"אנשים בגילי אומרים לי שגדלו עליי אבל פרסום לא משך אותי, אפילו הפחיד"

כבר בגיל חמש תמר עמית יוסף (31) נכנסה לעולם התרבות. היא גדלה בין סטים, אולפנים, הקלטות וצילומים עוד הרבה לפני שהפכה לכוכבת נוער ב"גאליס" ו"האי", שיחקה לצד שירה האס ב"המורדת" וכבשה במות בתיאטרון. עולם המשחק היה הבית שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל דווקא היום, בגיל 31, היא מרגישה שמצאה את הקול שלה במקום אחר לגמרי: מאחורי המיקרופון של רדיו 102 תל אביב.

את הקריירה שלה התחילה כבר בגיל חמש, כשדיבבה ב"טלטאביז" ובהמשך השתתפה גם בדיבוב של להיטי הענק של פיקסאר "מוצאים את נמו" ו"משפחת סופר על". "אמא שלי הייתה ועדיין שחקנית ומדובבת נהדרת", היא מספרת. "זה מה שהיה לנו בבית. באתי איתה וככה הכירו אותי, ואני חושבת שככה הרבה פעמים ילדים מגיעים לעולם הדיבוב".

איך הייתה ההרגשה לגדול בתוך התחום הזה?
"אני חושבת שלהגיע לתחום בגיל צעיר זה לא דבר מיטיב כל כך. העולם שונה מזה שגדלתי בו, והדברים שקרו באודישנים כשהייתי ילדה כבר לא קורים היום. אני הייתי הרבה פעמים הקטינה היחידה על הסט".

בהמשך הפכה לאחת מכוכבות הנוער המזוהות של שנות האלפיים, עם תפקידים בסדרות להיט כמו "גאליס", "האי" ו"החפרנים". "הרגשתי, ובאמת הייתי, כוכבת נוער במשך תקופה. מזהים אותי משם פעמים רבות בכל יום. אנשים בגילי אומרים לי שגדלו עליי, אבל פרסום כשלעצמו מעולם לא משך אותי, אפילו די הפחיד. אני מאוד רוצה הערכה, אבל לא חיפשתי פרסום. אחרי הכל, מה את צריכה שהעין של כולם תהיה עליי", היא מודה.

אחד משיאי הקריירה שלה הגיע עם הסדרה "המורדת", שבה שיחקה את דמותה של יעל לצד שירה האס ועמית רהב והפכה ללהיט ענק בנטפליקס.

האמנת שהיא תהפוך ללהיט בין-לאומי כזה?
"זה אדיר ש'המורדת' הפך להיות בין-לאומי. כשקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי לסדרה - קפצתי באוויר. היה אחלה לשחק ליד שירה האס. היא אישה מהממת, וגם עמית רהב. היה תענוג בכלל עם כל הצוות. אני מאושרת שזכיתי לחוות חוויית חיים כזו".

אז עוד היה הגיוני שסדרה עם שחקנים ישראלים תהיה להיט בעולם בלי גל ביקורות.
"נכון, היום מרגיש בלתי אפשרי שדבר כזה יקרה שוב, לאור המקום שבו ישראל נמצאת בעולם. יש לי סוכנת מלונדון והיא אומרת לי: 'זו תקופה שלא רוצים לראות בה שחקנים ישראלים'. אנחנו במצב מאוד מאוד לא טוב בעולם. עולם התרבות סובל ממצבה של ישראל בעולם".

לצד הקריירה, היא עברה גם תהליך אישי של גילוי הזהות המינית שלה. "כנערה התאהבתי כל הזמן בבנים. כשהתגייסתי לצבא, התאהבתי בבחורה שישבה לידי באוטובוס הפנימי בתוך הבקו"ם, והיה לנו רומן סוער של כמה חודשים. הבנתי באותו רגע שאני ביסית".

היה שלב שבו יצאת מהארון?
"לא ממש הייתה לי יציאה מהארון, כי אין לי יכולת לשמור סודות וסיפרתי ישר לכולם. אני חברה טובה של ג'וי ריגר, ושתינו יצאנו מהארון באותה התקופה, ולכן זה הרגיש הגיוני, עטוף ובעיקר יחד".

רק אחרי כל התחנות האלה - הילדות על הסטים, שנות הפרסום, המשחק בארץ ובעולם, הזוגיות והאימהות – היא הרגישה שיש לה מספיק ניסיון חיים כדי לחזור לרדיו בתוכנית בוקר בימים א'-ד' ברדיו ת"א, שנים אחרי השירות בגלי צה"ל. "אני זוכרת את עצמי בגל"צ, מחפשת על מה לדבר. בגיל 19 עוד לא הייתה לי מספיק היכרות - לא עם עצמי, לא עם המציאות, לא עם אנשים ששונים ממני, לא עם ישראל ולא עם העולם, בשביל להביא תוכן אמיתי. והיום - וואו, אני מתענגת על זה. כל שיר יכול לקחת אותי ל-700 כיוונים".

