"יש כאן אומנים שבוחרים להסתיר את הזהות המינית שלהם כדי להצליח בקריירה, זו בעיה"

ניב ניסים כבר היה אחד השמות המסקרנים בדור הצעיר של השחקנים בישראל. הוא כיכב בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, זכה לפריצה עם התפקיד הראשי בסרט "סאבלט" של איתן פוקס וגם לא הסתיר את העובדה שבתקופות פחות זוהרות עבד כשליח וולט כדי להתפרנס בזמן הקורונה. עכשיו, יחד עם בעלו אביב, הוא מתחיל מחדש בניו יורק עם חלומות על ברודווייי ואמונה שהצעד הגדול הגיע בזמן הנכון.

"התפקידים שלי בתיאטרון וכל הפרויקטים שאני עושה בארץ הם באמת חלק משמעותי מאוד ממי שאני", הוא אומר. "אין ספק שהלב שלי הוא על הבמה ואין על הקהל הישראלי בעולם. אבל עברנו לניו יורק כי זה חלום שתמיד חלמנו עליו ודחינו אותו בגלל שתמיד שנינו היינו עסוקים. בתכלס אין זמן שהוא באמת מתאים, זה משהו שפשוט צריך לעשות אם רוצים. אביב התקבל לתוכנית נחשבת בעולם האומנות, וראינו בזה הזדמנות מעולה לשנינו לעשות את הצעד הזה. כבר נפתחו לי דלתות מעניינות, ובאופן מפתיע ביחס למצב יש כאן הרגשה של זרועות פתוחות. אני בא מלא מוטיבציה".

איך הזוגיות משתנה כשאחד מבני הזוג נמצא בפריחה מקצועית והשני צריך להתחיל מחדש?
"הזוגיות שלנו תמיד מתפתחת אבל יש לנו בסיס מאוד יציב. אביב מקבל פה המון אהבה ואנחנו ממש יחד בזה. אני חלק מההתפתחות שלו פה, אנחנו עובדים צמוד אחד לשני, גם בקריירה שלו וגם בקריירה שלי. כשדברים טובים קורים לו זה כאילו הם קורים גם לי. בעניין הזה אין פה כמעט הפרדה. יש לנו יכולת להכיל אחד את השני באופן שהוא כמעט סימביוזי, וזה חלק מהסיבה שאנחנו מנהלים זוגיות כל כך טובה כבר עשור. אני לא מרגיש שאני מתחיל מאפס. עשיתי כמה תפקידים באנגלית - פיצ'ר בתפקיד ראשי שכולו באנגלית, סרט קצר ואני כרגע עובד על עוד יצירות שלי באנגלית, ככה שנקודת הפתיחה שלי כאן היא דווקא טובה יחסית. אני אוהב התחלות חדשות".

בשנים האחרונות ניסים הפך גם לאחת הדמויות החשופות ברשתות החברתיות בקהילה הגאה בישראל. הוא ואביב מקפידים לשתף את חייהם. באינסטגרם שלי אני מקפיד לחשוף את מערכת היחסים שלי עם אביב. אנשים כותבים לי שזה מנרמל. אני חושב שזה הכי נורמלי בעולם", הוא אומר.

אבל דווקא בכל הנוגע לזוגיות הם בחרו בדרך אחרת מזו שמזוהה לא פעם עם הקהילה. "זה לא שהחלטנו שאנחנו מונוגמיים, פשוט עם השנים הבנו שהניסיונות שלנו לצאת מהמסגרת לא סיפקו אותנו. זה פשוט מי שאנחנו. מעולם לא הרגשנו צורך לפתוח לגמרי את הזוגיות. פשוט טוב לנו ככה", הוא אומר.

הוא מספר שהחיבור שלו לקהילה מעולם לא הסתכם במסיבות. "אני ממש אוהב את חיי הלילה אבל במינון יחסית נמוך, ככה אני נהנה מהם יותר. אני נותן לעצמי להתגעגע ואז בא להרים כמו שצריך. אני חושב שאני לגמרי שייך לקהילה הלהט"בית, יש בה הרבה יותר מחיי לילה וסקס. הקהילה חיבקה אותי גם בארץ והיא גם מחבקת אותי כאן. כל האנשים המגניבים והמעניינים פה הם מהקהילה".

