתעסק עם חומר נפץ, ושאת זה הכלבים בשדה תעופה יודעים להריח מרחוק.

כשאני חוזר אליהם אני מוזג לעצמי לימונדה. זה חמוץ בצורה בלתי נסבלת. אולי גליה שכחה להוסיף סוכר, או שככה הם שותים פה לימונדה. אני מניח את הכוס על השולחן בלי שאף אחד ישים לב שלא ממש שתיתי. גליה מוחאת כפיים ואומרת שהיא תשמח לעשות לי סיור בבית ולהראות לי את החדר שלי. אבא מתנפל על המזוודה, ואימא מסמנת לו לעזוב אותה. אנחנו יוצאים לסיור. החדר של גליה ועמי, מיטה נמוכה, חלונות פתוחים לרוח החמה ולנוף המפחיד של המדבר. ״עם נוף כזה לא הייתי קמה בכלל מהמיטה,״ אימא מתפעלת ומצמידה את היד לחזה שלה, ואבא אומר: ״מדהים, ממש מדהים.״

צמוד לחדר שלהם זה חדר העבודה, כמו שמסבירה גליה. יש בו שולחן ומחשב וספרייה עם כל מיני קלסרים וספרים, ועל הקיר תלויה מפה גדולה. ומהצד השני שלו זה החדר שלי — מיטת עץ נמוכה, ארון בגדים, חלון — ויש גם דלת שנפתחת החוצה למין רחבה כזאת, מרוצפת, וממנה והלאה שום דבר, רק המדבר. אין גדר. אנחנו עומדים על הרחבה המרוצפת ומסתכלים קדימה. ״ממש יפה פה, גליה, כל פעם מחדש,״ אומרת אימא, וגליה אומרת: ״כן, זה גם קיץ עכשיו, יש מלא בני נוער, עומר תעשה פה חיים,״ ואני מתקן אותה בלב, ישר, על אוטומט, בלי להניד עפעף.

אנחנו חוזרים לסלון ומתיישבים שוב על הספות הצבעוניות בלי הרבה חשק, אבל אבא מיד זורק את אחת הבדיחות שלו שהוא שומר בטלפון. יש לו שם פתקית של בדיחות רק עם הכותרת, כלב וחתול נכנסים לבר, יהודי נוצרי ומוסלמי עולים למטוס, קיבוצניק מגיע לקונצרט של הפילהרמונית. עכשיו זאת הבדיחה על היהודי החרדי שמגיע לפריז ורואה את כל החזירים הקטנים שמוצגים שם בחלונות הראווה של המסעדות ואומר לעצמו שפה אף אחד לא מכיר אותו וזאת הזדמנות לטעום סוף־סוף חזיר, ונכנס לאחת המסעדות ומזמין חזיר שלם, וכשמגיע החזיר, עם תפוח אדום בפה, איך שהוא מתארגן לאכול נכנס למסעדה הרב שלו, והחרדי אומר לו: כבוד הרב, תראה איך הם מגישים פה תפוח.

גליה מגחכת, אימא, אפילו שכבר שמעה את הבדיחה הזאת במלא הזדמנויות, פורצת בצחוק. אבא מרים עיניים למעלה וכבר חושב על בדיחה נוספת, אבל גליה כבר פונה אליי ואומרת: ״עומר, שמעתי שאת מאוד אוהבת כלבים.״ ״כן,״ אני אומר, ואימא מתפרצת: ״היא מתה על כלבים, עשתה לנו את המוות שנאמץ כלב, אבל זה בלתי אפשרי בדירה,״ ואבא אומר: ״כן, בדירה זה ממש צער בעלי חיים,״ וגליה אומרת: ״פנטסטי, אנחנו ממש צריכים עזרה כאן, הולכות להיות לנו כמה המלטות עכשיו, אני בטוחה שיהיה לך כיף,״ ובחיוך שלה אני רואה פתאום כמה היא ואימא דומות: בתווי הפנים, ובשיער שממש נופל בגלים משני צידי הראש והשביל, ובאליפסה של העיניים, שגם אני קיבלתי.

אבא קם פתאום, מציע לעזור לי לסדר את הדברים בחדר, ורק מהתנועה של הראש שלו אני מבין שהוא רוצה לתת לאימא וגליה זמן לעצמן. הן בטוח ירכלו עליי עכשיו, אבל מה אכפת לי. אני הולך עם אבא, אבל לא מרשה לו לסדר את הבגדים אלא עושה את זה בעצמי לפי סדר שלי. בצד אחד של הארון יש ארבעה מדפים עמוקים, ובצד השני מוט תלייה עם כמה קולבים עליו. אין לי שום דבר לתלות. אני מוציא את הבגדים ומסדר בארון תחתונים, גרביים, מכנסיים קצרים, מכנסיים ארוכים.

אבא יושב על המיטה ומסתכל, שקוע בהרהור, נראה קצת עצוב ובודד. אני מוציא את ערימת החולצות הקצרות שביניהן החבאתי את הבֶּנדֶר ומכניס לארון. את המזוודה הריקה אני מכניס בצד של התלייה. אחר כך אני פותח את הדלת החוצה, ואבא בא ונעמד איתי על הרחבה המרוצפת ומסתכל כמוני אל הכלום הזה. ״אני מקווה שלא יהיה לך פה משעמם,״ הוא אומר בלחש כמו לעצמו, ואני אומר: ״אם לא יהיה לי כיף, אני אבוא אליכם לטורונטו,״ ואבא מקיף אותי ביד השעירה שלו ומדביק לי נשיקה על הראש, בדיוק בשביל באמצע השיער, ואומר: ״מתוקה שלי,״ ואני מתקן בלב למתוק.

בסלון הם מפטפטים דברים לא מעניינים, ואני מוציא מתיק הגב את הסקצ׳בוק עם הדפים החלקים, ומתחיל לצייר בעיפרון גרפיט עם חוד קשה סתם ריבוע, שממנו פתאום יוצאות רגליים ונהיה שולחן ועליו קנקן לימונדה וכוסות וקערה עם עוגיות בצורת חצי ירח, וחזיר קטן על צלחת, ובפה שלו תפוח, ואז דמות של חרדי שקצת דומה לאבא, עם כובע ופאות ומבט מפוחד בעיניים ועם בועת דיבור שיוצאת מהפה שלו ושמה אני כותב: ״הזמנתי רק תפוח.״ פתאום כולם מסתכלים עליי. ״מה את מציירת?״ שואלת גליה, ואימא אומרת: ״היא כל הזמן מציירת,״ ואבא אומר: ״אבל היא לא נותנת לראות,״ ואני מניח את המחברת פתוחה על השולחן כך שיכולים לראות הכול, ומספיק לראות את העיניים של אימא נפתחות, לפני ששלושתם מורידים את הראש אל הציור ומסתכלים בשקט, עד שאבא מרביץ לעצמו במצח וכמעט צורח: ״זאת הבדיחה שלי!״ וכל כך הוא מתרגש מזה שהוא קם ומחבק אותי וגם קצת מועך אותי, וגליה אומרת: ״וואו עומר, איזה כישרון את,״ ואני מתקן אותה, ושם לב שאימא עוד בוחנת את הציור שלי בקפדנות שלה, מחפשת בו את מה שהיא חושבת שיש בציורים שלי — משהו מעצמי שאני לא מגלה, אבל היא לא יודעת, היא גם לא רוצה לדעת מה זה.

לפני שהם יוצאים לדרך אבא הולך לשירותים. כשהוא חוזר הוא שוב עושה את עצמו מאוכזב מכך שלא הספיקו לפגוש את עמי. גם אימא אומרת שזה ממש חבל ושאם לא הייתה הטיסה מחר וכל הארגונים האחרונים וגם נועם שנשארה אצל חברה וצריך לאסוף אותה, היו מחכים עד שיחזור. כולנו קמים. כשאנחנו יוצאים החוצה הכלב שוב רץ עד קצה השרשרת ונובח כמו משוגע. גליה לא אומרת לו כלום. אני מחזיק חזק את הגוש שמתחיל לי בגרון. נושף עמוק מהאף, מוציא מהפה. האוויר חם ויבש ושורף בכל נשימה עד שכמעט מתפוצצות לי הריאות. אימא מחבקת את גליה חיבוק חזק, הרבה יותר חזק מהחיבוק שלהן כשנפגשו. הן בול אותו גובה. גם אבא מחבק אותה, ואז הם באים אליי כשאני כבר בתוך הנשימות שלי ומקיפים אותי שניהם ואומרים כל מיני דברים שצריך לסגור את האוזניים כדי לא להישבר.

ובכל זאת זה נכנס: אהובה שלנו, בבת העין, אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב, מתים עלייך, כישרונית של אבא, פיפס קטן ואת על טיסה לטורונטו.

הכלב הפסיק לנבוח. מתוך החרך של החיבוק שלנו אני רואה אותו עומד ומסתכל עלינו כולו תימהון, מתנשף עם לשון ורודה בחוץ. אני מחזיק הכול חזק בפנים. אימא ואבא נכנסים לאוטו. אבא נוסע רוורס עם ראש מסובב לאחור, ואימא מסתכלת על גליה, שבאה לעמוד לידי ושמה לי יד על הכתף ומנופפת כמוני עם היד, עד שאבא מסובב את המכונית ומתרחק, וגליה שואלת: ״שניכנס?״

אני עוזר לגליה לפנות את הכלים למטבח. כל הסירים והמחבתות תלויים שם על ווים ממוט שרץ מעל החלון שמול הכיור. גם הצלחות והכוסות מונחות על מדפים ולא בתוך ארונות, כמו במטבח שלנו. אנחנו משאירים את הכול על משטח העץ שליד הכיור, בלי לשטוף. אצלנו בבית יש כלל. מי שאוכל או שותה, שוטף. לא משאירים הכול להורים.

