"כשאומרים לך שאת יכולה למות בכל רגע, את מבינה שאת צריכה לחיות"

"אני בסערת רגשות מטורפת", ככה ניבר זנטי, שתחגוג החודש את יום הולדתה ה-24, פותחת את הריאיון ואפשר להבין אותה: בתוך שבוע וחצי היא הספיקה לצאת מהארון באופן פומבי כאישה טרנסית, לזכות בתחרות "שיר גאווה נולד" של עיריית תל אביב-יפו והמרכז הגאה, להקליט את שיר הגאווה הרשמי יחד עם נטע ברזילי, להצטלם איתה לקליפ ולהופיע על הבמה המרכזית במצעד הגאווה. "אני מלאה בהתרגשות, לצד בכי, לצד שמחה", היא מציינת, "כל החלומות שלי מתגשמים".

אתם אולי מכירים את ניבר בשמה הקודם, נהוראי זנטי: הזמר המזרחי שהתפוצץ בטיקטוק, הוחתם על ידי רוברטו בן-שושן והוציא סינגל בכורה בשם "מי מספר לך" במרץ האחרון. ניבר יצאה מהארון כאישה טרנסית במהלך היומיים האינטנסיביים של תחרות "שיר גאווה נולד", וכפי שנראה בפרק של סדרת הרשת המתעדת את התחרות - זה לא היה מתוכנן: "פשוט הרגיש לי נכון לספר את זה. ידעתי שאלה הרגעים האחרונים של נהוראי. ואז, כשזכיתי, זה היה עוד סימן לכך שאני במסלול הנכון עבורי. בתוך תוכי עדיין יש ילד קטן שמפחד מהצל של עצמו, אבל החלומות מתגשמים ובצורה הכי טובה שיש. אני עוד מנסה להבין איך אני מעכלת את זה".

"הגידול במוח הוא המתנה שלי"

ניבר נולדה וגדלה בירושלים עד גיל 10, אז עברה עם משפחתה לתקוע. "אני לא הגעתי למוזיקה - המוזיקה הגיעה אליי", היא מספרת. "בסביבות גיל 10 גיליתי שאני יודעת לשיר, ובבר מצווה כבר נכנסתי עם השיר 'מודה אני'".

בגיל 18 היא התגייסה לצה"ל בתפקיד מש"ק שלישות ותכננה לצאת לקצונה אלא שלחיים היו תוכניות אחרות. "גילו לי גידול בראש", היא חושפת. "הייתי הולכת לרופא כל הזמן ומספרת שאני מתעלפת, שיורד לי דם מהאף ושיש לי כאבי ראש לא ברורים. הוא חשב שאני עובדת עליו כי אני סתם רוצה להשתחרר, אבל אז הכרחתי אותו לשלוח אותי לבדיקות וב-MRI ראו שיש לי גידול שפיר שמדמם בגזע המוח. צה"ל, בחוסר רגישות מוחלט, שחררו אותי מיד. הם אמרו לי שהם לא יכולים לקחת עליי אחריות כי אני יכולה למות בכל רגע".

איך מתמודדים עם בשורה קשה כל כך?
"הגידול במוח הוא המתנה שלי. כשאומרים לך שאת יכולה למות בכל רגע, את מבינה שאת צריכה לחיות את החיים כאילו כל יום הוא היום האחרון. באותה נקודה הייתה לי בחירה: או להישאר בבית ולהיכנס לדיכאון או ללכת לקצה השני, למקום הכי שמח ולחיות כמו שבא לי. אז ירדתי לאילת כדי לעבוד בצוות בידור, לשיר ולרקוד ולשמח אנשים. שם התחפשתי, שמתי פאות ושמלות, וגם הארכתי את השיער. זה נתן מקום לנפש שלי להתבטא בדרך שלה. ובינתיים קיבלתי טיפול תרופתי שאני לוקחת עד היום, הגידול שלי רדום, לא מזיק ולא מציק, וברוך השם הכל בסדר".

