ענף התרבות עוד לא התאושש לחלוטין ממגפת הקורונה וברקע מרחפות מגבלות חדשות, אבל גם אלה לא ימנעו מסיפור חייהם המורכב של הלהט"בים הפלסטינים שחיים בישראל לצאת לאור. בקרוב, עתידה לעלות על במת התיאטרון הצגה חדשה, אשר מבוססת על עדויות אמיתיות שמעולם לא הוצגו בפני קהל.
העדויות שיופיעו במחזה "שריף", נאספו על ידי תומר אלדובי (גילוי נאות: אלדובי כותב עבור mako גאווה) בשנתיים האחרונות, אחרי שהתחיל לחקור לעומק את הנושא, בין היתר עבור כתבה שפורסמה כאן בערוץ. העדויות שהצטברו אצלו מאז נערכו למחזה, אשר עוקב אחרי שריף, נער פלסטיני שברח מהגדה המערבית לאחר שזהותו המינית נחשפה, מה שהעמיד את חייו בסכנה. הנער מצליח להיכנס לישראל ולקבל היתר שהייה, אך נאלץ לשרוד את חיי היומיום בתנאים קשים וללא שום אפשרות לעבוד באופן חוקי או לקבל שירותים רפואיים.
"זו סוגיה הנמצאת במחשכים יותר מדי זמן, אנחנו צריכים להאיר עליה", מספר אלדובי בשיחה עם mako. "אפילו בתוך הקהילה הגאה היא כמעט ולא מדוברת ויש רק מעט ארגונים שפועלים למען הקהילה הגאה הערבית. כחלק מהמאבק הצודק של להט"ב לשוויון זכויות, אנחנו מוכרחים לראות קבוצות מוחלשות אחרות, ובוודאי את הקבוצה המוחלשת ביותר".
"אנחנו לא תופסים אף צד"
סוגיית קהילת הלהט"ב הפלסטינית זכתה לאחרונה להתעוררות, כשברקע עתירה לבג"ץ אשר מתנהלת מזה שנתיים, אותה הגישה עורכת הדין עדי לוסטיגמן, ועיקרה לאפשר לפלסטינים להט"בים שחייהם בסכנה לעבוד באופן חוקי בישראל ולקבל ביטוח רפואי. המילים "הומו" ו"פלסטיני" יכולות לגרום ללא מעט ישראלים לנוע בחוסר נוחות, בטח כשהן מגיעות ביחד, אבל כוכבי ההצגה המדוברת, יובל לוי (30) וסובחי חוסרי (34), מבטיחים כי המחזה יציג תמונה חברתית ופוליטית מורכבת.
"אנחנו לא תופסים צד, אלא מאירים זרקור על אנשים מוחלשים", משתפת יובל. "זה לא משנה לנו אם הקהל שיגיע לצפות בהצגה יהיה מהצד הימני או השמאלי של המפה הפוליטית. כל מה שמשנה אלה האנשים האלו, שיש להם אהבה מסוימת ורוצים לחיות את החיים בדרך שלהם".
לפני כעשר שנים, קיבל סובחי, הטרוסקסואל, הצעה לתפקיד ראשי של הומו פלסטיני בסרט, אבל בימים ההם הוא לא הרגיש בשל מספיק לגלם דמות כזאת. "הייתי צעיר וחסר ניסיון וגם אבא שלי לא התלהב מהרעיון", הוא נזכר. "יכול להיות שזו הייתה טעות ופספסתי תפקיד משמעותי עבורי".
מה השתנה מאז?
"אנחנו עוסקים בהתמודדות עם כפייה של זהות - לאומית או מינית, ואני מרגיש שאנחנו בשליחות כדי לדבר על חופש. כשהייתי נער בנצרת לא דיברו על הקהילה הגאה בבית הספר או בבית. בגיל צעיר יחסית התחלתי לחקור בעצמי, ככה למדתי מה מעניין ומושך אותי. לצערי, היום יש הרבה הומופובים שמבזבזים זמן לרדוף ולשפוט, במקום להשקיע את האנרגיות בשינוי חיובי. כשחקן, אני לומד להתמסר לדמות, להזדהות ולאהוב אותה, וכך קרה גם עם 'שריף'. ההצגה הזו היא הזדמנות בשבילי להמשיך במחקר האישי שלי וגם להתפתח מקצועית".
מה בני המשפחה אמרו על כך?
"אמא שלי ראתה פרסום על ההצגה ושאלה אותי אם אני משחק דמות של גיי. היא לא התלהבה יותר מדי, אבל אני לא מתרגש מזה, כי אני יודע שגם אם הם לא אוהבים את הבחירה הזו הם לא שופטים אותי. הם תומכים בי וסומכים על ההחלטות שאני לוקח".
"חצי מדינה קראה לי מסריחה"
יובל, יוצרת רב-תחומית מתל אביב, כבר הוכיחה בסדרה "חזרות" שהמבטא הפולני בא לה בקלות, אבל הפעם היא תצטרך להתמודד עם אתגר חדש: ללמוד ערבית בלהג הפלסטיני. במחזה תגלם יובל מספר דמויות, ובמהלך ההצגה תדלג בין מגדרים וזהויות מיניות ולאומיות שונות, בעזרתן בעזרתן היא מקווה להעביר את המסר שהגדרות הן דבר מיותר.
"אני בעצמי מתקשה להגדיר את עצמי", היא מגלה. "הנטייה המינית שלי נזילה מאוד. לא ידעתי איך לקרוא לה, אבל בגלל החברה הייתי צריכה למצוא משהו, אז אני רואה את עצמי פאנסקסואלית וזה מה שאני עונה. אבל רק אם מישהו או מישהי ממש מתעקשים ושואלים".
זו הסיבה שעוזרת לך להתחבר לנושא?
"בדיוק. הפלסטינים הגאים לא שייכים בשום מקום. הם לא יכולים להיות מי שהם רוצים באמת בגלל ההגדרות שהחברה מכתיבה. שם הם חווים הומופוביה וכאן הם חווים גזענות. כל צד תופס אותם בצורה אחרת ומתנהג אליהם אחרת. קצת כמוהם, אני רגילה שהחברה לא יודעים איך לאכול אותי".
כמו הפעם שבה העלית טור דעה בו כתבת שאת לא מורידה שערות בבית השחי.
"חצי מהמדינה התחילה לקרוא לי 'מסריחה', אבל אני אמשיך לספוג את הביקורת. בחיים לא אגלם גבר על הבמה בצורה 'גברית' שתחזק את הסטריאוטיפ, יש בי גבריות ונשיות, ערסיות ואלגנטיות וזה משהו שיש לכולנו. רובנו פשוט לא מפגינים את זה".