המטבח שלהם בנוי בצורת כ״ף סופית, החלק הקצר מול החלון, והארוך ממשיך לסלון. ״טוב, אז את רוצה לראות את הכלבים קודם, או מה את רוצה לעשות? תרגישי בבית,״ גליה אומרת. אני רוצה לראות את הכלבים. אנחנו יוצאים מהדלת הראשית, והכלב החום המאיים ישר קופץ מתוך הצל שלו. גליה הולכת להחזיק אותו כדי שאני אוכל לעבור ולחכות לה מאחורי הסככה. היא מכניסה אותו בין הרגליים שלה ותופסת לו חזק בקולר, אבל כשאני עובר מולו הוא לא נובח, רק מסתכל עליי.

מאחורי הסככה של המכוניות יש מבנה מלבני מכוסה בטיח צהבהב כזה שמשתלב עם הצבע שמסביב. אני הולך קצת אחרי גליה, על שביל שהרבה רגליים עשו בין האבנים הקטנות. האוויר חם ויבש ועומד, אין טיפת רוח. גליה פותחת את הדלת ונותנת לי להיכנס ראשון אל הטמפרטורה הנעימה שבפנים. ״הנה כל החמודות,״ היא אומרת. יש כאן שישה תאים שמופרדים אחד מהשני בגדר סורגים. בשני התאים הראשונים שתי כלבות בכל אחד, והן תכף מתקרבות לסורגים, מוציאות את האף ומכשכשות בזנב. ״זאת טולי,״ אומרת גליה ומתכופפת ללטף את אחת הכלבות שבכלוב הראשון, ״והשנייה זאת מותק.״

אני מכניס את היד בין הסורגים, ומותק מלקקת לי את האצבעות. ״איזה מתוקות,״ אני אומר בהתלהבות, וגליה אומרת: ״אין עליהן, אבל חכי שתראי את הגורים,״ ואני שואל: ״מה, יש גורים?״ וגליה אומרת: ״כן, בשני התאים האחרונים. גם טולי ומותק בהיריון, הן צריכות להמליט ממש כל יום. יהיה לך מעניין, עוד תראי.״ בכלוב השני גרות סופי וצ׳וצה, שמוציאות אלינו לשונות ארוכות ומסתובבות סביב עצמן מרוב שמחה כשאנחנו עוברים מול התא שלהן. אחריו יש שני תאים ריקים, ובתא אחריהם שוכבת כלבה בהירה מוקפת שמונה גורים ורודים, שמשמיעים יבבות קטנות ושבריריות, וגליה מסבירה בלחש, כמו שמדברים ליד מישהו שישן, שזאת גידי, בת שמונה והכי מבוגרת שלהם, שהמליטה רק לפני שבוע — יצאו תשעה בשגר, אבל היה אחד שלא שרד.

היא פותחת את שער התא ואנחנו נכנסים. גידי מרימה את הראש מהשמיכה שלה ומזיזה את הזנב. רואים עליה שהיא שמחה. יש לה עיניים שחורות עגולות עם מבט רך, כזה שאפשר לשים עליו את הראש כמו על כרית. הגורים מכורבלים בגוש סביב העטינים שלה, אבל הם לא יונקים, סתם שוכבים שם אחד על השני, ישנוניים כאלה.

״את מרשה לי ללטף אחד, נכון, גידי,״ אומרת גליה בקול מתנגן, ומלטפת את הראש של גידי ומקרבת את הפנים שלה לאף הלח, שולחת בעדינות את ידה אל הגוש הוורוד של הגורים ולוקחת אחד לחזה שלה ומלטפת אותו. ״איזה דבר חמוד,״ אני אומר, וגליה הופכת את הגור ומסתכלת לו בין הרגליים ואומרת: ״זה לא חמוד, זה חמודה.״ היא מושיטה לי את הגורה, ואני מרגיש על הידיים את החום שלה, את העור העדין שכמעט אפשר לראות דרכו את האיברים הפנימיים מתנענעים, את הבטן שמתנפחת כמו בלון בנשימות מהירות־מהירות, ואת הראש הקטן עם הקצה הלח של האף, והכול־הכול בתוך היד שלי במין חוסר ישע כזה שעושה לי גם עצוב.

״זה בכלל בסדר להוציא אותם מהאימא ככה ולהחזיק אותם בגיל כזה? היא לא יכולה לדחות אותם אחר כך בגלל הריח של בנאדם שנדבק אליהם?״ אני שואל, וגליה אומרת שממש לא, נהפוך הוא, הם מרגילים את הכלבים כבר מִדֵיי־ואן לאנשים. זה מאוד חשוב בשביל העתיד של הגורים האלה.

הגורה מתפתלת לי בידיים. גליה לוקחת אותה ממני ומניחה אותה ליד הבטן של גידי, והגורה מטפסת על כל הגורים, נדחפת קדימה אל העטינים של גידי ומתחילה לינוק. ״כלבה טובה, כלבה טובה,״ גליה אומרת, ולא ברור לי אם לגידי או לגורה. הכול מאוד נקי. וגם אין ריח של בעלי חיים, כמו הריח שאני זוכר מהמעבדה של אימא. על הקיר תלוי לוח מחיק ועליו גם טבלת השמות של הכלבות וכל מיני תאריכים וסימונים.

כשאנחנו יוצאים מהתא גליה מראה לי את הדליים של האוכל שלהם. לגורים יש אוכל מיוחד, אבל הם עדיין לא אוכלים אותו, הם יונקים. בתא האחרון משתוללת משמחה כלבה זריזה כזאת, דוחפת את האף בין הסורגים, קופצת לאחור, מזיזה את הראש מצד לצד כאילו צדה זבובים. ״זאת לילי,״ אומרת גליה, ואני שואל מתי היא צריכה להמליט, וגליה אומרת: ״זאת לא מצליחה להיכנס להיריון. בינתיים לא עזר כלום.״

״אז במה אפשר לעזור פה,״ אני שואל בזהירות, וגליה אומרת שבכול — בהאכלה, ניקיון, ובעיקר, שזה הכי כיף, היא מצחקקת, זה ההרגלה של הגורים, שכל יום צריך להחזיק אותם בידיים, אחד־אחד, וכשהם כבר גדלים ומתרוצצים, פשוט לשחק איתם כדי שיתרגלו לנוכחות של בנאדם. התפקיד של הכלבים האלה, בסופו של חשבון, כמו שמסבירה לי גליה, הוא להיות כלבי נחייה לעיוורים. הם נולדים אצלם בבית הגידול, וגדלים בו עד שהם בני חודשיים וחצי, אז הם עוברים למשפחות אומנה, בדרך כלל סטודנטים שמקבלים על זה נקודות זכות בלימודים, או גם משפחות עם ילדים, יש כל מיני סוגים, ואיתם הם חיים עד שמגיע השלב של האימון, אבל אותו עושים בבית עובד, לא כאן. עמי וגליה זה רק בית גידול.

״ואיך כלב יכול לא להצליח?״ אני שואל, וגליה אומרת שזה תלוי באופי של הכלב, זה כמו אצל אנשים, יש כאלה שמתאימים למשימה ויש כאלה שלא. רואים את זה קודם כול מהדיווח של משפחת האומנה, יש טופס מאוד מסודר: כמה הוא שקט, חברותי, צייתן, כמה מהר הוא לומד, זה גם מדד, ובבית עובד, במתקן האימונים יש מאמנים מקצועיים שעושים להם מיונים ראשוניים ומחליטים במי להשקיע את האילוף הייעודי לכלב נחייה ומי יעבור למשהו אחר, כמו למשל מסלול לכלבים בטיפול רגשי, לאנשים שסובלים מחרדות וצריכים מישהו שירגיע אותם. כלב יודע לזהות התקף חרדה ולקפוץ על הבעלים שלו, ללקק אותו, לעודד אותו, זה לא ייאמן מה כלב יודע לעשות.