בגיל 20, אחרי שנה אחת באילת, ניבר יצאה מהארון בפעם הראשונה כגבר הומו. "מעולם לא הרגשתי הומו", היא מבהירה. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אישה. אבל פחדתי, חשבתי שאין מצב שזה יקרה, שההורים שלי לא יקבלו אותי, שזה יהרוס לי את החיים. הקשבתי לרעשי רקע. אבל עם הזמן התחושה הזו רק גדלה והקשתה וחנקה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר להסתיר את זה".

במקביל, אולי כניסיון בריחה, ניבר החליטה לעבור לתל אביב כדי לפתח קריירה. היא הגיעה לעיר הגדולה לפני כשנתיים והתחילה לעבוד קשה כדי לקדם את עצמה: להופיע בכל מקום שאפשר, להכיר אנשים מהתעשייה ולצלם סרטונים לטיקטוק. הסרטונים האלה קנו לה את הפרסום הראשוני: המתח בין נהוראי הזמר המזרחי לבין הנשיות הבלתי ניתנת להכחשה היה שם כל הזמן. "היו גם שמועות שאני הבן של עדן פינס ואושר כהן", היא צוחקת. "היופי מאמא, הקול מאבא. עדן הזמינה אותי להשקות, אושר פגש אותי והציג אותי כבן שלו. ואז רוברטו שלח לי הודעה בטיקטוק, ומשם הכל היסטוריה".

בחודש מרץ האחרון ניבר הוציאה את הסינגל הראשון שלה, "מי מספר לך", עדיין תחת השם נהוראי זנטי. הקריירה שלה נסקה, אבל משהו בפנים עדיין הרגיש לא נכון: "אמרתי לעצמי: 'או-קיי, אני מגשימה פה חלומות, אבל אני עדיין לא מי שאני'. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשיר שירים שמדברים על זוגיות של סטרייטים".

שיתפת את ההורים במה שעובר עלייך?
"התחלתי את השינוי הזה כבר לפני שנתיים, אבל ההורים שלי לקחו אותו ממש קשה ונבהלתי. ניסיתי לטאטא את זה, אבל זה תמיד היה שם. הייתי בוכה כל לילה. בסופו של דבר נמאס לי - חיים רק פעם אחת, ואני כבר יכולתי למות. לפני כמה חודשים דיברתי שוב עם ההורים ואמרתי להם שזהו, שהחלטתי".

איך הם קיבלו את זה?
"הם לא קיבלו את זה. הם לא דיברו איתי במשך תקופה. מבחינתם אני החלטתי להחריב את המשפחה ולגרום לנתק. אבל אמרתי להם שאם זה יקרה, זה לא בגללי - אלא בגללם. אני הרי רוצה להיות בקשר".

ומה המצב עכשיו, כשאת מחוץ לארון באופן פומבי?
"זאת בעצם יציאה מהארון גם שלהם. הם מקבלים ניחומים מצד אחד, ומצד שני המון מחמאות - והם לא יודעים איך להתמודד, כי הם בעצמם לא שלמים עם זה".

"כל מה שאני מתפללת לו קורה, ולא למרות שאני אישה טרנסית - אלא בזכות"

יציאה מהארון בישראל של 2026 היא מעשה שמושך הרבה תשומת לב - והדבר נכון פי כמה וכמה כשבמקביל את הופכת למפורסמת בקצב מסחרר, כמעט בן לילה. "אני עדיין מתרגלת לעצמי בתור אישה", משתפת זנטי. "פתאום הכל מביך אותי. לנהוראי היה ביטחון בהרבה דברים; בשביל ניבר זו התמודדות חדשה. זה מוזר אבל מדהים".

מה את מתכננת לעשות מכאן?
"אני קודם כל רוצה להקפיא זרע, כי אני רוצה ילדים - ואז אוכל לקחת הורמונים ולעשות את שאר הדברים. אתמול סיפרתי לאנשים שהורדתי את הזקן רק לפני שבוע וחצי, והם אמרו לי: ׳מה? את לא בתהליך כבר חודשים?׳. עניתי שאפילו לא התחלתי לקחת הורמונים. הם ביקשו לראות תמונה שלי מלפני היציאה מהארון, וכשהראיתי להם הם אמרו לי: 'אה, זה הזמר הזה!'".

