"הייתי צריך לשחק אותה סטרייט בפני הדיינים, זה היה משפיל"

בישראל של 2025 שיתוף פעולה בין זמר גיי לרב באלבום שכולו פרשנות ייחודית לסיפורי התורה הוא ממש לא דבר מובן מאליו. כשהטנור עדי צ'זרה ישועה קיבל מאלעד ארנון, שהוסמך לרבנות חילונית הומניסטית במכון תמורה בירושלים, פנייה להלחין את שירו "הדיבר ה-11", הפסוקים מיד נגעו בו.

"אני מקבל הרבה פניות להפקת שירים, אבל מה שהיה מיוחד בפנייה שלו זה התוכן. זה מחבר תכנים של דת לא ממקום של חזרה בתשובה אלא ממקום של חיבור בין אירועי התנ"ך לבין החיים שלנו. היה משהו בשיר הזה שמעודד חשיבה אחרת, וזה הדליק אותי מאוד", הוא מספר. מה שהתחיל כשיר אחד הפך לשיתוף פעולה הדוק שהוביל לאלבום שלם בשם "שירים בין הפסוקים" שבו עדי מלחין, מעבד ומבצע את השירים לטקסטים שכתב אלעד ארנון.

מה המטרה של הפרויקט?
עדי: "אלעד לוקח פסוקים ומפרש אותם דרך מה שקורה לו. למשל, השיר 'באר חיינו' מדבר על החוויה שלו ושל אשתו בניסיון להביא ילד, והקשיים שבהם נתקלו. הוא מחבר את המים שבני ישראל ביקשו במדבר אל הרצון להביא חיים חדשים לעולם. זו דרך לקחת דימויים ופסוקים ולחבר אותם לחיים האישיים".

אלעד: "המטרה היא לחבר ולקרב בין אנשים. אני נשוי לאישה אורתודוקסית ואנחנו גרים בקיבוץ חנתון, קיבוץ שחורט על דגלו ערכים של יהדות ליברלית לצד זוגות מכל הסוגים. המכנה המשותף הוא החיבור ליהדות ולחגים. הצביון מסורתי אבל יש מקום לכולם, כל עוד מכבדים. כך אני רואה גם את האלבום - למצוא חיבורים ולהסתכל קדימה מתוך הערכים שבתורה. אפשר לקחת מהמסורת שלנו המון ערכים טובים, וצריך גם להביט עליה בעיניים ביקורתיות - לא הכל קדוש".

עדי נולד ברומא לאם איטלקייה ואב תימני, ועלה לישראל בגיל חמש לאחר שאביו נפצע קשה במהלך שוד יהלומים. כבר בילדותו גילה כישרון מוזיקלי ובהמשך הצטרף ללהקת "צעירי תל אביב". בצבא התקבל ללהקת חיל האוויר, שם בלט כסולן בשיר "כנפיים" שהפך ללהיט במצעדים. לאחר השחרור שילב מוזיקה ותיאטרון, שיחק בסדרות טלוויזיה בהן "עניין של זמן", למד קומפוזיציה ושירת אופרה בתל אביב ובירושלים והופיע עם תזמורות נחשבות בארץ. הוא השתתף במחזות זמר בהבימה, הקאמרי ובית ליסין, ועבד לצד במאים ומנצחים מהשורה הראשונה.

מה החיבור שלך למסורת?
עדי: "כשאני קורא טקסט אני מחפש איפה אני מרגיש אותו בעצמי. החיבור שלי למסורת הגיע אחרי פרידה מבן זוג. עברנו לדירה חלומית ברמת אביב וזה לא הצליח. אז הגעתי לשיטת ימימה, שדרכה נחשפתי לפרשת 'לך לך' - קח את מה שאתה מכיר ותעזוב הכול. זה נתן לי המון כוח. בלי הפרשה הזו לא הייתי מצליח להסתכל אחרת על הקשר ההוא ולומר שזה לא עובד. זה פתח לי חיבור אישי למסורת, לא ממקום הלכתי".

בישראל המסורתית של היום חיבור כזה לא מובן מאליו.
עדי: "בתור גיי שאני אב יחידני לתאומים מאוד, חשוב לי מאוד להביע את הקול הזה. כשאני הבאתי את הילדים שלי בתהליך פונדקאות ארוך ומלא מהמורות, הגעתי לארץ ורציתי לגייר אותם. חשבתי בהתחלה על גיור אורתודוקסי ועברתי תהליך משפיל. הגעתי למקום בירושלים והייתי צריך לשחק אותה סטרייט בפני הדיינים כי שאלו אותי איך לבחור כמוני אין 40 נשים. הם אמרו לי שאני צריך להעביר את הילד שלי לחינוך דתי ואז יש לו סיכוי להפוך ליהודים ושהילדה תגויר רק בגיל 10 אחרי ש'תוכיח שאבא לא מתעסק איתה'.

"זה היה משפיל, כל כך נחרדתי ואמרתי 'אני לא משחק יותר את המשחק הזה'. אז שלא יהיו יהודים אורתודוקסים. המשחק הזה של מי דתי ומה צריך להיות בשביל לקבל את הטייטל הוא זוועתי בעיניי. חלאס, לאף אחד אין מונופול על היהדות. אני יהודי נקודה, אף אחד לא יקבע לי את זה. פה הגיע החיבור בינינו, מהמקום המחבר והמכיל של אלעד".

אלעד: "אהבתי שהוא אמר שהילדים לא יהיו יהודים אורתודוקסים, אבל חשוב לו שיהיו יהודים. ליהדות יש זרמים וגישות, ואנחנו מייצגים אחד מהם. הגיע הזמן שגם הזרמים המודרים יקבלו הכרה".

עדי: "החשיבות של אלעד היא שאנשים יהיו חלק מהמסורת, מהתרומה לעם היהודי, מהשיחות על מהות האדם. אנשים יכולים למות בשביל המדינה ובסוף בודקים אותם על מה אכלו בבוקר".

ומה לגבי יחס המסורת להומוסקסואליות?
עדי: "הפעם הראשונה שנחשפתי לזרמים ביהדות הייתה בסאמר קמפ בארה"ב. הייתה שם שבת על זוגות חד־מיניים, וישבתי בשיעור תלמוד עם רב שנשוי לגבר. הוא הוכיח מתוך המקורות שיש לכך הצדקה, שזו בחירה אנושית. עצם היכולת שלו לפרש בצורה שתואמת את המסורת דיברה אליי מאוד. ומותר גם לומר: פסוק מסוים מלפני 3,000 שנה פשוט לא מתקבל על הדעת היום".

אלעד: "יש עניין של פרשנות. למשל, אהבת דוד ויונתן - יש שרואים בה רומנטיקה ויש שרואים חברות. כל דבר נתון לפרשנות. זה ספר קדוש, אבל אין מונופול על הפרשנות שלו".

נתקלתם גם בתגובות שליליות?
אלעד: "כן. היו מי שביטלו אותנו רק כי אני רב חילוני, וזה העליב אותם. חבל, כי יכולנו למצוא המון מכנים משותפים. ההלכה מושתתת על תרבות של ויכוח, וזו הדרך לבנות יהדות - לא לפגוע אלא להביא את המקור שלך. החיבור הזה נותן כוח והשירים יכולים להגיע למקומות שאנשים לא חשבו עליהם כך קודם".

עדי: "זה פותח דלת גם לאנשים שלא מחוברים למסורת, כמוני. החיבור נובע ממקום פתוח, לא שמרני, כזה שכולם יכולים להזדהות איתו. זה חשוב וזה פותח את העולם".