אנחנו חוזרים הביתה. מתיישבים במטבח מול החלק הארוך של הדלפק כמו על בר. ״מהמם פה, בכלל, כל המקום הזה,״ אני אומר סתם כדי להגיד משהו. גליה מחייכת. שוב היא מזכירה לי את אימא. הן כל כך שונות ובכל זאת, בזוויות מסוימות רואים את הדמיון. קצת מוזר שהיא האחות הגדולה. לא יודע למה. אולי בגלל שהיא נראית מפוזרת כזאת, לא אחת שמתקתקת כמו אימא. ״ציירת נורא יפה קודם,״ היא אומרת פתאום. ״בתוך שנייה, כל כך הרבה פרטים. זה נורא יפה.״ ״תודה,״ אני אומר ובוחר נכון את המילים, ״זה איור כזה, אולי אפילו התחלה של סיפור קומיקס,״ וגליה ממלמלת: ״כישרון לציור זה לא מאימא ולא מאבא, זה משהו שהוא לגמרי שלך,״ ואני קופץ ואומר: ״צודקת, צודקת, אימא ואבא לא יודעים לצייר כלום,״ ומבחוץ שומעים את הנביחות של הכלב, וגליה אומרת: ״נראה לי שזה עמי.״

עמי פותח את הדלת וישר אומר בקול עבה: ״אוֹלָלָה, הגיעה האורחת.״ הוא לובש מכנסי עבודה קצרים בצבע חקי, חולצת טריקו מתפוררת מרוב חורים, ונועל נעלים גבוהות, לבנות מאבק. השיער שלו צפוף וקצר כמו דשא, קיפודי כזה, שחור עם קווים לבנים של שיבה. הרגליים והידיים שלו כמעט בלי שערות, ולא יוצאות לו שערות מסולסלות מהצווארון אל הצוואר כמו אצל אבא, שבלי חולצה נראה כמו קוף. הוא מפיל לרצפה את תיק הגב שתלוי לו על הכתף, מתקרב אליי ואומר: ״ברוכה הבאה, ברוכה הבאה.״ הוא מחבק אותי חזק, חיבוק גברי כזה, ואני טופח לו על הגב פעמיים ומוציא ממנו אבק, ואז הוא משחרר אותי וממשיך להחזיק אותי בכתפיים עם הידיים העבות שלו ואומר: ״מה זה עומר, זה לא ייאמן כמה גדלת. כמה זמן עבר מאז שנפגשנו פעם אחרונה,״ וגליה אומרת: ״לא ראינו אותה מאז הבת מצווה. יותר מארבע שנים.״

האירוע של הבת מצווה היה אחד הימים הגרועים בחיים שלי. לא התחברתי בכלל לכל הטררם שעשו מזה בשכבה ולכל המסיבות המופרכות שכל מיני בנות ארגנו לעצמן. זה ממש לא היה קשור אליי. אז אפילו עוד לא מצאתי לזה מילים, רק הרגשתי שזה לא משהו משמח ולא ידעתי למה. אמרתי לאימא ואבא שאני לא רוצה אירוע, מספיק שנצא למסעדה כמו בכל יום הולדת. ואז גם התחילו כל הדיבורים המעצבנים שלהם על גיל ההתבגרות. כל פעם שהתנגדתי למשהו הם אמרו שזה בגלל שאני בגיל ההתבגרות. עד היום הם אומרים את זה כדי לסתום לי את הפה, ואין דבר שמעצבן אותי יותר. אז עוד לא היה לי את הכוח שיש לי מולם היום. לא יכולתי להתנגד כמו עכשיו, כשלא הסכמתי לבוא איתם לטורונטו.

בסוף עשו לי אירוע באולם קטן מאחורי הפיצרייה ביבנה. אבא ארגן את הכול כמו שהוא מארגן את הטיולים שלו, ואפילו הדוד מארגנטינה הגיע כדי לתת לו כבוד. ובאו גם סבא שמואל וסבתא שרה, שאבא שלח מונית ספיישל להביא אותם מהדיור המוגן.

אימא הכריחה אותי ללבוש שמלה. היא בחרה לי את הבגדים, ולא עזר לי כמה שלא רציתי. במדידות הרגשתי ממש כמו מישהו שהתחפש לבובה, ונועם, שהשתתפה בכול בהתלהבות כאילו זאת הבת מצווה שלה, אמרה שזה מדהים ומהמם ומטריף חושים ומלא גלורי. הם הכינו לי סרט ולא הרשו לי לראות קודם כלום, אבל כמה חברות סיפרו לי שנועם ביקשה מהן לשלוח לה סרטון ברכה, כך שיכולתי לתאר. אימא הכריחה אותי לכתוב משהו משלי, לנאום מול כולם, ורק זה כשלעצמו כבר עשה לי לא טוב. חודשיים שלמים לפני האירוע, כל פעם שהייתי מדמיין את עצמי עומד מול כולם עם השמלה שלי ונואם, היו מתחילות לי דפיקות לב. זה תמיד הופיע בלילה, לפני השינה, במחשבות האלה שצפות בראש לתוך החלום.

בבוקר של האירוע היה צריך מנוף כדי להקים אותי מהמיטה. התלבשנו. אימא איפרה את נועם עם הצללות בעיניים, מסקרה, סומק, אודם, הכול, והיא נראתה כל כך חגיגית, שמי שלא מכיר אותנו היה יכול לחשוב שזה אירוע לכבודה. גם לי היא התעקשה לשים אודם. נועם גם הזמינה שש חברות, למרות שאימא אמרה לה במפורש שנפגשים רק באולם, ובסוף אימא איפרה גם אותן. אבא היה לחוץ. הסריח מאפטרשייב. הזיע בחולצה המכופתרת שלו עוד לפני שענב את העניבה. ישב עם עצמו במטבח וקרא בלב את הדברים שהוא הולך להגיד עליי באירוע, ובלי לשים לב עשה תנועות עם הידיים כאילו הוא מדבר מול קהל.

באירוע עצמו הלכתי בתוך ערפל. כל מיני פרצופים ולכל אחד יש מה להגיד. אימא ואבא הכריחו אותי להתחבק וללחוץ ידיים ולחטוף מיליון נשיקות על הלחי. בתוך הערפל הזה הצלחתי לראות ברור רק את גליה ועמי, שבאו מאוד מרחוק — ככה אימא הדגישה אז — ועמי החזיק אותי כמו עכשיו, עם הידיים הגדולות שלו סביב הכתפיים שלי, וקרץ בחברות, לא כמו איזה דוד.

עמי ניגש אל גליה ונותן לה נשיקה קטנה על הפה, מה שבחיים לא ראיתי את אימא ואבא עושים כשהם נפגשים, ושוטף את הידיים בכיור. ״כבר עשיתי לעומר סיור בכלבייה,״ גליה אומרת ומציעה שהוא ייקח אותי באוטו לסיבוב במושב. כשאנחנו יוצאים החוצה, הכלב מסתכל עלינו אבל לא נובח. ״זה תאלס,״ אומר עמי, ואני אומר: ״כן, כבר הכרנו,״ ועמי אומר: ״אסור להתקרב אליו, הוא יכול להיות תוקפני.״ יש לעמי ג׳יפ ארוך כזה, עם שני מקומות מקדימה ושני ספסלים מתקפלים מאחורה, בטח לארבעה מכל צד. האוטו מטונף. הדשבורד מכוסה אבק, וכל האוטו מלא דברים שאבא קורא להם שמונצס — עטים, עפרונות, מפות, כפפות עבודה כתומות, משקפת, מברג גדול על המושב שליד הנהג. תא הכפפות פתוח ומלא ניירות וכל מיני דברים.

הוא מתניע, וישר שומעים שזה מנוע דיזל. עמי מניח את היד על משענת הראש שלי בזמן שהוא נוסע לאחור, ואז נותן לי צ׳פחה קטנה וקורץ כמו חבר. החלונות פתוחים. ברכב הזה אין מזגן. אנחנו יוצאים מהשביל של הבית שלהם אל הכביש שמקיף את המושב, ועמי מצביע מדי פעם החוצה, פה זה הצרכנייה, פה זה חאן תמרות, ושמה, מאחורי הסככה של הציוד החקלאי, זה החממות, ומהר מאוד אנחנו גומרים את הסיבוב וחוזרים לבית שלהם. עמי אומר שהכול מאוד קרוב ושאני אוכל להגיע פה ברגל לכל מקום.

כשאנחנו נכנסים גליה מכינה משהו במטבח, ועמי הולך להתקלח. אני הולך לחדר, לוקח את הסקצ׳בוק ויוצא למרפסת של הסלון, מרפסת עץ שמרוחה בשמן חום כהה, ומתיישב על הספה מול המדבר. אני פותח את המחברת ומצייר בעיפרון עם חוד עבה ורך בשליש העליון של הדף את הצורה של ההרים, ומתחתיהם, בכמה קווים אלכסוניים, את פני השטח היורדים, וכדי שתתקבל הפרספקטיבה אני מצייר עליהם כמה סלעים שהולכים וגדלים ככל שיורדים בדף, עד שאני מגיע לבית ומתלבט אם לצייר אותו או את המרפסת הפתוחה שאני יושב בה.

ככה כמה דקות, עם המחברת על הברכיים, והעיניים מסתכלות רחוק, מחפשות, עד שסתם ככה, בלי מחשבה, אני מעביר שני קווים מתכנסים בשולי מה שציירתי, מכניס את הכול לתוך משפך שבסופו אני מצייר את המרפסת ובקטן ובלי שום פרטים את הדמות שיושבת בה ומחזיקה צנצנת ולתוכה אני מכניס את המשפך ואת החלק התחתון שלו אני עושה שייראה כמו בסופת טורנדו, ככה שזה נראה כאילו הנוף יוצא בסערה מתוך הצנצנת. עכשיו אני מתחיל לעבוד על הפרטים.

