המילה "מהפכני" גדולה מדי על הסרט החדש של נטפליקס, "הרווק הנצחי" ("single all the way"), כי מהפכות בדרך כלל מגיעות עם אש בעיניים ובזעם קדוש. אבל עדיין, הסרט הזה מצליח להציג סוג של מהפכה, רק מהסוג שעובדת טוב במיוחד עם שוקו חם ושמיכת פוך.
הוא גם לא סרט מדובר במיוחד. זו עוד קומדיה רומנטית לכל המשפחה באווירת החגים, ותסריט עם סוף ידוע מראש. אבל "הרווק הנצחי" מצליח להפתיע דווקא עם בבנאליות שלו- הרי לא לעיתים קרובות יוצא לנו לראות קומדיות רומנטיות מתוקות ומחממות לב על זוג הומואים.
אתם גם לא הולכים להיות מאוד מופתעים מהעלילה: פיטר (מייקל אוריה), הומו רווק מלוס אנג'לס ההומואית, טס לחגוג את חג המולד עם משפחתו המאוד-תומכת בפרברי ניו המפשייר, וכמו בכל שנה, הוא אמור להגיע אליהם בדד, בלי עתיד, בלי תקווה ובלי בויפרנד. הפתרון? הוא מציע לניק (פולימון צ'יימברס), השותף הגיי והיתום שלו, להצטרף אליו ולחוות יחד איתו חג משפחתי, אוהב ומחבק, ובתמורה, הוא מבקש ממנו רק להעמיד פנים שהם בני זוג, ולו רק כדי שהמשפחה תפסיק להציק לו על הרווקות המאוחרת.
העמדת הפנים הזאת לא מחזיקה יותר מחצי דקה, בין היתר בגלל שאמא של פיטר החליטה לשדך לבנה את מדריך הכושר שלה. זה לא מונע מכל שאר בני המשפחה להבין את מה שפיטר וניק מסרבים להכיר בו בעצמם - הם נועדו להיות ביחד, ואין כמו אווירת כריסמס טובה כדי לגרום להם להבין את זה. וברור מאוד לכולנו איך הסרט נגמר.
כן, זה קיטש. אבל אין שום רע בקיטש אם הוא עשוי טוב, והאנשים שאחראים ל-"single all the way" ידעו איך להרים קומדיה רומנטית מתוקה לתפארת הוליווד. אוריה, שמוכר בעיקר כמארק מ"בטי המכוערת" בגרסה האמריקאית, מצליח בתור פיטר להזכיר לנו מי הוא החבר הגיי המצטיין של הטלוויזיה האמריקאית. צ'יימברס, שמגלם את ניקי, אולי פחות כריזמטי ומוכר מהשחקן הראשי, אבל עדיין מספיק מתוק ומגניב (וחתיך) כדי שהסצנות ביניהם יגרמו לצופים מסוימים, לא חשוב שמות, לזעוק למסך "תתנשקו כבר!".
וכמו כל הקומדיות הרומנטיות הכי טובות בז'אנר, הוא לא היה טוב באמת בלי קאסט של דמויות משנה מושחזות. ולשם נכנסת משפחתו הבורגנית של פיטר, שרוצה רק את טובתו ולא תבחל בשום אמצעי להשיג לו אותו. המוצלחות מכולם הן אמו של פיטר, אותה מגלמת קטי נג'ימי, ששיחקה בסרטים כמו "האחיות בלוז" ו"הוקוס פוקוס", שגם במקרה מאוד אהובים על הגייז. השנייה היא הגיי אייקון הנוצץ של הסרט: ג'ניפר קולידג' (אמא של סטיפלר מ"אמריקן פאי"), שמגלמת את הדודה סנדי.
קולידג' דפקה הופעות לאורך הקריירה שלה בהרבה סרטים וסדרות שלהט"ב אוהבים ("לא רק בלונדינית", "סיפור סינדרלה"), אבל רק בשנים האחרונות הקהל הרחב התחיל להבין את האיכויות שלה כשחקנית רצינית ושווה במיוחד, בעיקר בזכות ההופעה החזקה שלה ב"הלוטוס הלבן". בתפקיד הזה, שנכתב במיוחד עבורה, היא מזכירה איזו דיווה משעשעת היא יכולה להיות, במפגן מודעות עצמית משעשע מאוד, בו היא מכריזה: "ההומואים תמיד יודעים לעשות דברים. והם תמיד אובססיביים לגבי". ובכן, יאחתי – קלעת בול.
"הרווק הנצחי" הוא לא סרט חלוצי, וגם לפניו ראו אור יום קומדיות רומנטיות אסקפיסטיות על הומואים, ועדיין, סרט כריסמס גאה ושמח הוא מחזה נדיר. "השתתפתי בסרטים ומחזות גאים בהם הומופוביה היא לא חלק מרכזי בהם", אמר אוריה בשיחה עם מגזין Gay Times. "אבל נדיר למצוא סרט מיינסטרים שבו לדמות הגאה יש בעיות בחיים שלא נוגעות לכך שהוא גיי. הבעיות איתן אנחנו מתמודדים בסרט הזה הן אותן הבעיות איתן סטרייטים בקומדיות רומנטיות מתמודדים. זה מרגש ומרענן".
זה לא שהסרט מתרחש ביקום מקביל או מתעלם מהבעיות והקושי, הוא אפילו נפתח בסיפור די עצוב על גבר בארון שמשקר לאשתו ובני זוגו על כך. גם אין בו סטרייטיזציה של הדמויות הראשיות, כמו שקרה בסרטים כמו "באהבה סיימון" או "הר ברוקבק". ב"הרווק הנצחי" יש לא מעט קאמפ, בדיחות גריינדר והבנה ברורה של החיים כהומו ב-2021. וזה קורה בגלל שהסרט נכתב, בוים והופק על ידי גברים הומואים: צ'אד הודג' ומייקל מאייר, התסריטאי והבמאי בהתאמה.
יש את מי שחושב שזה טרחני להתעכב בשם ה-PC על שאלת ה"מי מביים ומשחק איזו קהילה מוחלשת", כאילו שהציפייה שלהט"ב יביימו סרטים על להט"ב או יגלמו את הדמויות בעצמם היא פנקסנות מיותרת. אבל סרטים כמו "הרווק הנצחי" מוכיחים שאם אלה שמספרים את הסיפור גם מכירים אותו בעצמם, התוצאה הסופית לא יכולה להיות פחות ממושלמת.
דנה אינטרנשיונל חקקה בליבה את המשפט "השמחה שלי היא המחאה שלי", מתוך שירה של נעמי שמר "על ראש שמחתי". "מי שבאמת בא ממקום נמוך, ממקום שבו הוא חייב לנצח את החיים, אין לו ברירה אלא למחות בשמחה", היא אמרה לכלכליסט. "זו היתה התחושה שלי תמיד: על אף, ולמרות, אני אשמח".
וזה בדיוק העניין עם "הרווק הנצחי". זו לא לא יצירת מופת בשום צורה שהיא. זה סרט הומואי חמוד על שני חברים שמבינים שאהבתם לא רק אפלטונית, וברקע יש חג מולד ואחיינים חמודים. אבל דווקא שמחת החיים הפשוטה הזאת, בסרט בו אפשר להיות הומו בלי לכאוב הומופוביה ובדידות, היא בעצמה סוג של מהפכה: מהפכה של שמחה.