מה יש בקול שלך היום שלא היה לפני עשר שנים?
"יש לי יותר חופש לקחת משהו שקורה בעולם, או משהו שקורה בשיר, ולחבר ביניהם באופן שגורם למאזין לחשוב רגע אחרת".

במשך שנים היא בכלל לא רצתה לחזור לתקשורת. "הרגשתי שהחדשות, שמתיימרות להביא אמת ואובייקטיביות, מתחזקות איזשהו שקר", היא מסבירה. "הדרך היחידה שלי להביא אמת היא אומנות. הרבה זמן לא ראיתי איך אפשר להביא אומנות ברדיו, ואז הבנתי שזה בדיוק מה שעושים: מייצרים חיבורים. לקחת שני דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני והחיבור ביניהם מייצר רגש ואמת חד-פעמית".

מה שינה את נקודת המבט שלך על השידור ברדיו?
"בתחילת המלחמה הוצאתי רישיון והייתי נהגת עצובה וחרדה שמקשיבה לרדיו. שמעתי שדרנים ושדרניות שהצליחו לעשות התאמה למצב הרוח הקולקטיבי. כשיש פיגוע, כשיש טילים, כשיש משהו קשה, הם גרמו לי להרגיש פחות לבד. פתאום אמרתי: 'יש לזה משמעות'. כשהייתי צעירה, הרגשתי ברדיו כמו מלצרית במסעדה שמגישה שירים. כשחזרתי לרדיו הייתה לי הזדמנות לבחור איזה מין שדרנית אני אהיה. זו הזדמנות שאין הרבה פעמים בקריירה. וחלק מאוד מהותי מהבחירה שלי היה להיות מאוד פתוחה, להביא את העולם שלי כפי שהוא. אני אומרת 'אשתי' ברדיו הרבה. אני מדברת על הילדה שלנו ועל החיים. אני מחפשת הרבה פעמים זוויות שקשורות בקהילה. זה דבר שחשוב לי".

עמית יוסף נשואה לד"ר ליאור אלפנט, שאותה הכירה כששתיהן ערכו באתר הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת". אחרי כמעט שמונה שנות זוגיות, ב-2023, השתיים הפכו לאימהות. "נהיינו אימהות חצי שנה לפני 7 באוקטובר", היא משחזרת. "אי אפשר להפריד בין האימהות הראשונית שלנו לבין המלחמה. זה לנצח יהיה חלק מסיפור האימהות שלי ושל ליאור. המלחמה הקצינה את כל מה שהיה פה קודם - את הפחד מהעתיד, הפילוג העמוק בחברה הישראלית ואת השיח השלילי".

עד כמה זה מפחיד אותך?
"אנחנו רואים עלייה באלימות, זכויות שנמצאות בסכנה. זכויות הן לא דבר מובן מאליו, אנשים עבדו קשה כדי שנקבל אותן, וכמו שהן ניתנו לנו - ככה הן יכולות להילקח. כל עוד אני יכולה להוסיף דיבור מיטיב למשוואה, זה רצוי".

כשהיא מדברת על נטייתה הביסקסואלית, היא עושה זאת מבלי להתנצל. "כשהייתי צעירה זה היה מאוד נוכח, הצורך להוכיח את הזהות", היא מספרת. "גם חברים טובים שלי היו סקפטיים. אפילו אשתי בתחילת הדרך קצת נלחצה מזה. הייתה איזושהי ציפייה שאם אני נשואה לאישה, אז פשוט אוותר על זה ואהיה לסבית ודי. כאילו, 'מה, את נשואה לאישה עשר שנים, מה דחוף לך להיות ביסית?' אבל בן אדם ישראלי שחי בניו יורק עשר שנים הוא עדיין גם ישראלי. אני לא מוחקת את ההיסטוריה שלי".

היום הקהילה פחות מוחקת ביסים לתחושתך?
"בטח. אני מכירה היום יותר אנשים שמגדירים את עצמם ככה מאשר בעבר ואנשים לא מערערים על הזהות שלהם".

את מרגישה שהצלחת להשפיע בנושא הזה?
"פעם מישהי שהייתה איתי בקורס אנגלית עסקית כתבה לי. היא הייתה מבוגרת ממני בעשרים שנה ובארון כמעט בכל מסגרת ואמרה שעצם זה שהיא ראתה אותי מדברת באופן הכי טבעי בעולם על הזוגיות שלי ועל זה שאני ביסית, בלי להפוך את זה לעניין, פתח לה את התיאבון וגרם לה להרגיש שאולי זה פחות מפחיד להתחיל לדבר על זה".

מה היית רוצה שאישה צעירה מהקהילה תשמע ממך?
"אני מאוד מאמינה בכוח של לשתף את מה שקורה לך בלב. השיתוף הזה מאפשר לאנשים להרגיש חופש, מאפשר לעשות שינוי, מאפשר לחוש פחות לבד. לא להיות קמצנים על המחשבות והרגשות שלנו. כשאתה משדר את ה'בום בום בום' שלך, אנשים רוקדים לזה".