סם סמית' זכה הלילה באוסקר, והעלה בנו כל מיני מחשבות. הראשונה והשטחית ביותר: "יא אללה, סם סמית' קצת חתיך עכשיו". השניה באה בעקבות הנאום שנתן אחרי שזכה בפרס האוסקר לשיר הנושא הטוב ביותר, על Writing's On The Wall מ"ספקטר", הסרט האחרון בסדרת סרטי ג'יימס בונד. "לפני כמה חודשים קראתי מאמר של איאן מקלן", אמר סמית'. "והוא כתב ששום אדם גאה מחוץ לארון לא זכה מעולם באוסקר... אם זה המצב, ואפילו אם לא, אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לקהילה הלהט"בית מסביב לעולם".
ראשית, תודה, סם סמית', אני אקח את האוסקר הזה ואשים אותו... איפהשהו, לא לגמרי ברור איפה. שנית, כבר כשהמאמר של מקלן פורסם לראשונה, הוא זכה לתגובות שהאירו את אי הדיוקים בהצהרה הדרמטית הזאת. להט"בים זוכים כל הזמן באוסקרים, אם כי ברוב המקרים מדובר בקטגוריות משניות, זוהרות פחות: קולנוע תיעודי, תלבושות, ארט – להט"בים זכו ויזכו בהן, גם אם נאומי התודה שלהם יתרחשו בזמן הפסקת הפרסומות בטקס המשודר. גם בקטגוריות קבוצתיות: עריכה, אפקטים ואפילו קטגוריית הסרט הטוב, שהפרס בה מוענק לצוות המפיקים – האם שווה לנו לפתוח את הארכיונים ולבדוק שם אחר שם בצוותים הזוכים כדי לראות מי מהם היה מחוץ לארון בעת הזכייה? כנראה שלא.
עוד בגאווה:
אפילו בקטגוריית השיר המקורי בה סם סמית' זכה, מה אתם יודעים? היו זוכים להט"בים, מחוץ לארון, בעבר. אלטון ג'ון זכה ב-1994 על Can You Feel The Love Tonight מ"מלך האריות", ומליסה את'רידג', אלילת הרוק הניינטיזית זכתה באוסקר על שיר הנושא של "אמת מטרידה" ב-2007. הפרסים אליהם הקהילה עוד לא הגיעה במלוא הכוח הם פרסי המשחק, הזוהרים והזכורים ביותר בכל עונת פרסים קולנועית, ושם התמונה מורכבת יותר.
אכן, אין זוכים בפרסי המשחק שברגע הזכייה היו מחוץ לארון, וזו תעודת עניות אחרת, כי היא עוסקת בנראות בפרופיל גבוה. כפי שכתבנו פה בעבר, הבעיה היא שהוליווד נכונה להעניק פרסים לדמויות ותכנים להט"בים, אבל באופן עקבי עדיין "מענישה" שחקנים להט"ביים על עבודתם. היציאה מהארון היא עדיין אישו, למרות הצעדים הרבים שננקטו על ידי התעשייה ועל ידי הצופים. אז סם סמית', אנחנו אוהבים אותך מאוד (ואתה, כאמור, הולך ונעשה חתיך), אבל בפעם הבאה שאתה מצטט מאמר על הבמה הכי פומבית בעולם – אנחנו ממליצים לקרוא גם קצת מסביב.