עבד עם נבלני, נעצר ברוסיה ועלה לישראל: "איבדתי תקווה שמשהו טוב יכול לקרות שם"

יש רגעים שבהם אדם מגלה משהו על עצמו, ומאותו רגע קשה לחזור לאחור. עבור אולג יעקבלב, הרגע הזה התרחש בחדר הטיפולים. הוא הגיע לטיפול בגלל נדודי שינה ולא ציפה ששאלה אחת של המטפל תפתח אצלו דלת לשנים שלמות של שאלות על זהותו.

"המטפל שלי פתאום שאל אם אי-פעם חשבתי שאולי אני לא סטרייט", הוא מספר. "ישבתי שם בלי תשובה. זו הייתה תובנה מוחלטת, במיוחד משום שבמשך שנים צילמתי גברים הומואים: סיפורים עליהם, רקדני בלט, תחום שיש בו הרבה גברים הומואים. מעולם לא עלה בדעתי שזה קשור אליי".

במקום לנסות לענות על השאלה באמצעות מילים, יעקבלב החליט לבדוק אותה באמצעות השפה שכבר הכיר המצלמה. "התחלתי לצלם גברים עירומים וגם להצטלם בעצמי כדי להבין איך אני מרגיש בנוכחות שלהם. החוויה הזאת עודדה אותי מאוד וחיברה עבורי בין צילום, בין להיות מצולם ובין מיניות".

משם הדברים התחילו להתחבר במהירות. "תמיד אהבתי גברים עם זקנים, אבל הסברתי לעצמי שזה בגלל הערצה לגנטיקה טובה יותר כי שלי לא צומח. ואז הבנתי שזה לא הזקן שאני אוהב, אלא הגברים. ושאהבתי אותם כבר מגיל 13 בערך".

"מה שמושך אותי הוא הגבול בין ברוטליות לפגיעות"

רק אחרי שהתחיל להיות עם גברים הוא הבין עד כמה המיניות היא חלק מרכזי בחייו. "אני אדם שמאוד אוהב מגע, ופעם הכחשתי את זה, כי במשפחה שבה גדלתי, סקס היה טאבו, התייחסו אליו כמו לאיזושהי סטייה", הוא מודה.

הוא גם מבקש לערער על תפיסה מסוימת של מיניות גברית. "יש תפיסה מוטעית שלפיה להיות הומו בהכרח אומר סקס חודרני. מבחינתי, לשכב ליד גבר יפה עם זקן וללטף אותו זה מספיק. מה עוד צריך כדי להיות מאושר?"

למה דווקא גברים? מה אתה רואה בגוף הגברי שמושך אותך כצלם?
"מה שמושך אותי, גם מבחינה מינית וגם מבחינה חזותית, הוא התפר שבין ברוטליות לפגיעות. עירום הוא פגיעות. ובמיוחד המקומות העדינים – הצוואר, הידיים, איברי המין. הדו-משמעות הזאת של כוח, עוררות, מבוכה וחולשה היא בדיוק מה שמושך אותי".

את המצולמים שלו הוא מוצא כיום בעיקר בגריינדר ובאינסטגרם. הדרך מהודעה ראשונה ועד צילום היא לא פשוטה. "החבר'ה מאוד קפריזיים - הם נעלמים, מתעלמים ממך וכן הלאה. בגלל זה אני מצלם הרבה פחות ממה שהייתי רוצה".

איך אתה פונה אליהם?
"הגישה פשוטה. אם אני רוצה לצלם מישהו, אני כותב בדיוק את זה: 'היי, אשמח לצלם אותך, הנה העבודה שלי'. אחר כך זה או שקט, או התכתבות מאוד ארוכה ולפעמים בסוף סשן אמיתי. לגרום לאדם זר להתפשט מול מצלמה מתחיל בכל הדברים האלה".

מסיוע לאויבו המושבע של פוטין לישראל

הצילום של יעקבלב לא נשאר רק בתחום האומנות. לפני שהגיע לישראל הוא היה מעורב בפעילות אופוזיציונית ברוסיה, ובמסגרת זו הצטלבו דרכיו עם מתנגדו המרכזי של פוטין, אלכסיי נבלני. "עבדתי ישירות עבורו מספר פעמים. צילמתי עצרות, ובזמן שהתכוננתי לאחת מהן נעצרתי על ידי שירותי הביטחון. זה היה בערך הרגע שבו הבנתי שאני חייב לעזוב את רוסיה".