גליה קוראת לי לאכול. עמי יושב מול הדלפק, ואני בא להתיישב מולו. יש ממנו ריח של סבון. אני שואל את גליה אם אפשר לעזור במשהו, וגליה אומרת: ״שום דבר, שבי שבי,״ ועמי מרים אליי עיניים ואומר בחיוך: ״את תשטפי כלים,״ ואני אומר: ״סבבה.״ גליה מניחה על הדלפק קערה גדולה של סלט, סיר קטן עם אורז אדום שבחיים שלי לא ראיתי, ועוד קערה עם כל מיני ברוקולי וכרובית. ״אני מקווה שאת אוהבת,״ היא אומרת ופותחת את סיר האורז. יוצאים ממנו אדים כמו בועת דיבור בקומיקס. ״לשים לך?״ היא שואלת, ואני מהנהן שכן, למרות שהאוכל הזה לא נראה לי. אצלנו קבוע בצהריים זה שניצל שאני מפשיר במיקרו ואיטריות של מנה חמה, או פתיתים עם קטשופ. בקורונה עליתי חמישה קילו. אבל זה יפה עליי, זה עושה אותי יותר מוצק, קצת גושי כזה, למרות שזה נתפס לי בעיקר לתחת ולירכיים.

נועם התחילה להקפיד. היא כבר לא מסכימה לאכול את האוכל הזה. היא רזה כמו מקל, וכל מה שחשוב לה זה לשמור על הרווח שלה. יש לך רווח או אין לך רווח. היא והחברות שלה, מבלבלות בשכל, וגם כמה חברות שלי. עומדות עם הטייץ מול המראה ברגליים צמודות ובודקות למי יש רווח בין הירכיים. אצלי הכול גוש. אבל זה יהיה שרירים. אם עובדים נכון, כל השומן נשרף ונשאר שריר.

גליה מניחה מולי את הצלחת עם כל הדברים המוזרים שמריחים טוב. אני מחכה עד שעמי וגליה ייקחו לעצמם ויתחילו לאכול, לפני שאני בודק אם אני בכלל מסוגל לאכול את זה. האורז בלתי נסבל. אני אוכל מהסלט, ומנסה לערבב אותו עם האורז והירקות המוקפצים ומשאיר חצי צלחת. בסוף הארוחה אני מתעקש לשטוף את הכלים, למרות שעמי אומר שהוא רק צחק. הכי חשוב לי לא להתנהג כמו אורח.

אחרי הצהריים אני הולך עם עמי שוב לכלבייה כדי לראות איזה הכנות יש לערב. ניקיונות, חלוקת האוכל, כל מיני. זאת תהיה העבודה שלי. לעזור לטפל בכלבים, ואני צריך ללמוד לעשות הכול. על זה אני גם אקבל משכורת — זה לא יהיה בחינם, כמו שגליה הבטיחה לי בשיחת זום. הכסף ממש מעניין אותי, אבל יותר מזה זה שיהיה לי משהו לעשות ושאני אהיה חיוני, לא סתם תקוע להם בבית כל הקיץ. יש לי גם חשד שאימא ואבא העבירו להם כסף כדי שישלמו לי על העבודה, כי נראה שהם מסתדרים לבד. אולי רק כשנולדים הגורים אז כן צריך. בכל מקרה, החלטתי לא להתעצבן מזה, גם אם זה נכון. אני גם צריך קצת כסף, אז זה סגר לי את הפינה.

אחרי שעמי הולך אני נשאר לבד בכלבייה עם הגורים. גידי התרגלה אליי תוך שנייה, ולא מפריע לה שאני לוקח אותם כל אחד בתורו מתוך הערימה שמכורבלת לה צמוד לבטן. הם משמיעים יבבות קטנות כמו ציוצים של ציפורים. כל פעם שאני גומר ללטף גור ומחזיר אותו לאחים שלו, הם מרגישים את היד שלי ורוצים גם. קשה להבדיל ביניהם, ואני מנסה למצוא איזו שיטה כדי להיות בטוח שאני מלטף את כולם. אני מחליט לקחת אותם בקבוצה יותר גדולה ולא אחד־אחד, ומושיב עליי ארבעה, ואחר כך מחליף עם הארבעה האחרים, וככה חוזר חלילה. אחר כך אני עובר בין כל הכלבות האחרות ומלטף גם אותן, וכולן שמחות כל כך שקשה לי לעזוב.

כשאני יוצא מהכלבייה השמיים אדומים. בסככה הכלב נשאר שכוב ליד העמוד ומסתכל עליי כבר בלי לנבוח ולהשתולל. אני עוצר רגע ומסתכל עליו. גוש חום עם אף לא ארוך במיוחד ואוזניים קצוצות, רובץ על האבנים הקטנות עם הראש נח על הרגליים הקדמיות, מסתכל עליי במבט עצוב כזה. ״תאלס,״ אני אומר כדי שידע שאני כבר מכיר אותו. הוא מרים את הראש, מרעיד את האוזניים המשולשות שלו ותוקע בי מבט מופתע. ״כלב טוב, כלב טוב,״ אני אומר בקול מלא חיבה, ומתכופף לגובה שלו ושוב אומר: ״כלב טוב, כלב טוב,״ ותאלס קם ומתחיל להתקרב אליי בחשש, ממש מזדחל על האדמה כמו זחל, עד שהוא נעצר בקצה של הרצועה, ושם הוא נשאר שוכב.

אני מתלבט רגע, ואחר כך מתקרב אליו לאט־לאט, עד שאני מגיע ממש קרוב אליו ומושיט אליו את היד שלי באצבעות פתוחות, כמו שנותנים לכלב חטיף, והוא מרחרח רגע ומוציא את הלשון ומלקק אותי ואני נותן לו רגע להתרגל, ואז בזהירות מלטף לו את הראש, עד שעמי קורא פתאום מהפתח של הבית: ״עומר, מה את עושה,״ ואני צועק אליו חזרה: ״זה בסדר, הוא כבר התרגל אליי.״

אחרי ארוחת הערב אני הולך להתקלח. יש להם מקלחת אחת צמודה לחדר שינה שלהם, ועוד אחת צמודה לבית מבחוץ, דוש שמוסתר בתוך ריבוע של גדר במבוק, עם אבני נחל נעימות במקום רצפה. גליה הציעה לי להשתמש במקלחת שלהם, אבל העדפתי את המקלחת בחוץ, מתחת לשמיים. כשאני חוזר לחדר נועם מתקשרת. ״וי וי וי, זה נשמע משעמם פ־ח־ד,״ היא אומרת אחרי שאני מספר לה על הכלבייה, על היישוב, על השממה. וכמו תמיד מאריכה את הסוף של המשפט, מורחת אותו בקול המתנגן שלה, שלפעמים הוא נשמע לי מתוק ולפעמים קצת מעצבן ומתחנחן.

אני אף פעם לא מדבר ככה, עם מוזיקה בקול, אלא ישר וחתוך. היא שואלת איך גליה ועמי, ואני אומר שהם מאוד נחמדים, אוכלים אוכל בריא כזה, ונועם מתלהבת ואומרת: ״נו זה מעולה עומר, תוכלי לרדת, בסוף הקיץ תהיי רזה, ואני בטח אוכל את כל המתוקים של טורונטו ואיראה פח,״ ואני אומר: ״אין סיכוי שתאכלי מתוקים, ואת לא תעלי גרם.״

נועם שואלת אם ראיתי מה היא העלתה באינסטוש, ואני מבטיח לבדוק ולעשות לה לייק. אחר כך היא מעבירה לי את אימא ואבא ששואלים אותי את אותן שאלות, ואחרי השיחה אני פותח את האינסטגרם של נועם ורואה אותה שם שוכבת בביקיני על כיסא נוח בבריכה ביבנה, מבליטה את הגוף המושלם שלה ואת הציצי שכבר ממלאים לה את החזייה, ועוד לפני הלייק שלי יש לה כבר תשעים וחמש תגובות של כל מיני חברות שלה, אבל גם של גברים שאני בטוח שהיא לא מכירה: מהממת, מוש, מופלאה, אין עלייך, הכי בעולם.

אני לא מעלה תמונות של עצמי לרשת. כל פעם שמישהו מעלה אותי ומתייג אותי זה מעצבן, כי אני מרגיש שזה לוקח לי דרגה מהחופש, מוציא ממני את השליטה. אני מסתכל על נועם בביקיני הקטן שלה, עם הבטן השטוחה וכל הנשיות שהיא מתאמצת להוציא החוצה, עם הפוזה של הפה הפתוח והשיער החלק שמסתיר חצי מהפנים, וכותב לה: עדיף שאימא לא תראה את התמונה הזאת, ואחרי שתי דקות היא עונה לי באימוג׳י של ידיים מתפללות. היא וכל החברות שלה עסוקות כל הזמן עם מי כדאי להתנשק. נועם עוד לא התנשקה. כשזה יקרה היא על בטוח תספר לי. גם אני לא התנשקתי. אבל אותי זה לא מעסיק, למרות שאני גדול ממנה בשנה וקצת וכבר עולה לי״א, ובשכבה כבר יש זוגות ומלא דיבורים.