"אנשים בניו יורק עוצרים אותי ברחוב, זה תמיד מפתיע אותי"

נקודת הפריצה המשמעותית שלו הייתה כאמור ב"סאבלט", תפקיד הביכורים שלו בקולנוע. עלילת הסרט, שנכתב על ידי איתן פוקס ואיתי סגל, עוקבת אחר מייקל (ג'ון בנג'מין היקי, "האישה הטובה"), עיתונאי יהודי-אמריקאי בן 50, שמגיע לישראל לבדו לסקר את תל אביב עבור ה"ניו יורק טיימס". הביקור תופס תפנית כאשר תומר (ניב ניסים), קולנוען צעיר אשר מסבלט למייקל את דירתו, מחליט להראות לו את תל אביב האותנטית והצעירה, ומנער את היציבות והנוחות להן התרגל העיתונאי הוותיק.

עד כמה הסרט הזה השפיע על הקריירה שלך?
"הסרט הזה היה לגמרי נקודת המפנה של הקריירה שלי, בארץ וגם כאן. אפילו זכיתי בכמה פרסים בפסטיבלים בעולם. אנשים בניו יורק עוצרים אותי ברחוב ומזהים אותי, וכל פעם התגובה שלי זה 'אומייגד באמת?'. זה תמיד מפתיע אותי. בזכות הסרט השגתי סוכנות בארצות הברית, קשרים עם מפיקים זוכי אוסקר, שחקנים זוכי טוני שמכירים אותי ושמחים לפגוש אותי ועוד המון אנשי מפתח שנכנסו לי לחיים בזכות הסרט".

אלא שלצד ההצלחות, ניסים עדיין סבור ששחקנים להט"בים בישראל לא נהנים מאותן הזדמנויות כמו הקולגות הסטרייטים. "אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בעיה בארץ. יש פה חד-משמעית נטייה ללהק שחקנים סטרייטים לפני הומואים. אני חושב שיש לזה קשר ישיר לכך שהמון אנשים בעמדות מפתח במדינה הם אנשים שמרנים, ואפילו הומופובים. איך אפשר להתקדם קדימה, כששרים בממשלה מצביעים נגד איסור של טיפולי המרה או שוללים תקציבים ללהט"בים?", הוא שואל.

אבל יש גם דוגמאות שמעידות שאפשר אחרת.
"נכון. בשנים האחרונות גילמתי את איתן שפי במחזמר 'אפס ביחסי אנוש' בתיאטרון בית ליסין שזו הדמות הגברית הראשית במחזה - בחור סטרייט רודף שמלות שמתחיל עם כולן וכולן נדלקות עליו. מי שלא מכיר אותי לפני ורואה את ההצגה בחיים לא חושב שאני הומו ולא הייתי מקבל את התפקיד הזה אם לא הייתי מגלם את עזריאל ב'הנאהבים והנעימים', שזה תפקיד של הומו. אני חושב שאין בעולם שום סיבה להסתיר את הזהות המינית שלך, גם לא בשביל קריירה. כל עוד אומנים בוחרים להסתיר את הזהות המינית שלהם כדי להצליח בקריירה, סימן שיש כאן בעיה מהשורש".

לאחרונה נבחנת ל"יוסי וג'אגר" בהבימה, ובסוף לוהקו שני שחקנים סטרייטים. איך קיבלת את ההחלטה? איפה אתה עומד בוויכוח הזה – האם כל שחקן יכול לגלם כל דמות או שיש מקרים שבהם לזהות של השחקן יש משמעות?
"זה הכל עניין של שוויון הזדמנויות. ברגע ששחקנים להט"בים יקבלו יותר הזדמנויות, אז לא תהיה לי בעיה עם ליהוק של שחקנים סטרייטים לתפקידים של הומואים. אין ספק ששחקנים סטרייטים יכולים לעשות דמויות להט"ביות משמעותיות וברגע שיהיה איזון, לא תהיה לי בעיה עם זה. בקשר להצגה של 'יוסי וג'אגר', אסור לשכוח שיש שם את הבמאי המדהים עידו רוזנברג, שהוא גם גיי למופת וגם איש מפתח בהנגשה של נוכחות להט"בית למיינסטרים".

עכשיו כשאתה בניו יורק, לאן אתה מכוון להגיע? מה החלום?
"בגדול החלום שלי הוא להזמין אתכם לראות אותי במחזמר בברודוויי, ואחרי שתלכו הביתה תפתחו נטפליקס ותמשיכו לצפות בסדרה שאני אככב בה. אני מקיא ממושגים כמו 'לזמן', אבל אני מאמין בעצמי. כשאני שם לעצמי מטרה אני משיג אותה, כמו נגיד להתחתן עם הבן אדם הכי חתיך שנולד".