"חגיגה של מוזיקה" או פינקוושינג? זה מה שחושבים על ישראל המתמודדים באירוויזיון 2026

אירוויזיון 2026, שיציין ביום שבת את הגמר עם נועם בתן ו"מישל", מביא את ההשתתפות הישראלית לשיאים חדשים של התנגדות, אם זה עדיין אפשרי. התחרות שנולדה כדרך לקרב בין מדינות אירופה ולחגוג את המורשת התרבותית והמוזיקלית שלהן הפכה כבר מזמן לזירת קרב פוליטית, עם הצבעות גושיות, חרמות פוליטיים ושירים שנושאים מסרים סמויים. ובכל זאת, הפוליטיקה מעולם לא צפה לפני השטח בצורה בוטה כל כך - שגרמה לסערה רבתי ולפרישה קולנית של לא פחות מ-5 מדינות.

הביקורת העולמית על מה שרבים מכנים "רצח העם" שביצעה ישראל בעזה גרמה לאנשים רבים לחשוב שלסלוגן "United By Music" יש גבול, ושהוא עובר בהשתתפות הישראלית. באופן כואב למדי, הביקורת הזו מגיעה גם מהקהילה הגאה - שמחוברת לערכי הסובלנות של האירוויזיון ושבמרוצת השנים אימצה אותו לליבה והפכה אותו לשלה.

נגד ישראל מושמעת ביקורת חריפה הטוענת שההשתתפות הישראלית היא צורה של פינקוושינג (Pinkwashing), מונח המתאר אסטרטגיה לשימוש ציני בזכויות להט"ב ובדימוי "גיי-פרנדלי" ככלי ליצירת יחסי ציבור טובים ולהסטת תשומת הלב מהפרות של זכויות אדם בתחומים אחרים. הטענה היא כי ישראלי משקיעה משאבים אדירים כדי להראות לעולם את תל אביב הליברלית, גן עדן של גאווה בלב מזרח תיכון עוין ולהסתיר את המציאות בעזה ובגדה המערבית. ההשתתפות הישראלית נתפסת כניסיון לנרמל את המציאות המעוותת באמצעות מעטה של מוזיקה ונצנצים.

יש לציין כי הביקורת הזו נשמעת גם בתוך ישראל, ותקפה לחיים שלנו כאן: מציאות בה השר לביטחון לאומי מסרב לגנות פשעי שנאה נגד להט"בים, טיפולי המרה הם עדיין חוקיים ונישואים גאים הם עדיין לא, ובמקביל - משרד החוץ מקדם פסטיבל גאווה ענקי בים המלח. אפילו מתוך הכנסת נשמעו קולות ביקורתיים: ח״כ יוראי להב הרצנו ממפלגת יש עתיד אמר בהקשר של פסטיבל "פרייד לנד" כי "מי שגאה בקהילה לא מצביע נגדה. בממשלה של סמוטריץ׳, קרעי וסטרוק אין גאווה - יש רק אפליה. אנחנו לא עלה התאנה שלכם".

היסטוריה ארוכה של חרמות

את החרם הנוכחי נגד ישראל מובילות 5 מדינות: אירלנד, ספרד, הולנד, איסלנד וסלובניה. בעוד הולנד ואיסלנד ימשיכו לשדר את התחרות למרות שסירבו להשתתף בה, האחרות הודיעו כי לא ישדרו אותה כלל - ובסלובניה אפילו יעלו במקומה רצועה בשם "קולות פלסטין".

מדובר בחרם הכי גדול שנעשה על האירוויזיון מאז 1970, אבל אז הסיבה הייתה אחרת לגמרי: שנה קודם לכן נוצר מצב שבו ארבע מדינות הגיעו למקום הראשון (צרפת, ספרד, הולנד ובריטניה), ובתגובה לכך חמש מדינות פרשו מהתחרות במחאה על שיטת ההכרעה הלקויה בחסר, שלא לקחה בחשבון מקרים של תיקו: נורווגיה, שוודיה, פינלנד, אוסטריה ופורטוגל.

חרמות פוליטיים על מדינות אחרות קרו גם הם: ב-1969 אוסטריה החרימה את האירוויזיון שנערך במדריד במחאה על השלטון הדיקטטורי של פרנקו; ב-1975 ו-1976 יוון וטורקיה החרימו זו את זו בתורות; ב-2009 גיאורגיה זעמה על פסילתו של שיר שכלל משחק מילים על שמו של פוטין וסירבה לשלוח שיר חדש במקומו; וב-2012 ארמניה החרימה את התחרות בגלל שנערכה באזרבייג׳ן.

היו אף מקרים קודמים של חרמות בגלל ישראל: תוניסיה הייתה אמורה להשתתף באירוויזיון לראשונה ב-1977, אך פרשה בגלל ההשתתפות הישראלית; ב-1979 טורקיה פרשה מהתחרות מפני שזו התרחשה בירושלים; וב-2005 לבנון התכוונה להשתתף, אבל פרשה לאחר שאיחוד השידור האירופי הבהיר לה שהיא מחויבת לשדר את השיר הישראלי ללא צנזורה.

