"בחרנו לא לעשות ילדים, אף פעם לא הרגשתי צורך להיות אבא"

למרות שהם למעלה משני עשורים יחד, הבמאי עידו ריקלין והשר לשעבר ניצן הורוביץ לא מיסדו את הקשר. "לפני כמה שנים בשביל לקדם את תעודת הזוגיות הרשמית, עשינו מין טקס, אבל זאת לא הייתה חתונה שלנו, וזה ממש הספיק לי. אני לא איש של טקסים. אם אחרי 23 שנה עדיין לא הרגנו אחד את השני, אז טבעת ולשבור את הכוס לא יעזרו פה. מול מוסדות אתה צריך משהו רשמי, מול הלב אתה לא צריך שום דבר רשמי. אם אתה בוחר לקום בבוקר עם אותו בנאדם כבר מעל לשני עשורים, אז התחתנת איתו", הוא מסביר.

השניים הכירו באפליקציית היכרויות. "דיברתי עם בחור נורא חמוד, שאמר לי, כעבור חמש דקות 'אולי במקום לצ'וטט אני אבוא ואכיר אותך?' עשינו בליינד דייט והשאר היסטוריה. תוך שלושה חודשים כבר גרנו ביחד. זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון", הוא נזכר עם חיוך שמתפשט על פניו.

אתם נחשבים זוג מאוד יציב וידוע.
"אתה עובר המון מכות בזוגיות ארוכה כזאת. המון טלטלות. כמו כל זוגיות. בחרנו לא לעשות ילדים, כך שאנחנו באמת בוחרים להישאר יחד. אף פעם לא הרגשתי רצון להיות אבא. אני דוד נורא טוב. תשאלי את ארבעת האחיינים שלי ואת בנות זוגם שגם אותן אימצתי באופן לא רשמי. אני נורא אוהב אותם. אני לא חווה הורות אבל אני נורא אוהב אותם. אני לא מרגיש שאני צריך ילד משלי. הכוח המשפחתי הוא כל כך עז, שאף פעם לא הרגשתי צורך לייצר דור המשך כדי שיהיה לי מישהו. אני מרגיש מאוד מוגן".

ריקלין הוא הבמאי והדרמטורג של האופרה הישראלית ובימים אלה הוא מביים את האופרה "הדיבוק", אחת הקלאסיקות החשובות של המחזאות היהודית. המחזה הקלאסי הרומנטי של ש. אנסקי נכתב לפני יותר ממאה שנה אודות נער ונערה שהובטחו זה לזו טרם לידתם, אך ההבטחה לא מומשה והנער נפטר משיברון לב. ביום החתונה של הנערה רוח המת נכנסת לגופה ויש לבצע עליה טקס להוצאת הדיבוק. למחזה הידוע היו עיבודים רבים בתיאטרון ובקולנוע לאורך השנים וכעת מגיע העיבוד האופראי.

בניגוד למקור שבו הדמות הראשית לאה היא כלי קיבול לדיבוק, אצל ריקלין לא מדובר בדיבוק אמיתי ולכן הוא ניסה להבין את דמותה. "יש בשנים האחרונות תפיסה לפיה אם אתה לא חווית את זה, אתה לא יכול לכתוב את זה. אם אתה לא אישה, אל תכתוב אישה. אם אתה לא הומו, אל תכתוב הומו ואני אומר, אם אתה לא יכול לכתוב, אל תהיה סופר. אנחנו כאומנים לא חייבים לעבור את החוויה, אנחנו חייבים להבין אותה. חייבים לשאוף להיות אותנטיים בתוכה. אנחנו לא יכולים לכתוב רק על עצמנו, כי אז נכתוב רק יומנים ובלוגים, ולא נכתוב ספרות", הוא אומר. "המחשבה שרק גיי יכול לשחק גיי מקוממת אותי, כי זה אומר שגיי לא יכול לשחק סטרייט ואני מאוד לא מאמין בזה וזה מאוד מכעיס אותי כי אנחנו יוצרים את הגטו של עצמנו. הצורך לייצוג הוא בא ממקום מאוד יפה אבל מתישהו זה הופך לכניסה לגטו תרבותי, עמוק ומפחיד מאוד".

הסצנה הראשונה ב'הדיבוק' היא סצנה שלא הופיעה במקור, אותה כתב ריקלין, שבה לאה היא ילדה ובאה לראות את גופת אמה המתה ואז חוטפת גידופים, צעקות וטלטלות - "אסור לך". ריקלין לא נתקל במילה הזו מצד משפחתו. "יש לי הורים נהדרים. באמת, הקבלה שלהם אותי היא יוצאת מן הכלל אבל בתור ילד אתה חווה מכולם את האסור הזה וזה מצלק אותך. אתה נכנס לאיזשהו ארון פנימי שלמזלי בגיל 18 עבר לי. אני לא קיבלתי איסור מהמשפחה, קיבלתי איסור מהקהילה", הוא מסביר על החיבור האישי שלו לטקסט.