נועם ואני מדברים כמעט על הכול. היא שיבֶּר פתוח, מזרימה החוצה קוּבּים על קוּבּים של מילים — כמו שאבא תמיד אומר עליה בחיבה. ״את שיבֶּר, את,״ ואחר כך מסביר מה זה אומר. נועם מספרת הכול. משתפת. אני לא ככה. היא אוהבת להתלבש וכל הזמן רוצה לקנות בגדים וגם עשתה בייביסיטר אצל השכנים כדי לחסוך לטורונטו ולקנות שם מה שאימא ואבא לא יסכימו לה. אבא כל הזמן מעיר לה שהיא מתלבשת לא לגילה, ואימא אומרת לו שיעזוב אותה, זה בסדר. מעניין מה הייתה אומרת על התמונה הזאת בביקיני. עד עכשיו היא אף פעם לא העלתה תמונה כזאת חושפנית. אבא היה מתפרע. אבל אין לו אינסטגרם, ולמזלה של נועם הוא אפילו לא חושב לפתוח חשבון כדי שיוכל לראות מה היא מעלה שם. לאימא יש חשבון, אבל היא לא עושה איתו כלום. גם אני לא. אבל אני אוהב להסתכל על מה אנשים מעלים, לקרוא תגובות, אבל אף פעם לא מגיב. רק לנועם.

עוד לא ממש מאוחר, אבל גליה ועמי כבר מתארגנים לישון. אני שומע את זה למרות שהדלת סגורה. המים שיורדים בניאגרה, המים שזורמים בכיור, החריקות של רצפת העץ בחדר שינה שלהם, דלת נפתחת, דלת נסגרת, עמי משתעל. ושקט. אני מכבה את האור בחדר שלי, מתרגל רגע לחושך, ובשקט־בשקט פותח את הדלת שיוצאת למרפסת הקטנה, מתיישב על הכורסה שצמודה לקיר ומסתכל אל הנוף השחור. אני בשום מקום. היישוב כולו חשוך, אין תאורת רחוב, והבית של גליה ועמי כמו לבד בשטח. מפה, מסוף הרחבה המרוצפת של המרפסת, הכול שחור, ומתחיל המדבר.

איזו ציפור שורקת. וואו, וואו. בנשיפה כזאת, צלולה, בלי הד. ואז שוב שקט. השמיים מפוצצים בכוכבים, שנראים כמו רסיסי זכוכית על בד שחור. זה עצום ובלתי נגמר, ממש מפחיד להסתכל למעלה אל תוך המראה הזה, ממש נשאבים לתוכו. בחיים לא ראיתי שמיים כאלה. מדהימים אבל גם מפחידים. אני ממש יכול לדמיין את עצמי נשאב לשם ומתחיל לצוף בתוכם, רואה את זה מול העיניים כמו בציור קומיקס — אדם בחלל. לבד. צף לו שם, בשחור שבין הנצנוצים. אף פעם לא נופל, אבל גם לא מגיע לשום מקום. אני יכול לצייר את זה.

שוב הוואו, וואו, של הציפור. זה מגיע מאזור המקלחת שבחוץ. האוויר חמים, נעים, הטמפרטורה בול. אני חושב על אימא ואבא ונועם, שבטח הולכים עכשיו לישון, מוטרדים לקראת הטיסה מחר, ועל כל הדרך שהם יצטרכו לעשות עד טורונטו והדירה שתהיה להם שם, סתם דירה, כמו ביבנה, לא כמו פה עם מקלחת בחוץ וכאלה שמיים. חבל שאני לא מבין בשמיים. רק את שביל החלב אני יודע לזהות, וזה ממש קל עכשיו, אי אפשר לפספס את הפס הבהיר שבולט בתוך השחור כמו שערת שיבה זוהרת. ולחשוב שזה מיליונים על מיליונים של כוכבים ביחד באותו אור. אני יודע שיש כוכב הצפון והעגלה הגדולה והקטנה ואת הקסיופאה, אבל לא יודע איך מוצאים אותם בתוך כל מה שקורה שם למעלה. מתחשק לי לקום וללכת, להתרחק מהבית עוד יותר עד שלא אראה אותו בכלל ואהיה ממש במדבר, בלי שום סימנים של אנשים סביבי, וכל השמיים ייפלו עליי. אבל אין לי אומץ. רק המחשבה על זה עושה לי עור ברווז.

שוב הציפור. כל כך שקט שחוץ מהציפור הזאת אין שום רעש. אני מושך קצת באף, וזה נשמע כמו חצוצרה. ככל שאני תוקע את העיניים עמוק יותר לתוך החשיכה של המדבר אני מרגיש איך האישונים שלי מתרחבים. ולאט־לאט הצורות של ההרים יוצאות מתוך החושך כמו כשמסתכלים על תמונה תלת־ממדית ומתוך המטושטש פתאום מתגלה מה שהיה מוסתר, עד שאני קולט שזה הירח, שמתחיל לעלות כמו בועה אדומה בהתחלה, ואחר כך נהיה לבן וברור עם כל המכתשים שלו ועם הצורה של הארנבת שתמיד רואים, גם ביבנה, כשהירח מלא. ופתאום רואים הכול. כמעט כמו ביום, רק אור יפה יותר, רך. אור הירח שוטף את הכול ומכבה הרבה מהכוכבים. עדיין רואים אותם, אבל עכשיו קצת פחות.

לעומת זאת ההרים הרחוקים יוצאים מתוך הצלליות, ואפשר לראות את הנחלים עם האדמה הלבנה שלהם וגם כתמים של עצים. אפשר לראות הכול. לא רחוק ממני, על הגבעות שיורדות מההרים ומתקרבות לבית נדלקות עיניים כמו שני פנסים ירוקים. זה שועל. אולי בעצם תן. אני לא יודע. הוא מסתכל עליי. זה קצת מפחיד, אבל אני יודע שאני בטוח. חיית בר לא באה סתם לתקוף בנאדם. להפך, היא רק תרצה להתרחק ממנו. גם נחשים. הם מכישים אנשים רק כדי להתגונן, לא בגלל שהם רוצים לתקוף. הציפור קוראת, וואו, וואו. אני מגלגל בזיכרון את היום שלי מההתחלה, כמו שאני עושה המון פעמים לפני שאני הולך לישון: איך יצאנו מהבית, איך נסענו הנה, כל מיני. כשאני מגיע בזיכרון לעכשיו, למרפסת ולשקט המפחיד הזה, אני חושב לעצמי שאין שום מקום אחר שאני רוצה להיות בו עכשיו חוץ מפה, ולמרות כל זה, למרות שאני מרגיש שבחרתי נכון, יש לי גם את העצב הזה שאי אפשר להיפטר ממנו.

ערן בר־גיל, יליד 1969, בוגר פסיכולוגיה וספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן. פרסם שבעה רומנים, חמישה ספרי שירה ושני קובצי סיפורים. על ספרו פרסה וכינור (חרגול, 2001) זכה בפרס ברנשטיין. ספרו גשר (כתר, 2007) זיכה אותו בפרס אקו״ם לעידוד היצירה. ספרו ברזל (כתר, 2008) עוּבד בשיתוף עם ניר ברגמן לסרט (״להציל את נטע״). בשנת 2014 זכה בפרס ראש הממשלה. ארבעה מספריו זיכו אותו בפרסי אקו״ם ליצירות המוגשות בעילום שם. הספר "קו בדרום" יוצא לאור ב"ספרייה לעם", הוצאת עם עובד.

לילך

סופר: נדב טולדנו

העיניים שלי קלטו את לילך כבר ביום הראשון ללימודים. שנינו היינו סטודנטים לרפואה בשנתנו הראשונה. אני הגעתי אל אולם הכנסים הגדול בזמן. היא איחרה. כל העיניים הוסטו אליה בהיכנסה. גם סגן הדיקן שדיבר על הבמה נאלם לרגע. לילך התיישבה במקום הפנוי הקרוב ביותר לכניסה, בשורה שמתחתיי. מרגע זה לא שמעתי דבר ממה שנאמר באותה הרצאה או שיחת פתיחה. יכול להיות שלא נאמר בה דבר. העיניים שלי התמסרו אל העורף שלה והדמיון שלי ניצת. שלהבת חנוקה, כלואה בבועתה, פקעה במוחי והחלה לוחכת אגפים רדומים. נביעה רותחת זלגה במורד הר הפרצים שבראשי, חודרת אל בין קיפולי מחשבותיי ומעקצצת באיבריי הרפויים, אשר קיבלו אותה בערגה.

כחודשיים לאחר מכן, כשפסעתי לצידה סהרורי, חבוק בלפיתתה, אמרה לי שכבר אז חשה במבטי מהלך לה על העורף. אני רק גיחכתי והצעתי, "הינה נושא לעבודת הגמר שלך: עיניים בעורף – אמת מדעית או בדיה?" הצלחתי להצחיק את עצמי. היא פחות צחקה. לא הייתי במיטבי באותו הערב. בשלב הזה כבר הייתי נטול שיקול דעת ומעורפל הכרה.

לוּ יכלה לחוש במבטים, הייתה מוצפת חישה כל הזמן, המסכנה. כולם הביטו בה באותו היום. כולם הביטו בה בכל מקום שהגיעה אליו. ובכל זאת, היא התעקשה והשיבה לי: "יש יותר מדי גירויים בעולם. אני בוחרת למי להקשיב, אני בוחרת על מי להסתכל, אני בוחרת במי לגעת ואני בוחרת גם את המבטים של מי להרגיש. אף פעם לא הרגשת שמביטים בך? טיפוס רגיש ודרוך שכמוך?" אם הייתי רגיש ודרוך כמו שטענה, אולי לא הייתי מופתע כל כך כשאמרה את שאמרה בדירתה, שבוע לאחר מכן.