איך זה לצאת מהארון כאישיות מוכרת?
"אני בן אדם שחושב עשרים אלף צעדים קדימה, וכבר הכנתי את עצמי לתגובות רעות. ביקשתי מחברים שלי שיקראו לי בשמות, שיכינו אותי נפשית, התכוננתי כאילו אני בטירונות. אבל האמת היא שמאז היציאה מהארון קיבלתי כמות אהבה מטורפת, וזה מה שאני מנסה להתרכז בו. ולמרות זאת, אני עדיין בן אדם. באותו יום שבו יצאתי מהארון תקפו אישה טרנסית ברוטשילד. זה מפחיד, במיוחד כי העולם של החפלות והערסים והמוזיקה המזרחית זה העולם שממנו אני באה".

איך את מגשרת בין שני העולמות האלה?
"אני זמרת מזרחית וגם אישה טרנסית, וזה משהו לא מקובל - אבל אני רוצה לשבור את החומות, לעשות שלום בין העמים. אנשים צריכים לראות שאפשר גם אחרת. הקול שלי והנשמה שלי הם אותו הדבר - אם הם אהבו אותי לפני, הם יכולים לשמוע אותי גם אחרי. המטרה שלי כניבר היא לגרום לאנשים שלא דמיינו שהם יצליחו לאהוב אותי להתחבר לנשמה שלי".

המתח בין המסורת לקוויריות נראה גדול, אבל הדו-קיום הזה קיים גם בתוך ניבר עצמה שגדלה במשפחה מרוקאית מסורתית-דתית, ושהאמונה בוערת בה עד היום. "אנשים בהלם מהאמונה שלי בבורא עולם, שואלים אותי: 'זה לא סותר?'", היא מספרת. "ולא, זה לא סותר. במשך הרבה שנים שאלתי את אלוהים: 'למה בראת אותי ככה?'. אבל כשהבנתי שהוא אוהב אותי כמו שאני, הרגשתי את השפע והברכה נכנסים לי לחיים. כי כל מה שאני מתפללת לו קורה, ולא למרות שאני אישה טרנסית - אלא בזכות".

את שומרת מצוות?
"היום אף אחד לא באמת שומר על כל המצוות, מה שחשוב באמת זה להיות בן אדם טוב. אני לא שומרת שבת, אבל אני כן אוכלת כשר, מפרידה בין בשר וחלב, מברכת 'אשר יצר' וגם מברכת על אוכל ושתייה. בכל פעם שלקחתי על עצמי מצווה, ביקשתי משהו, זה קרה. יש רב שאני מדליקה לו נר בכל יום שלישי, שאמר לפני מותו שכל מי שידליק נר לעילוי נשמתו ביום שלישי, הוא יסנגר עליו ויגשים לו כל משאלה. כשסיפרו לי על זה לא האמנתי, אמרתי: 'עוד פרימיטיביות, יאללה, שחררו אותי'. אבל ברגע של שיגעון ניסיתי את זה עם אמונה, וקלטתי שכל דבר שאני מבקשת עם כוונה אמיתית קורה".

מה ביקשת למשל?
"ביקשתי שמישהו יגלה אותי כשאעבור לתל אביב - ואז ברי המנהל האישי שלי מצא אותי. ביקשתי לעבור לדירה מסוימת - בום, עברתי אליה. ביקשתי שיחתימו אותי בסוכנות - רוברטו שלח לי הודעה".

לאחרונה ניבר ביקשה עוד משאלה אחת: "שההורים שלי יאהבו אותי ויהיו גאים בי". היא לא האמינה שזה יקרה, אבל אז קרה משהו לא צפוי בצילומים של הקליפ לשיר הגאווה "ברבורה" עם נטע ברזילי: אבא שלה הפתיע אותה על הסט. "פתאום הוא רואה אותי אישה, עם עקבים ומחוך וציפורניים ואיפור. אישה".

