הדבר הכי קשה ב"הטיפול", סרטו של צבי לנזמן ששודר אמש (רביעי) בכאן 11, זה שהוא לא קשה לצפייה בשום צורה. הסרט, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב וזמין לצפייה באתר תאגיד השידור הציבורי, מציע לצופים גישה חסרת תקדים בישירות שלה למה שקורה מאחורי הדלתות הסגורות של טיפולי המרה.
צופים מסוימים יכולים לצפות לתוכן מחריד, אלים ומצלק, ולרגעים מסוימים, הפרוורסיה שבאה עם הציפייה הזו אכן מתממשת, אבל לא כך התחושה לאורך הסרט. טיפולי ההמרה אשר מוצגים בו נראים כמו סוג של טיפול פסיכולוגי, ודווקא בגלל שהם כל כך נורמליים, קשה לראות את ההשפעה האמיתית שלהם על גיבורי הסרט.
ובכל זאת, הצפייה ב"הטיפול" מטלטלת כבר מחמש הדקות הראשונות שלה. לנזמן, הומו שגדל בבית דתי אורתודוקסי, לא מתאמץ לטלטל אותנו, הוא פשוט מספר את סיפורם של שני גברים, אחד צעיר ואחד פחות, שבאמת רוצים לטפל בנטייה המינית שלהם, כל אחד בדרכו.
אחד מהם הוא לב סלצר, רב אורתודוקסי המספר בפנים גלויות ובכנות לא מסויגת על משיכתו לגברים, ההתנסויות שלו איתם ועל המחיר שהמשיכה הזו גבתה ממנו, בין השאר - נישואיו עם אם ששת ילדיו. זה כשלעצמו הישג כמעט בלתי נתפס של "הטיפול" ושל לנזמן.
הגבר השני הוא בן זילברמן, יוצא בשאלה שכבר מוכן להודות שהוא הומו, אבל עדיין ממשיך ללכת למטפל אליו משפחתו החרדית שלחה אותו כשרק יצא מהארון. במונולוגים נוגעים ללב בן מספר למצלמה על האהבה הנכזבת מימי הישיבה, זו שגרמה לו להבין שהוא נמשך לבני מינו, על מערכת היחסים המורכבת עם אביו, וגם על השנאה העצמית אשר נטמעה בו בעקבות "הטיפולים" שהוא עובר.
המצלמה של לנזמן נכנסת רק לטיפולים של לב, ואילו את הטיפולים של בן אנו חווים רק דרך שיחות טלפון קצרות שלו עם המטפל. אנחנו כן זוכים לראות לא מעט מהטיפולים שלב עובר. הצופה בעל היצר המציצני הסנסציוני היה אולי מצפה לראות רגעי אלימות פרוורטיים, אולי לראות גם את הפורנו הסטרייטי שמסופר לנו שמטופלים מסוימים מתבקשים לצפות בו, אבל סצנות הטיפול אינן אלימות במיוחד, וזה מה שבלתי נתפס בהן.
הטיפולים שמוצגים בסרט נראים, רוב הזמן, כמו טיפול פסיכולוגי לכל דבר ועניין, לכן אפשר להאמין לבן כשהוא מנסה להסביר פעם אחר פעם שהטיפולים האלו אכן עזרו לרווחה הנפשית שלו; הגישה שלנזמן בחר בה כדי לספר את סיפורם של לב ובן בוגרת ושקולה מספיק כדי שנוכל לשאול את עצמנו במהלך הסרט שאלה די קשה: אם זו זכותו של כל אדם להיות מי שהוא רוצה להיות, זאת לא באותה המידה זכותו לבחור מי הוא לא רוצה להיות?
זה לא ש"הטיפול" סרט נטול אג'נדות. בשלב מסוים, שתי הדמויות הראשיות תופסות צד במאבק בעד ונגד טיפולי המרה, והסרט גם מתעד את ההצבעה הטרומית בכנסת על תיקון החוק, אשר אוסר על הטיפולים, שהוכרזו כבלתי מועילים ומזיקים על ידי לא מעט גורמים מקצועיים רשמיים ברחבי העולם. לנזמן עצמו מספר באיזשהו שלב, בקול רם ולא מול המצלמה, מה רגשותיו כלפי הטיפולים שעוברים לב ובן, ובכל זאת, הסרט מגלה חמלה, וזה בדיוק סוד כוחו. זאת חמלה כלפי לב, שאולי באמת פשוט לא רוצה להיות הומו; אפילו המטפל שלו מוצג בצורה חומלת, ולא כדמון הומופוב. יש שיגידו שזו סלחנות צדקנית, אבל זה מה שהפך את "הטיפול" ליצירה בוגרת וחכמה, אשר סומכת על האינטליגנציה והמצפון של הצופה להגיע בעצמו למסקנות שלו.
ועם זאת, לא חסרים בסרט רגעים שמכווצים את הבטן, ולכן צופים שהנושא עלול להוות טריגר עבורם אולי יצטרכו לחשוב פעמיים לפני צפייה בו. אבל הרגעים שמשאירים את הרושם החזק ביותר הם אלו האינטימיים והאנושיים שבו - לב, שרוקד עם הכלב שלו, ובן, שעובר תהליך שובר לב ומעורר השתאות של קבלה ואהבה עצמית, בחתונה של אחותו. בסופו של דבר, הכל מתנקז לצורך הבסיסי של כולנו לקבל ולתת אהבה. בהתאמה, החולי העיקרי של טיפולי ההמרה, כפי שמוצג ב"הטיפול", הוא השנאה העצמית בה נדבקים המטופלים.
וכל זה מוצג בשכל, בכנות, בבגרות ואפילו ברגעים לא צפויים ומבורכים של הומור (בלי לדעת שהוא מוקלט, בן מרכל עם חבר על לנזמן הבמאי: "תגיד, לדעתך הוא הומו?"), שהופכים את "הטיפול" לסרט חובה עבור כל מי שרוצה להכיר אנשים שכנראה לא היה מכיר ביום יום.
היה קל לעשות סרט שמחלק את העולם לשחור-לבן על נושא נפיץ כמו טיפולי המרה, אבל לנזמן ושני גיבוריו בחרו בדרך הקשה יותר: זאת שמכירה בעובדה שיש אנשים שפשוט לא רוצים להיות מי שהם, ושהחברה שלנו (כן, גם החילונית-ליברלית) אולי כבר פספסה את הרכבת במאמץ להבהיר להם שהם טובים כמו שהם. הסרט מציג אנשים שמוכנים לחיות בשקר, ואומר במפורש - צריך להבין אותם, אבל אפשר (וכדאי) להצטער בשבילם. ולבסוף, "הטיפול" הצליח להבהיר שאצל חלק זה עוד לא מאוחר מדי. ולכן, קשה ככל שהוא יהיה, גם יש בו נחמה.