בימים הראשונים הקפדתי להזדמן אל המקומות שהלכה אליהם. לא עקבתי אחריה חלילה, יש לי טקט. אני בחור שקול ומחושב בדרך כלל. אבל בפקולטה לרפואה פה בחיפה אין מנעד רחב של מקומות להימצא בהם. או שאתה באולם ההרצאות, או שאתה במסדרון הקפטריה, או שאתה בספרייה. אם אתה לא באף אחד מן המקומות הללו, אתה כנראה בשירותים. לשם לא עקבתי אחריה. יש לי טקט.

לא העזתי להתקרב אליה, אבל קיוויתי לאחוז במבטה. זה לא קרה.

"אם יכולת להרגיש במבטים שלי, למה לא החזרת לי מבט?" הקנטתי אותה באותה שיחה מאוחרת, חודשיים אחר כך. "בחרתי שלא," השיבה בחיוך הממזרי הזה שלה. "אני נראית לך בחורה קלה? תזיע קצת. מה קרה?"

כעבור שבוע החזירה לי מבט וחייכה. מה זה החיוך הזה? מנוולת. גופי התאחה עם הכיסא.

זו ודאי תמונת פניה שתיחקק בזיכרוני לעד – קמט מעוקל מעל לשפתה העליונה, מנוד קל בגבה, תנועת השיער הנמשך על כתפה. בכל פעם שאעצום את עיניי, איזכר בה כך. גם אם אשגה, גם אם אסטה, גם אם אפליג בדמיונותיי, תמיד אוכל לשוב אל החיוך הראשון שחייכה אליי. ייתכן שקפאתי לרגע, כי את הרגעים שבאו אחר כך איני זוכר.

יש בחורות שהיופי שלהן ברור וניכר, אך ככל שמביטים בהן יופיין פוחת. ישנן אחרות שדווקא לא מתבלטות בהתחלה, אך ככל שנמצאים בחברתן הולך ומתגלה היופי שלהן בהדרגה, פרט אחר פרט. כמו תמונה מורכבת שרק במבט מעמיק מצליחים לראות את רבדיה, ורבדיה הם שמעניקים לה את יופייה. היופי שלהן איננו ברור מאליו ונדרשת מידה של השקעה מצד המתבונן.

לילך לא השתייכה לא לאלה ולא לאלה. כבר בהתחלה סנוור אותי היופי שלה לחלוטין. העיניים שלי המשיכו לחפש אותה שוב ושוב מעצמן, כמבקשות להתעוור. אולי זה בדיוק מה שחיפשתי – להתעוור מעט. להביט עד שאתרגל, עד שהיופי שלה יפחת במקצת ואוכל לראות אותה באמת.

זה לא קרה. ככל שבהיתי בה הבנתי שהיא משתייכת דווקא אל הקבוצה השנייה, של המתייפות. הרוגע שהפגינה, תנועותיה העדינות, העוצמה במבטה, צחוקה המאופק, כל אלה התסיסו את דמי כפי שלא קרה עם אף אחת מאז תקופת הילדות, אז יכולתי להישרף מאהבה לבת. עיניה הבהירות שאבו אותי לתוכן. קומתה התמירה, עצמות לחייה המסותתות וחוטמה הגאה שיוו לה מראה אצילי בלתי אנושי, של נימפה, של אלה בדמות אדם.

כשגדלתי, למדתי כיצד לרסן את כמיהת הפרפר שבי לאורות השווא. למדתי להימנע מהטיסה הפרועה אל תוך הלהבה. להיזהר מהאור הכחול. בכנפיים שרופות ועם כוויות במחושים פיתחתי עכבות. אבל עכשיו שכחתי משום מה את כל מה שידעתי והרשיתי לעצמי להפליג במחשבות אל מחוזות מדומיינים שלי ושלה: משיחה ראשונה, לנשיקה ראשונה, למיטה. מטיול בגולן ועד לניו זילנד. בבית משלנו, בחתונה, בלידת בתנו הבכורה, עד זקנה משותפת במרפסת הפונה לנוף המדבר.

בימים הראשונים ללימודים גיששתי בזהירות בסביבתי החדשה. קבעתי את מקומי בקרן זווית בקדמת האולם. במקום שבו אוכל להקדיש את כל כולי להרצאה ולהימצא הרחק ממוקד תשומת הלב של עמיתי ללימודים. אומנם התכוונתי הפעם לכבוש את חזית האולם, להצטרף בגאון לאלה המבקשים לקנות לעצמם בולטות ולהצהיר על רצינותם התהומית, אך רגליי נשאוני שוב אל המקום המוכר, אל הפינה, אל עמדת המתבונן מן הצד. לשאיפות הגדלות שלי הייתה נחוצה עמדת מוצא מוכרת ויציבה.

ממקומי הטבעי שבצד יכולתי לתצפת גם על לילך - הסחת דעת בלתי קרואה, המאיימת לשבש את שאיפותיי. משכית מהפנטת שצצה לפתע בחיי והפכה את קרביי.

ניכר כי מרבית חברי לכיתה עשו כמיטב יכולתם להיות נחמדים זה אל זה, אך אני ידעתי שתחת מסווה נחמדותם מסתתרות נפשות תחרותיות. כבדהו וחשדהו היה היחס הראוי לכולם, שהרי כידוע, אדם לאדם סטודנט לרפואה. אינני תופס את עצמי כאדם תחרותי. שאפתן, כן, אך לא כזה הנושא סכין בין השיניים. אינני תמים ואני יודע שהטבע בורר את החזקים, אך אני כופר בהגדרה המקיאווליסטית לחזקים. לחוזק פנים רבות.

אני השתהיתי לעת עתה בהחצנת מחשבותיי ואופיי. בחרתי להיוותר בעמדתי כמתבונן, אניגמטי, נחבא אל הכלים. תחילה היו מרבית חברי לספסל הלימודים מאופקים וחשדנים כמותי, אך עד מהרה החלו להיפתח ולהפגין קווים לדמותם. לילך ניסתה להיחבא כמוני, אך אותה לא ניתן היה להחביא. איפוקנו המסוגר גרם לי להרגיש שאנחנו חולקים דבר מן המשותף, ולפיכך קרובים. ייתכן שמשום שכך נהגה היא, כך נהגתי גם אני.

אלא שלא נותרתי זמן רב באלמוניותי. כאשר הבחינו שכניי לקרן הפינה בשקדנותי וביכולתי לסכם את דברי המרצים ביעילות ובסדר מופתי, נתבקשתי לחלוק עימם את סיכומי. נעניתי ברצון אף על פי שלא הייתי מרוצה ממלאכתי. התנצלתי מראש ואמרתי שהם אינם מושלמים, הסיכומים. שאני עוד לא במיטבי.

"למה אתה לא במיטבך?" שאלה בחורה שלא קלטתי את שמה במין טרוניה מבודחת.

חייכתי ולא השבתי. לעצמי עניתי שדעתי מוסחת.

מקץ שבוע כבר הכרתי את לילך שלי טוב משהכירה את עצמה. לפחות כך חשבתי. הרגשתי קרוב אליה יותר מכפי שהרגשתי כלפי כל בחורה בשר ודם שיצאתי איתה מאז ימי הצבא. קרוב כפי שהייתי בכיתה י' למיטל – הנערה האחרונה שעימה הרשיתי לעצמי להיסחף אל האש בדמיוני. גם איתה הזדקנתי באותה מרפסת הפונה לנוף מדבר יהודה.

מעולם לא החלפתי מילה עם מיטל. אין לי מושג מי הייתה מעבר לדמות שבדיתי לה. מיטל למדה בשכבה מעליי והייתה כבר אז אישה בכל רמ"ח איבריה. ואני, נער קטן המכיר בערכו הגולמי אך יודע את מקומו, הסתפקתי בהגנבת מבטים חטופים אל צדודיתה. הכאב שהסב לי הפער ההולך וגדל בין המציאות לבדיה שבדמיוני נותר בי כצלקת עמוקה. אך בסבך הצלקת הזאת נכבשו זיכרונות משכרים של עוררות וערגה, שכמותם לא ידעתי מאז.

זה מסוכן, אמרתי לעצמי. אין שום סיכוי שתרצה בי. לא אחת כזאת – נקבת אלפא במלוא מובן המילה. אבל בצלילה אל הסכנה היה גם משהו מרגש שכל כך התגעגעתי אליו. היסחפות מעוררת שהוציאה לחופשי את הילד המאוהב שנכלא.

לא! זעקו בי העכבות, לא עכשיו! הינה יגעתי והגעתי סוף סוף אל המקום הנכסף. זה ודאי לא הזמן להתפזר. אסור לי להתמסר למדיחים ולהסחות כמותה. שבעה מדורי גיהינום, מתוכם ארבעה מבחנים פסיכומטריים, נדרשו לי על מנת להגיע לכאן. הינה אני ניצב על דרך המלך, מוקף באצולה האקדמית הלוטשת עיניה אל הפסגה, וכבר אני פוזל אל הצד.

כל זה לא עזר. כמו מכור שנגמל ונופל שוב אל מושא התמכרותו, צללתי אל ההתאהבות הזאת. שכנעתי את עצמי שהרווח עולה על הסכנה ושבגרותי תעמוד לי הפעם למתן את הפער שבין המציאות לבדיה, שתמיד אוכל לחדול אם אבחר וגם אם אתרסק מעט, לא נורא. כל מה שאעולל לעצמי, ולעצמי בלבד, הוא בר תקנה. הלוא הנפש שלי חסונה ושרדה מעללים כאלה בעבר. מה רע לי כעת במעידה קטנה? כוויית בגרות שתזכיר לי את ההרגשה. בתמימותי אף שכנעתי את עצמי שמעט עוררות מסוג זה עשויה להועיל ולדרבן אותי בדרך אל המטרה. להפיח בי מוטיבציה להצטיין, להתבלט ולקנות את מעמדי בקרב האצולה.