ובכל זאת, שום דבר לא מתקרב להיקף החרם של 2026. למרות שהמלחמה בעזה הסתיימה רשמית בסוף 2025, הפגיעה האנושה שלה בתדמית הישראלית עדיין ניכרת ביותר בשטח. להט"בים רבים מסתייגים מהאירוויזיון בגלל ההשתתפות הישראלים, כולל מתוך שורות אמני האירוויזיון. נמו, הזוכה באירוויזיון 2024, החזיר את גביע הזכייה לאיגוד השידור האירופי במחאה על השתתפות ישראל בתחרות - כשהוא שבור לרסיסים ועטוף בנייר טואלט. גם במבי תאג׳, האומנית שייצגה את אירלנד באותה השנה, ואולי אלכסנדר, שייצג את בריטניה, השמיעו ביקורת נוקבת נגד ישראל.

המתמודדים הקווירים של השנה: התבטאויות עמומות וסתימת פיות

המשתתף הגאה הבולט ביותר באירוויזיון השנה הוא, באופן מדהים למדי, בוי ג׳ורג׳. כן, הזמר האנגלי בן ה-64 נבחר לייצג את סן מרינו, שמקפידה להפתיע בכל פעם מחדש, ולא הצליח להעפיל לגמר. נראה שבוי ג׳ורג׳ היה יכול לייצג את ישראל כמעט באותה מידה, כי הוא תומך נלהב שלה, ואף הופיע בארץ פעמיים. בראיון לחדשות 12 אמר: "לי אסור להצביע, אבל אם הייתי יכול - הייתי מצביע לישראל", וקינח בקריאת "שלום עליכם".

מועמד קוויר נוסף הוא אקילס היווני, שמתברג במקום גבוה בטבלאות ההימורים עם שירו ״Ferto״. האווירה מאחורי הקלעים מצביעה על הסתייגות של המשלחת היוונית מזו הישראלית, כמו גם על דעה שלילית בקרב העם - ובכל זאת, העמדה הרשמית של יוון לא יצאה נגד ישראל, ואף נחשבה לתומכת בה. כשאקילס נשאל על ישראל בראיון, הסוכן שלו התערב בחדות והורה לדלג לשאלה הבאה, למרות שהזמר נראה מוכן ומזומן לענות.

ליטא שלחה השנה לתחרות את ליון סיקה, זמר גאה וממייסדי תרבות הדראג במדינה - שלא התייחס לישראל באופן פומבי עד כה. מי שהפתיעה הייתה דווקא בלגיה, או יותר נכון הנציגה הבלגית והקווירית אסיקה. למרות שבלגיה ממש לא חובבת ישראל, אסיקה אמרה בראיון כי היא "מבינה את המחלוקת סביב השתתפות ישראל, אבל עבורי האירוויזיון הוא משפחה מוזיקלית אחת גדולה שנשארת מאוחדת סביב המוזיקה".

מי שנכנס לסערה קטנה סביב ישראל הוא הזמר הגאה סורן טורפגארד לונד, שמייצג את דנמרק. בחודש מרץ הוא העלה לאינסטגרם סטורי שבו הוא נראה צופה בסרט דיסני במחשב נייד, שעליו נראו בבירור מדבקות עם הכיתובים ״AM ISRAEL FCKING CHAI״ ו-״FCK HMS״ ("עם ישראל פאקינג חי", "שיזדיין חמאס"). הסטורי פורש כהבעת תמיכה בישראל, מה שעורר ביקורת ציבורית - והוביל למחיקתו.

הזמר הגיב ואמר: "המחשב שמופיע בסטורי הוא לא שלי. אני אדם שפוגש ועובד עם הרבה אנשים שונים, ואני מאמין בכבוד, באהבה וביצירת מקום זה לזה. אני מתמקד במוזיקה שלי ובתחושת הקהילתיות שאני מקווה ליצור דרכה. זה מה שאני מביא איתי לאירוויזיון". עם זאת, בראיונות ציין הוא נהנה מהשירים שנכנסו לתחרות השנה, כולל השיר הישראלי.

וכמובן, ישנו גם JJ, שזכה באירוויזיון בשנה שעברה והביא אותו השנה לווינה. לאחר זכייתו ג'יי-ג'יי התראיין לעיתון "אל פאיס" הספרדי ואמר: "מאכזב מאוד לראות שישראל עדיין משתתפת. הייתי רוצה שהאירוויזיון ייערך בשנה הבאה בווינה, בלי ישראל. הכדור במגרש של איגוד השידור האירופי. אנחנו, כאומנים, יכולים רק להשמיע את קולנו בעניין".

יום לאחר מכן הוא פרסם הבהרה ברשתות החברתיות: "אני מתנצל אם הדברים שאמרתי הובנו לא נכון. יש לי ביקורת כלפי ממשלת ישראל, אבל חשוב לי להבהיר שאני מגנה כל סוג של אלימות כלפי אזרחים - פלסטינים או ישראלים. לא אתייחס יותר לסוגיה הזו". ומרשות השידור האוסטרית נמסר כי "דבריו משקפים את דעתו האישית בלבד ואין להם כל קשר אלינו. עבורנו, האירוויזיון הוא אירוע מוזיקלי ואמנותי בלבד".