מה הרגשת באותו רגע?
"הרגשתי בושה. אבל בו זמנית הרגשתי גם גאווה, ומבוכה, ועצב, ושמחה - ממש את כל הרגשות. הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן שהוא לעולם לא יעזוב אותי, שהוא תמיד יהיה שם בשבילי. לכן אני בסערת רגשות - אני מתרגשת, אני חרדה, אני הכל. היום התקשרתי לאבא, שאלתי אותו איך יצא הקליפ, והוא אמר: ׳וואו׳. סבתא שלי שלחה לי סרטון שלה רוקדת לצלילי השיר. אני לא יודעת איך להכיל את זה".

לפני רגע יצאת מהארון, וכבר את מופיעה על הבמה המרכזית של המצעד עם שיר הגאווה הרשמי - שבפעם הראשונה מבוצע על ידי אישה טרנסית.
"איזו זכות יש לי, התגשמות חלום. הלכתי למצעד בפעם הראשונה בשנת 2021, כשעוד הייתי בזוגיות עם אישה. באתי עם חברה לסבית ואמרתי לה, 'אמאל׳ה, שלא יחשבו שאני הומו'. אבל אז הבנתי שאני לא מעניינת אף אחד: אנשים באו פשוט לחגוג ולחייך ולתת אהבה. הרגשתי שייכות מטורפת. הסתכלתי על האומנים והרקדנים בעיניים נוצצות, ואמרתי לעצמי: 'יום אחד אני אהיה מי שאני ואעמוד על הבמה הזו. ועכשיו אני קולטת שזה אשכרה קורה'".

השיחה הראשונה עם ניבר נערכה יומיים לפני מצעד הגאווה. בשיחה נוספת שנערכה כמה ימים אחריו, היא מספרת: "אם בפעם הקודמת שדיברנו לא עיכלתי את כל מה שקורה, עכשיו אני עוד יותר לא מעכלת. אני רואה סרטונים שלי מופיעה מול 100 אלף איש, והסטוריז והתיוגים שלא מפסיקים, ואני לא מאמינה. אני באורות".

יום שישי האחרון היה בלתי נשכח לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה אישית. שנייה לפני שניבר עלתה לבמה המרכזית של המצעד, חיכתה לה הפתעה נוספת: ההורים שלה הגיעו לפגוש אותה מאחורי הקלעים ולתת לה חיבוק. "זו הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי ראתה אותי כאישה", היא מתרגשת. "לא היה לי מושג שזה קורה. כמובן שבכינו, אנחנו מאוד רגישות, כל האיפור שעשיתי נמרח. עליתי לבמה ישר אחר כך, ולשיר לייב אחרי שבוכים זה הכי קשה, זה כאילו משהו תקוע בגרון".

יש לך כבר תוכניות לאחרי חודש הגאווה?
"כל העבודה הקשה התנקזה לשתיים וחצי דקות על הבמה, וזה פותח רעב לעוד הרבה. הצעד הבא שלי הוא להוציא שיר סולו בתור ניבר, שיר שמח וכיפי לקיץ. אני גם מתארחת בהופעה של נטע ברזילי באמפי שוני ב-16 ביולי, ובנוסף מצטלמת עליי סדרת דוקו. בתוך כל זה, אני אסירת תודה להיות מוקפת באנשים טובים כל כך. ואני רוצה לומר תודה מיוחדת לשמעון שירזי, שעומד מאחורי התחרות ׳שיר גאווה נולד׳ והמצעד. התאהבנו עוד מהרגע הראשון שבאתי לתחרות, ומאז נוצר בינינו חיבור מטורף".

החיים שלך השתנו לחלוטין בשבועיים האחרונים. בתוך כל סערת הרגשות, את בטח מרגישה גם אושר גדול, והקלה.
"תמיד אמרו לי שיש לי עצב בעיניים. אתמול מישהו הסתכל עליי ואמר משפט שלא דמיינתי בחיים שיגידו לי: 'איזה כיף זה לראות עיניים של בן אדם מאושר'. וזה כל מה שרציתי: להיות מאושרת".