"לא יכולתי להאמין באל שמייצר אדם עם אמת פנימית ואז מצווה עליו להכחיש אותה"

האמן שי דייויס בן ה-42 עבר דרך ארוכה מאז שגדל כאורתודוקסי בברוקלין לחיים כגיי בתל אביב והפיכה לאמן מצליח שמציג בגלריות שונות, כולל בגלריית Pan בתל אביב בימים אלה. "המסע שלי התחיל מסתירה פנימית שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנה. ידעתי שלושה דברים בו-זמנית: נמשכתי לגברים, האמנתי באלוהים, וידעתי שהמסורת הדתית שבה גדלתי רואה בהומוסקסואליות משהו אסור", הוא מספר.

"לא הצלחתי ליישב בין הדברים האלה. או שאני פגום או חלש, או שאלוהים אכזר ומצפה ממני לחיים של הסתרה, שקרים או בדידות. מה שלא הבנתי אז זה עד כמה ההסתרה יקרה: היא גובה מחיר מהכל - משמחה, מאינטימיות, אפילו מהדמיון. לא רציתי להאמין שאני שבור, ולא יכולתי לעבוד אל שמייצר אדם עם אמת פנימית ואז מצווה עליו להכחיש אותה", הוא משחזר.

אתה עדיין מאמין?
"עם הזמן הבנתי שיש אפשרות שלישית 'אני לא שבור, ואלוהים לא אכזר'. הקשר שלי עם אלוהים לא נעלם, הוא התבגר. הוא נהיה פחות עניין של ציות, ויותר עניין של מימוש: לחיות באמת ולהפוך להיות יותר אני. אין לי מרירות כלפי החיים האורתודוקסיים. אני יודע שלרבים כן, ואני מבין למה. אבל אני גם אסיר תודה על הרבה דברים שקיבלתי: ערכים, טקס, קהילה, עומק, שפה. זה עיצב אותי. פשוט הצורה הזו כבר לא התאימה לתבנית שבתוכה נולדתי".

האם יש אלמנטים מהעבר הדתי שלך שעדיין משתלבים בעבודה שלך?
"בהחלט. החינוך הדתי עדיין מעצב אותי עמוק. יש לי קשר חזק לטקסט, לשפה, לסיפור. נושאים כמו שייכות, געגוע, טקס, מסורת, העברה בין דורות וזהות, כולם מגיעים מהעולם שבו גדלתי. הרבה מהשאלות שאני מתמודד איתן היום הן המשך טבעי לשאלות שסיקרנו אותי כילד: מה אפשר לדעת? מה זו אמונה? איך אנחנו מגדירים את עצמנו מול הקהילה שלנו ומול האינדיבידואליות שלנו?".

יחד עם המעבר מהאורתודוקסיה היהודית החליט שי לעשות צעד נוסף ולעלות בגיל 25 מברוקלין לישראל. "ישראל הייתה יותר כמו מוזיקת רקע שלא הפסיקה להתנגן. גדלתי על תפילה כמה פעמים ביום לשיבה לציון ולבית יהודי, ובאיזשהו שלב הבנתי משהו כמעט מצחיק בפשטות שלו: אם יהודים מתפללים על זה 2,000 שנה, וכל מה שאני צריך לעשות זה לשבת עשר שעות על מטוס ולשרוד איזה עוף של אל על… למה בעצם לא?".

ומה גרם לך להישאר כאן כל השנים?
"ישראל גרמה לי להרגיש יותר שלם, במובן הכי פשוט של המילה. באמריקה הרגשתי שאנשים כל הזמן מנסים לשים אותי בתיקייה, ואני אף פעם לא נכנס נקי. בהרווארד למדתי אמנות ודת במקביל. בחוג לדת נראיתי כמו סטודנט לאמנות. בחוג לאמנות נראיתי כמו ילד ישיבה. ובמרחבים יהודיים הייתי נראה דתי, אבל גם שם לא תמיד התאמתי לציפיות. כל הזמן פירשו אותי לא נכון. בישראל הרגשתי יותר מקום להיות פסיפס. פחות צורך להסביר את עצמי. כאמן עיוור צבעים, היכולת לחיות בגווני אפור ולא רק בצבעים מובחנים הייתה הקלה עצומה".

איך התחלת לעסוק באמנות, והאם מלכתחילה היה לך ברור שתעסוק באמנות גאה?
"תמיד הייתי יצירתי. אמנות הייתה המקום שבו הלחץ ירד. האמנות גם נתנה דרך בטוחה יותר להיות נראה. פחדתי להיות חשוף באמת, שיגלו שאני פגום או מביך. אבל להיראות דרך האמנות הרגיש כאילו אני יכול לקבל הכרה דרך העבודה בלי לחשוף את עצמי עד הסוף. לפני הקולג' אמא שלי נתנה לי עצה חשובה: מה שלא אבחר ללמוד, זה לא אמור להיות בשביל קריירה. קולג' היה הזדמנות נדירה ללמוד לשמה. זה עזר לי להתחייב לאמנות ולדת כי זה היה חשוב לי, לא כי זה מעשי".