אבל למרות ההכלה בבית, בתור ילד הוא נתקל בהומופוביה. ודווקא המורה שושנה גטניו שלימדה אותו בכיתה ד' היא זו שדרבנה אותו להחזיר ולהילחם. "היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי 'זה לא יעבור אף פעם. תתחיל לעמוד נגדם, אל תצפה שזה יעבור'", הוא נזכר.

בתיכון "הצד של הזהות המינית שלי היה בתוך הגרב המקופלת במגירה בארון", הוא מספר. המצב השתנה כשמלאו לו 18 והכיר את בן השכנים. "היינו בסט פרנדס ואחרי חודשיים שלושה, הפכנו לזוג נאהבים", הוא נזכר. לאביו של עידו לקח שנה לשאול אם הם זוג. "הוא אמר שחיכה שנה עד שיהיה מוכן לשמוע את התשובה ואז שאל".

את היצירה 'הדיבוק' הלחין יוסף ברדנשווילי שהוא איש מאמין, בעוד עידו הוא אתאיסט שכתב טקסט אנטי-ממסדי. אבל הדיאלוג ביניהם היה מעניין ויצירתי. "יוסף הוא מסוג אנשים שהאמונה שלו היא לא מקום שבו הוא מחפש עימות עם אחרים".

אתה מציב באופרה עימות חזיתי עם הממסד הרבני. בעידן שבו הדת חוזרת למרכז הזירה הפוליטית האם זו בעיניך יצירה אקטואלית, או כמעט נבואית?
"העידן הזה הוא בן 3,000 שנה והדיבוק הוא עוד חוליה בשרשרת יצירות שמדברות על זה. דת תמיד הייתה מחוברת לכוח כי היא נוצרה בתור מנגנון של שליטה וסמכותנות פוליטית. אני לא אדם מאמין, אבל יש לי כבוד לאנשים מאמינים. אין לי כבוד לממסד שאומר לי איך אני צריך לייצר אצלי פולחן ואין לי כבוד לאנשים שאומרים 'אנחנו העם הנבחר'. יש לי כבוד לאנשים שיש להם אמונה. אני לא מקנא בהם אבל אני מעריך את היכולת שלהם לראות את העולם בצורה הזאת".

אפשר לקרוא גם לדיבוק יציאה מהארון אלימה. קול שנכנס לגוף מסרב להיעלם ומשבש את הסדר החברתי. זu גם פרשנות שעברה לך בראש?
"אני חושב שבגלל שאני גאה, זה לא עבר לי בראש, פשוט השתמשתי בזה מיידית. הרבה אנשים שיוצאים מהארון, פתאום נפתח להם משהו נורא פרוע באישיות, פתאום יוצאת להם איזה פרסונה שהם לא ידעו על קיומה אפילו. יש משהו להיפתח במין הומוסקסואלי, בעיניי שהוא לא מציית להטרו-נורמטיביות, שמאפשר לך לשחרר משהו שאתה לא ידעת על קיומו. עצם העובדה שאתה יודע שאתה עושה משהו שעל פניו חינכו אותך שהוא 'פויה', משחרר משהו עמוק, שהוא גם בריא מאוד".

לאה משלמת מחיר כבד על זה שיש לה קול. אתה חושב שגם היום החברה הישראלית עדיין מענישה אחרות בדרכים מתוחכמות יותר?
"אנחנו מפתחים חברה שבה האחרות פוליטית היא דבר שאתה משלם עליה מחיר מאוד כבד היום. הכל התעצם למקום מאוד ספציפי של אלימות נגד מי שמעז להגיד 'לא יחד ננצח'. תראי, קהילת הלהט"ב הרבה יותר נהנית מסובלנות והכלה, אין לי ספק בזה. אבל אני שומע עכשיו את הקולות האנטי-פרוגרסיביים. זה נדנדה. גם ברפובליקת ויימאר הומואים ולסביות, וטרנסים וכולי, קיבלו הרבה יותר ביטוי מאשר כמה שנים אחרי. אז בואו לא נגיד שהכל הושג".

אנחנו מדברים פה על אופרה בישראל ואני יודעת שרוצים להביא קהל צעיר. אתה חושב ש"הדיבוק" באמת יביא קהל צעיר?
"הלוואי. ובאמת, אני חושב ש'הדיבוק' זה לאנשים צעירים. אם אנשים מורידים את הרתיעה לאופרה, הם יבואו לראות הפקה נורא מרשימה ברמה בינלאומית. אני באתי מתיאטרון להתארח באופרה, ואני כמו אורח שלא עוזב. עד היום כשאני מגיע, אני מלטף את הקיר של האופרה, כמו שאנשים מנשקים מזוזות, רק כדי להגיד, 'אני אוהב אותך'".

"הדיבוק" מוצגת החל מהשבוע באופרה הישראלית. לפרטים נוספים ותאריכים - לחצו כאן.