אגב, מעניין לציין שגם בפעם הקודמת שאוסטריה זכתה, ב-2014, זה היה בזכות אמן קוויר: זמרת הדראג קונצ׳יטה. קונצ׳יטה כבר הופיעה בישראל ואף השתתפה באירוויזיון שנערך בארץ ב-2019, אבל שמרה על שתיקה בנוגע למלחמה בין ישראל ועזה.

השנה, בעקבות שמועות כי תנחה את האירוויזיון, פרסמה הצהרה בעמוד האינסטגרם שלה שבה הודיעה על פרישה מעולם האירוויזיון: "אני מתקדמת הלאה כדי להתמקד בפרויקטים מקצועיים אחרים ולאפשר לדברים אחרים להתפתח. הקשר שלי לאירוויזיון נשאר חלק מההיסטוריה שלי, אבל לא חלק מהעתיד. ההחלטה שלי היא אישית ולא אתייחס אליה מעבר לכך". ההודעה, כאמור, לא התייחסה לישראל בכלל - אולם מעריצי הזמרת החליטו שהיא קשורה בהחלט להשתתפות הישראלית בתחרות, וכתבו לה בתגובות: "תודה שאת נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה" ו"תשוחרר פלסטין, תודה על כל מה שעשית!".

"בחזרות הצוות צועק עליי בוז"

גם בקהילה הקווירית בכללותה, ובקרב מוזיקאים קווירים בפרט, הדעות סביב ישראל חלוקות. בספטמבר 2025 התחילה תנועת "No Music for Genocide" לקרוא לחרם תרבותי על ישראל, במסגרתו אמנים קווירים רבים הסירו את המוזיקה שלהם משירותי הסטרימינג בארצנו - ביניהם המפיקה הטרנסית ארקא, הזמר.ת הא-בינארי.ת דוריאן אלקטרה, הזמרות הקוויריות קליילה ורינה סאוויאמה והלהקה הקווירית MUNA. מצד שני, בחודש שעבר חתמו 1,000 דמויות בתעשיית הבידור על מכתב התומך בהשתתפות ישראל באירוויזיון; בין השמות החתומים היו הזמרים ההומואים בוי ג׳ורג׳ (שמייצג את סן מרינו השנה), אדם למברט ולאנס באס.

הן בישראל והן מחוצה לה נשאלת השאלה: האם חרם תרבותי הוא דבר יעיל או לגיטימי? תומכיו מצדדים בהפעלת לחץ תרבותי וכלכלי בתקווה לשנות את הפוליטיקה הפנימית. מנגד, המתנגדים טוענים כי דווקא לאמנות שמגיעה מחוץ למדינה יש דרך לשאת מסרים אחרים פנימה ולהשפיע על החברה ועל תפיסותיה. אחרת היא תתבודד בתוך עצמה ויהדהדו בה אותם המסרים.

ישראל, כידוע, בחרה להשתתף השנה בתחרות על אפו ועל חמתו של העולם. הנציג שלנו נעם בתן דיבר על שריקות הבוז שקיבל מצד חלק קטן הקהל בהופעה החיה וסיפר איך התכונן אליהן: "בחזרות יש לי צוות שדואג לצעוק לי 'בוז' כל הזמן ולהקשות עליי, וזה באמת עוזר לי מאוד". בתן נחוש לייצג את ישראל בצורה הטובה ביותר האפשרית, ויש שחושבים שזה דבר מצוין: להראות שישראל מסרבת להתקפל בפני לחצים חיצוניים, ולחזק את המסר המאחד של התחרות - מוזיקה מעל הכל.

עם זאת, גם בישראל ישנם קולות היוצאים נגד ההשתתפות שלנו בתחרות. לטענתם, מדובר בהוצאה כלכלית אדירה ולא נחוצה בתקופה הקשה בה אנו נמצאים; ויותר מכך - היא שמה אותנו במרכז הבמה העולמית וגוררת הרבה תשומת לב שלילית, הם מציינים כי היה מוטב פשוט לפרוש השנה מיוזמתנו, ולחזור בשנה הבאה, בתקווה שעד אז המהומה תספיק לשכוך.

דעות קיימות לכאן ולכאן, אבל תמיד ישנה תקווה לעתיד טוב יותר - לישראלים, לפלסטינים ולאירוויזיון. אחרי הכל, האירוויזיון התחיל כדרך לגרום למדינות שעשור קודם לכן נלחמו זו בזו באכזריות להתקרב ולהתאגד על במה אחת בחגיגה צבעונית של מוזיקה ותרבות. המטרה הייתה ליצור "זהות אירופאית" חדשה, מאוחדת וחיובית - ונראה שזה עבד די טוב, לפחות עד שאנחנו נכנסנו לתמונה.