ומה לגבי אמנות גאה?
"לא חשבתי בכלל על אמנות גאה עד לפני ארבע או חמש שנים. מה שהשתנה זה שהתחלתי להשתמש באמנות באופן מודע יותר ככלי חקירה, דרך לבדוק שאלות וחידות בחיים שלי. במשך שנים היה לי קשה פשוט לעשות אמנות. לא ידעתי מה אני רוצה ליצור. רק ידעתי שזה חייב להיות טוב. הייתי תקוע על התוצר הסופי, וזה הקפיא אותי.

חברה יקרה הזכירה לי פעם שהאמנות הכי משמעותית כמעט אף פעם לא קשורה לתוצאה. היא קשורה לתהליך. האמנות היא החיפוש, היא המבט, לנסות להבין משהו. ואז הבנתי שאני יכול ליישם את הגישה הזו על משהו שהתמודדתי איתו כל החיים, גם כשלא קראתי לו בשם מפורש. האמנות הפכה למעין טיפול, דרך להיכנס לנושאים שנמנעתי מהם.

אצלי, התעסקות בפיזיות, בגבריות ובגוף הייתה תמיד שטח זר. ברירת המחדל שלי הייתה שכלתנית, רוחנית, אינטלקטואלית, לא פיזית. אבל אמנות חזותית היא פיזית מטבעה. היא דבר שנוצר. והיא דחפה אותי בעדינות לדיאלוג עם הגוף. וזה נתן לי דרך להסתכל על מיניות, משיכה, פגיעוּת, חשיפה ובושה עם הידיים שלי, עם העיניים שלי, עם הלב שלי, לא רק עם הראש. זו מתנה אמיתית שהאמנות, והאמנות הגאה, נתנו לי".

איך היית מגדיר את העבודות שלך, מה מייחד אותן?
"העבודה שלי משתנה כל הזמן, אז גם ההגדרה משתנה. בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בנראות: להיות נראה, להיות נבחן והמתח בין בושה לגאווה, בין חשיפה לשליטה. מבחינת מדיום, העבודות האחרונות שלי נעות בין צילום ועבודה קונספטואלית.

אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו מצוינות טכנית נגישה יותר מאי פעם. זה אומר שכבר לא מספיק להיות טוב טכנית. מה שמעניין באמת בעבודה הוא החלק שאי אפשר לעשות לו אאוטסורס: חידוש, תובנה, נקודת מבט. הדבר שגורם למישהו לעצור ולהגיד 'רגע, זה מעניין'. המטען הרגשי. המסר. מה שהעבודה מנסה לומר, ומה היא מעוררת בצופה".

איך זה מרגיש להיות יוצר גאה בישראל?
"בכנות, הרבה פעמים זה מרגיש כמו להיות כל אמן בישראל: חסר תקציב, שחוק, לא מספיק מוערך. במקביל יש פה תרבות קווירית חיה מאוד, במיוחד אונליין, והיא מייצרת נראות ותמיכה שלדורות קודמים כנראה לא הייתה. וזה משמעותי.

אצלי יש גם שכבת שפה וזהות. אני קווירי כאן, אבל אני גם עולה, אני חי בין עברית לאנגלית. וגם בתוך שוליים חברתיים, זה יכול להפוך אותך ל'אאוטסיידר של האאוטסיידרים': נוכח, משתתף, אבל תמיד קצת בצד של החדר. לפעמים המרחק הזה בודד, ולפעמים הוא נותן מבט חד יותר".

מה אתה מייעץ לצעיר שיוצא בשאלה וגם יוצא מהארון?
"זה לא חייב להיות הכל או כלום. זה לא חייב להיות: אני דוחה את כל זה ואני מאמץ את כל זה. מותר לבחור את הערכים, החוויות והלקחים שמחזקים אותך ויכולים להמשיך לעצב ולתמוך בך, ולוותר על אלה שפוגעים בך.

אז אל תרגישו לחץ לייצר אמירות גורפות או החלטות קטגוריות על כל דבר. אנחנו חיים בתוך העמימות, ואני חושב שזה מקום בריא, במיוחד לאמן. מוחלטות וודאות לא מעניינות אמנותית. עמימות, שאלות, חקירה וחוסר ודאות הרבה יותר מעניינים. והם גם פחות נוחים, ולכן אני מבין למה אנשים לא רוצים לשהות שם יותר מדי. אבל נסו לאמץ את זה ככל האפשר. להיות בכמה מרחבים ובשום מרחב בו זמנית. להיות מתבוננים".

לצפייה בעבודות של שי דיוויס ניתן להיכנס לחשבון האינסטגרם של פרויקט Tel Aviv Syndrome, לאתר שלו או להגיע לגלריית פאן בדיזנגוף סנטר שבה הוא מציג בימים אלה.