בתקופת הקורונה עבדת במחלקת טיפול נמרץ ושמעת רופאים אומרים שצריך "לשרוף הומואים בתנורים". מה עבר לך בראש כששמעת עמיתים אומרים משהו קיצוני כל כך?

"כמובן שהיה מגעיל לשמוע את זה. וזה היה פרדוקסלי במיוחד כי באותו רגע ממש הצלנו חיים. הרופאים האלה הצילו חיים רבים מאוד. בבית החולים שלנו היו משיעורי ההישרדות הטובים ביותר במוסקבה. ובכל זאת הם החזיקו בדעות קיצוניות כל כך. לא פחדתי שההגנה על הומואים תסגיר אותי. אבל תמיד חשבתי: במקרה הכי גרוע, פשוט אעזוב. הם לא הולכים לדקור אותי באזמל".

הקשר לנבלני היה עבורו גם סיפור משפחתי. אחיו התאום של יעקבלב עבד גם הוא עם נבלני במשך שנים, והדמיון בין השניים גרם לכך שאנשים סביבו התבלבלו ביניהם כל הזמן. "היו לא מעט סיטואציות מצחיקות ואבסורדיות בגלל זה, בתקופה שבה כולם עדיין היו בחיים ועדיין היו חופשיים", הוא משחזר.

ההחלטה לעזוב את רוסיה לא התקבלה ברגע אחד. "ההחלטה הגיעה לאט. כבר מאז 2019 התחלתי להתקרב לרעיון של לעזוב. בסתיו 2021, לפני המלחמה, היינו אמורים לעבור לפולין, אבל זה נפל ברגע האחרון, ואז התחלנו להתכונן לברלין. מעולם לא הגענו לשם. המלחמה הגיעה קודם. ב-2022 הם ברחו לסרי לנקה. "פשוט כי אלה היו הכרטיסים היחידים שיכולנו להשיג, ומשם הגענו לישראל". את המסע המשפחתי ואת החיפוש אחר בית וזהות תיעד הצלם ויוצר הקולנוע בסרטו האוטוביוגרפי "הפסקת מזל", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה בשנה שעברה.

לפני שעזבת את רוסיה היית גם קוויר וגם מתנגד גלוי לשלטון. הרגשת ששתי הזהויות האלה חושפות אותך לסוגים שונים של סיכון?

"היו אז שני היבטים בתפיסה שלי את עצמי שהפחיתו בבירור את תחושת הסיכון שלי. ראשית, רק בסוף אותה תקופה הבנתי שאני קוויר, כך שעוד לא הספקתי להפנים את כל הפחד וההומופוביה העצמית שכל כך הרבה קווירים ברוסיה נושאים איתם. להפך, הרגשתי גאה וחופשי. לא חשבתי שאני שווה פחות מכפי שהייתי בשלושים שנות החיים ההטרוסקסואליים שקדמו לכך.

"שנית, בנוגע להתנגדות לשלטון: עבדתי כעיתונאי כמעט עשר שנים, ובמשך זמן רב ניסיתי בתמימות להחזיק במעין עמדת על, בתחושה שאני רק מתבונן מהצד. אבל כשנעצרתי דווקא בזמן שצילמתי מחאה, ואז הועמדתי למשפט כצלם, הבנתי עד כמה העמדה הזו הייתה תמימה ולא התאימה למציאות. כך שעד שהיגרתי, הבנתי ששני הסיכונים האלה הפכו לבלתי מתקבלים על הדעת. הם חפפו והעצימו זה את זה. כמובן שהייתי חייב לעזוב".

איך הרגשת לאחר שנבלני חוסל ב-2024?
"זה הרגיש מאוד אישי ומאוד טרגי. איבדתי את התקווה האחרונה שמשהו טוב יכול לקרות ברוסיה. אני זוכר שהגעתי להפגנה מול שגרירות רוסיה בישראל. הדלקנו נרות באנדרטה ובתוכי לא היה כלום. רק ריקנות וסוג של אפלולית".