כל אלה היו תירוצים של גָמוּל המחפש עילה לנפילה. אני מאמין שאילו רציתי להימנע מכך, הייתי מצליח, אבל אני לא ניסיתי ומרגע שצללתי, כבר לא הייתה לי דרך חזרה. דמותה של לילך הילכה עליי קסם, שנבר ברקמת הצלקת העמוקה ופרם אותה. בין מיתרי הגלד עלו וצצו כיסופים ויצרים שלא יכולתי, וגם לא רציתי, להשיב את פניהם ריקם.

את החודש הראשון העברתי בתענוגות ובייסורים כבושים. למזלי, הוקדש הפתיח של שנת הלימודים לקורס חימום בשם "מבוא לתורות האדם", שלא היה מאתגר במיוחד. גם בקשב אפסי הצלחתי לצלוח אותו. אם אישָאל עכשיו מה נאמר בו, לא אזכור ממנו דבר.

חרף כמיהתי לבולטות מצאתי את עצמי אזוק בהרגלי נעוריי ולא חתרתי למגע. שכנעתי את עצמי שזאת האצילות ההולמת אותי – בולטות שקטה. כזאת שאיננה מחפשת להעצים את נוכחותה, בטוחה במקומה ונכונה להשרות מביטחונה על המבקשים לחסות תחתיה. מין סיפור כזה שאני מספר לעצמי לעיתים כדי להצדיק את הימנעותי השגורה מחשיפת יתר.

במהלך אותו חודש החלו נרקמות חברויות בין עמיתינו לספסל הלימודים, קבוצות תמיכה ולמידה. זוגות, שלשות ורביעיות התקבצו להם בני כיתתנו, מתרועעים יחדיו בהפסקות ונפגשים גם אחר הצוהריים. עבורי הייתה לילך קבוצת הלמידה, אף על פי שהיא עצמה עדיין לא ידעה זאת, ודבר ממה שלמדתי איתה לא היה קשור למטרה שלשמה נתכנסנו.

היו שפנו והציעו לה לחבור אליהם ללמידה משותפת, או ל"קרפול" מהפקולטה הביתה, או ליציאה אל הפאב השכונתי שבכרמל, אבל היא סירבה בנחמדות לכל ההצעות הללו ונותרה לעת עתה בגפה. נפלא!

היו שגיששו גם אצלי. אחרי הכול, אני אדם חברותי למדי, חביב לבריות אם לא למעלה מכך. אבל אני שמרתי את עצמי ללילך ולא נעניתי לאף הזמנה. סירבתי לכבול את עצמי לאחר מלבדה. קודם היה עליי לבדוק אם זה מתאים לה, אך מכיוון שטרם החלפתי איתה מילה, נאלצתי בינתיים להתחמק בנימוס.

בתום החודש הראשון התחילו הלימודים האמיתיים. אני חרשן לא קטן אני, וזה בלשון המעטה. יש לי "תחת", כמו שאומרים. כשאני רוצה משהו, אני מוכן להקריב את ההקרבה הנדרשת כדי להגשים את המטרה הנכספת, גם אם זה עולה לי לעיתים בבריאות, וזה בדרך כלל עולה לי בבריאות – בגוף מורעב וצפוד, בישבן כתוש ובגב כאוב. יכולת ההתמדה שלי מחפה על העובדה שאני לא מהמבריקים. אין לי אשליות בקשר לזה. אני טלאי על טלאי של פיצויים. ובכל זאת, הינה אני כאן, בחברת המובחרים ביותר ולא בחסד.

קורס אנטומיה תפס את כולנו, מי יותר, מי פחות, לא מוכנים. המבריקים גילו שהיכולת שלהם להקיש היקשים ולעשות אינטגרציה בין מרכיבים לא עוזרת להם יותר מדי, והחרשנים, כמותי, גילו שאין מספיק שעות ביממה. הקורס מילא את ימיי והשכיח מעט את העולם המדומה שבו שריתי בתקופה האחרונה.

לילך נעלמה לי עם תחילת הקורס. בשבוע הראשון היא כלל לא הגיעה להרצאות. כששאלתי סטודנטים אחרים שנהגו לכרכר סביבה היכן היא, הם לא ידעו להגיד. כאשר שבה וצצה במחשבותיי, שכנעתי את עצמי שעליי ללמוד בשביל שנינו. לשלוט היטב בחומר על מנת שאוכל לסייע לה להשלים את מה שהחסירה בהיעדרה. המחשבה על כך שתזדקק לי תמרצה אותי לצאת מגדרי במחיר ישבן כאוב ופחות שני קילו במשקל. אחר כך הבנתי שהייתה חולה, אבל הזמן שבו נעדרה מהלימודים אִפשר לי לשוב מעט אל התלם, בדיוק כאשר רמת הקושי נסקה בחדות מעלה.

במהלך השבוע השני של הקורס היינו אמורים להתייצב לראשונה במעבדת הנתיחה למפגש הכנה, על יבש. פגישת היכרות עם מקום שעתיד ללוות אותנו בשלושת החודשים הקרובים בימים ובלילות. מקום שאף סטודנט לרפואה לא נשאר אדיש אליו, ואלה שכן, משהו לא בסדר איתם.

מפגש ההיכרות הוכרז כ"נוכחות חובה", ועל כן ציפיתי שגם אם תמשיך להיעדר בימים הבאים, לשם תגיע. היא חייבת. אין לה ברירה.

בימים שקדמו למפגש במעבדה נעתי בין התרגשות לחרדה. התיאבון שלי פחת. התקשיתי להירדם בלילות והייתי מתהפך במיטה מצד לצד, מודע לנקיפות לבי המואצות. אחרים סביבי שיתפו אותי בתחושותיהם, שהיו דומות לשלי לכאורה, רק שאצלי ההתרגשות והחרדה היו לנוכח הפגישה המחודשת עם לילך, ופחות לנוכח המפגש הראשון פנים אל פנים עם המוות. שכנתי לספסל, אחת שחסתה דרך קבע תחת כנפי סיכומיי וכעת כבר ידעתי ששמה מיכל, נתפסה ברגע של כנות לא אופיינית לה כשהתוודתה, קבל עם ועדה, שכבר שבוע היא חווה סיוטים.

"יהיה בסדר," ניסיתי להרגיעה. "עברו את זה לפנינו. יעברו את זה אחרינו. אנחנו לא פחות טובים מאף אחד. כולנו מסוגלים." הקלישאה הנבובה הזאת הצליחה לרוב להרגיע אותי. מיכל רק עיוותה את פניה בסלידה. לא כולם מסוגלים להתנחם בדברים נבובים.

הרכז של הקורס – פתולוג מבוגר שנדמה כי הוא רואה את איברינו מבעד לעורנו – העביר אלינו מסרים סותרים. מצד אחד אמר, "אתם צריכים לכבד את התורמים ולזכור שהם בני אדם. אנשים עם שם, משפחה ועבר." מצד אחר ביקש מאיתנו, "אל תתרגשו יותר מדי מהקליפה. בסופו של דבר כולנו אוסף של רקמות. מה שהופך כל אחד מאיתנו לאדם כבר לא נמצא שם על שולחנות הנתיחה." מבטו חלף בכיתה. חיוך זחוח עמד בקצות שפתיו. "ובכל זאת, מי מכם שבוחר להתעלף שייתן התראה ולא יצנח על רצפת המעבדה, בבקשה. לא כדאי. בטח שלא קדימה, על גופה."

צחוק נבוך חלף בכיתה. כמי שרואה אל תוך איברינו, אני מניח שידע שמילותיו רק יעלו את מפלס החרדה ואף נהנה מכך. מנוול.

כפי שצפיתי, פגשתי את לילך בפתח המעבדה. היא עמדה לבדה, חיוורת במקצת, שערה החלק אסוף בהידוק לקודקודה, קומתה הגבוהה, הזקופה בדרך כלל, שחוחה וזרועותיה חובקות לוח כתיבה, צמוד אל החזה כמגן. מייד הבחנתי שהיא במצוקה. ליבי נהה אליה.

מבלי להבין מה אני עושה, הלכתי היישר אליה, נעמדתי מולה וחייכתי. רציתי לחבק אותה על מנת להרגיעה, אבל למזלי הצלחתי לעשות את ההפרדה בין המציאות לדמיון. עבורה אני עדיין זר.

"את בסדר?" שאלתי אותה.

היא חייכה אליי חיוך שלא משתמע ממנו דבר והנהנה.

"שמעתי שהיית חולה."

"כן, קצת. איך שמעת?"

"אנשים דיברו. את מרגישה טוב?"

"חשבתי שכן, אבל עכשיו אני שוב ככה ככה, לא ממש."

"את רוצה שאפקח עלייך עין שם בפנים?"

הפעם חייכה אליי מין חיוך מבין דבר האומר, "אתה תפקח עליי עין כך או כך", אבל חסה על כבודי ואמרה: "אני אשמח. תודה." אלה היו המילים הראשונות שהחלפתי איתה. ככה, בספונטניות אימפולסיבית שכזאת, ללא תכנון וללא כוונה. לא היה מאושר ממני באותן הדקות.