כשהגיע לישראל, הוא ואשתו עדיין היו נשואים. "כבר גרנו יחד במוסקבה מאז הקורונה – פשוט היה קל יותר לטפל ככה בבן שלנו, וקל יותר להיות יחד". היום הוא מגדיר את הקשר עם אשתו במילים שלא נכנסות בקלות להגדרות המקובלות. "אנחנו לא זוג, אבל אנחנו משפחה. מבחינתי, משפחה היא קונסטלציה של אנשים קרובים שעוזרים לחברים בה לשרוד: קרן גידור לחיים, או לחלק מהחיים שאתה רוצה לבלות יחד".

אתה מרגיש חופשי יותר בישראל, גם כאומן וגם כגבר הומו?
"בהחלט. יש כאן מצעד גאווה, יש חודש גאווה, הסרט שלי הוקרן לאחרונה במרכז הגאה ברמת גן – שום דבר מזה לא מתקבל על הדעת ברוסיה, שבה כיום אפשר ללכת לכלא לשנים רק בגלל השתייכות לקהילת הלהט"ב. אני מעריך ומכבד את ישראל על החירויות האלה".

עד כמה אתה מרגיש שייך לכאן?
"לעולם לא אהיה יהודי כאן, אבל אני בהחלט יכול להפוך לישראלי. תמיד חשבתי שאזרחות מתוך בחירה הגיונית הרבה יותר מאזרחות מכוח האדמה או הדם".

אתה רואה הבדל בין האופן שבו גברים ישראלים מאפשרים לעצמם להצטלם לבין גברים ברוסיה?
"באופן כנה, אני לא רואה הבדל מסוים. אם כבר, המצולמים שלי במוסקבה החזיקו את עצמם בצורה חופשית יותר מול המצלמה. למרות שזה יכול להיות קשור לכמה טוב אני מדבר את השפה, ולעוד הרבה גורמים".

את ההבדל הגדול הוא מוצא דווקא ברחוב. "מה שאני כן שם לב אליו הוא הסביבה. סביבי כאן נמצאים האנשים היפים של הים התיכון, פסלונים מצריים הולכים ברחוב".

ארבע שנים אחרי שהגיע לישראל, יעקבלב לומד עברית ועובד על פרויקט שעוסק בבחירות בישראל – סדרת מיקרו-ראיונות עם נציגים של כל המפלגות. "אני עושה את זה כי אני מאמין שהשתתפות בחיים הפוליטיים הכרחית דווקא כדי שמה שקרה ברוסיה לא יקרה כאן", הוא אומר. "וכאן זה לא אפשרי באותה צורה. זו חברה מאוד חיה ומאוד פעילה".

אתה חושש מתהליכים דומים בישראל?
"מה שאני מפחד ממנו הוא שישראל תגלוש מרצונה לדיקטטורה דתית, באופן וולונטרי ודמוקרטי. אבל זה אופק של עשרות שנים, לא של שנים".

בשבוע הבא ישתתף יעקובלב בפאנל בפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה, לאחר הקרנת הסרט התיעודי "מה נשמע, קיצוניים!" של אנסטסיה ודנסקאיה. הסרט מלווה להט"בים שנאלצו לעזוב את רוסיה בעקבות הרדיפה והכרזת "התנועה הלהט"בית הבין-לאומית" כ"קיצונית" ומתמודדים עם אובדן, עקירה והניסיון להתחיל מחדש.

בישראל יצרת קשרים עם ארגוני להט"ב אוקראיניים. האם סולידריות קווירית יכולה להתעלות מעל מלחמה בין עמים?

"אני מאמין שסולידריות קווירית יכולה להתעלות מעל מלחמה בין עמים. אני לא באמת מאמין בכלל במלחמות בין עמים. יש אנשים מסוימים שנעשו מרירים או מפוחדים, ומסיבות כאלה ואחרות התחילו להרוג אנשים אחרים. זה לא מסיר מאף אחד אחריות אישית, אבל אני לא חושב שנכון להאשים עמים שלמים.

בכל מקרה, אני מאמין מאוד בסולידריות קווירית. אבל שוב, זה נושא מורכב, במיוחד בהקשר של ישראל והשאלה הפלסטינית. ובכל זאת, אני חושב שהאופן שבו כל מדינה מתייחסת ללהט"בים הוא מדד טוב מאוד ופשוט לבריאות החברה שלה. כך שעצם ההתבוננות, התיאום והשיחה בינינו על כך יכולים לאפשר לנו להשיג מטרות פוליטיות חשובות עבור הקהילה כולה".