עד ששק המתים נפתח ונחשפה בפנינו הגופה.

בכל הימים האחרונים, כשכבר הרמתי את ראשי מהספרים, העסקתי את מחשבותיי בעיקר בלילך. בציפייה לראותה. לוּ הייתי מתפנה לעבד במוחי את החוויה הצפויה לי כשם שעשו שאר חברי ללימודים, אולי לא הייתי מאבד הכרה. למרבה המבוכה, זה בדיוק מה שקרה.

טרם כניסתנו למעבדה פרשה קבוצת העבודה שלנו, המונה שמונה, אל מתחת לסככה סמוכה. המדריך האמון עלינו – סטודנט נעים הליכות משנה שנייה – ביקש לתדרך אותנו לקראת הביקור הראשון בחדר הדיסקציה. האזנתי לדבריו ולא הקשבתי למילה. כל יהבי היה נתון ללילך. כשנכנסנו אל אולם המעבדה עטפו אותנו קור יבש, המהום שאיבת המיטות וריח כימיקלי מתקתק, אבל אני לא חשתי בדבר פרט לקרבתה. כשנעמדנו בעמדת העבודה, מול שק המתים השחור, דיבר המדריך. מבטי נדד אל כף ידה של לילך. אצבעותיה הארוכות נקמצו לאגרוף. דריכותה שידרה לי מצוקה. התלבטתי אם עליי לאחוז בידה, להרגיעה. לא העזתי, אבל התקרבתי אליה, שתדע שאני כאן, קרוב קרוב, למענה.

סיוון, אחת מחברות הקבוצה, שאלה אם נראה את הפנים. קולה רעד. אני הבלחתי מבט בפניה של לילך. שפתיה היו חשוקות בנחישות. מבטה נדד למראשות המיטה. מעולם לא בחנתי אותה כל כך מקרוב. כמה יפה היא. ניחוח הבושם שלה התעלה על ריחות המעבדה. "הפנים מכוסות," הסביר המדריך. "לא לדאוג. אני פותח את הרוכסן של השק," הזהיר בטרם חשף את הגופה. סיוון נרתעה לאחור. לילך נדרכה. מבטי פנה אל הגווייה שנחשפה מולי. נשימתי נעתקה. ברגע אחד ספגתי התרגשות וחרדה שלובנו אצל האחרים, מי יותר ומי פחות, במשך ימים.

לבסוף הייתה זאת היא שהצילה אותי. לילך הספיקה להיצמד אליי רגע לפני שצנחתי ארצה (או גרוע מכך). ביד חסונה אחזה בי תחת כתפי וסחבה אותי אל מחוץ למעבדה, כשהיא מתקשה לעצור את צחוקה.

"רק אל תקיא עליי," מלמלה. "חסר לך, איך שלא קוראים לך. אל תקיא עליי, בבקשה. לא אמרת לי בכלל איך קוראים לך." בזהירות הושיבה אותי על כיסא שהמתין מבעוד מועד מחוץ לפתח המבנה. "אני לילך," אמרה והחלה נושפת על פני שהעלו זיעה.

הבל פיה המתוק השיב לי במהירות את עשתונותיי. "אורן," השבתי בציוץ מסכן. "אני אורן."

מאז אותו רגע הצלה מכונן חברנו זה לזה באופן רשמי. לעת עתה היינו מיודדים בלבד, צמד למידה.

הפער בינינו התגלה כבר ביום שלאחר התקרית המביכה במעבדה.

כאשר נכנסה לאולם רגע לפני תחילת ההרצאה, נעצרה בכניסה וחיפשה אותי במבטה. סימנתי לה בידי לבוא לשבת בכיסא ששמרתי לה לצידי מלפנים, אך היא עיוותה את פרצופה בסלידה וסימנה לי במנוד ראש תקיף לעבר שורת הספסלים האחרונה. אני?! הזדעזעתי, בשורה האחרונה?! עם כל האָרחי פָּרחי שבאים רק כדי לעשות קולות של למידה?

אספתי את חפציי ועברתי לאחור.

כצמד למידה היינו זוג גרוע למדי. אני – קהוי מחשבה, המפצה בהתמדה, והיא – חדה כתער ועצלה. שילוב גרוע. את מרבית ההרצאות העבירה כשהיא בוהה באנשים, או מתקתקת חרש בנייד שלה. לזכותה ייאמר שכיבדה את רצוני להתמסר לשיעור ולא הפריעה לי בשום צורה, לפחות לא בכוונה. אני החלטתי שארקוד על שתי החתונות הללו ויהי מה – אשב לצידה מאחור ואקדיש את כל כולי להרצאה.

זה לא עבד לי מי יודע מה. ניחוח הבושם שלה הילך עליי קסם וכל פעם שבה נגעה בטעות ירכה בברכי, חלף בי רעד מענג, כמו אורגזמה קטנה. בסופו של דבר נראה הסיכום שלי מאותן הרצאות כגבינה שווייצרית – מלא לקונות ושגיאות איות.

לא נורא, אמרתי לעצמי, הספר ישלים לי את המידע החסר. אבל להיות דרוך ומעורר כפי שהייתי כל היום הזה רק מעצם קרבתה הוא דבר שלא יסולא בפז.

כאשר נפגשנו אחרי יום הלימודים, להמשיך ללמוד יחד בספרייה, הניחה כבר לאחר עשר דקות את ראשה על הספר הפתוח מולה ועצמה את עיניה.

"תמשיך, תמשיך," עודדה אותי. "אני מקשיבה."

לפרקים סברתי שנרדמה וקראתי בשמה. עיניה נותרו עצומות אך אגודלה התרומם כמסמן "אני עדיין כאן". כאשר בחנתי את ידיעותיה אחר כך, הופתעתי לגלות שבאמת הכול נקלט. היא לא החמיצה דבר.

"ככה אני לומדת," הסבירה לי, "בדיפוזיה. אבל אם תרצה שאהיה לפעמים קצת יותר פעילה, אל תתבייש להגיד. אני יכולה להשתדל ולהיות גם כמוכם – בני התמותה, כשאני מאוד מנסה." את זה אמרה בחיוך מתגרה, כשהיא נעה בזחיחות היתולית מצד לצד.

אמירתה הרגיזה אותי לא מעצם התנשאותה, אלא משום שעשתה שימוש במילה "כמוכם" והכלילה אותי עם כל היתר.

"כן, שמענו עלייך, סופרמן," השבתי לה בעקיצה מתונה. זאת הייתה הפעם היחידה שהרשיתי לעצמי לעקוץ אותה כך. הגיע לה.

"היי, וונדר וומן, בבקשה ממך. אל תטעה בי, אורן, לילך היא רק מסכה," אמרה וקרצה.

כשאני מגולל את קורותינו בראשי מקבלת האמירה הזאת שלה משמעות שונה.

במהלך הימים הבאים ניסיתי שלא להפגין אליה קרבה יתרה, כזאת שלא הולמת שניים שזה עתה הכירו. אף על פי שהרגשתי שאנחנו מלווים זה את זה כבר תקופה ארוכה ומכירים די הצורך לזרוק הערות, כמו "אוי, זה כל כך את" או "לא מתאים לך", נמנעתי מכך באופן מודע. לא רציתי שתחשוב אותי (בינתיים) לבחור מוזר. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שבשבילי היא לילך על כל מה שזה אומר, אבל בשבילה אני עדיין זר. המתן עם זה. אל תיפתח.

לרוב אני גאה במוזרויות שלי, אך לפי שעה נזהרתי ולא הצגתי אותן לראווה. הדגשתי בפני עצמי שלילך שאוהבת אותי כפי שאני, בדמיוני, איננה זאת שלצידי ופחדתי שזאת שכאן תיבהל ותברח. השתדלתי להגיש לה את עצמי במשורה. נמנעתי מלקנטר ולעקוץ אותה כפי שעושים שני אנשים הבטוחים בקשר ביניהם ומתגוששים בגבולות המשחק המותר. הייתי עצור לרוב, ענייני ומאופק עד כמה שאפשר.

התמזל מזלי (יש שיאמרו – איתרע מזלי), ולילך ראתה מעבר לאותו אדם שניסיתי להציג בפניה. אילו הייתי אותו בחור מרוחק ומנופח, הייתה ודאי מנפנפת אותי מעליה כבר בהתחלה. לילך הבינה שאני משחק את המשחק, אבל היא עצמה לא הכירה בחוקיו. היא לא חסה עליי בשום צורה ונהנתה להלום בי מתחת לחגורה בכל עת שהזדמנה לה. אני מצידי קיבלתי את גישושיה מתחת לחגורתי בברכה. מבחינתי היו אלה הפגנת קרבה וניסיון להוציא אותי אל מחוץ לקליפה שעטיתי על עצמי בנוכחותה.

נדב טולדנו, 46, גר בקיבוץ פרוד שבגליל העליון, נשוי ואב לשתי בנות. מרצה לאנטומיה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בצפת, ובחוג לפיזיותרפיה של אוניברסיטת חיפה. "לילך" הוא לו ספר הביכורים, שזכה למענק תמיכה מטעם המרכז לספריות וספרות בישראל. הספר "זמין בחנויות ובאתר 'עברית'