גילוי נאות: כשצפיתי בפעם הראשונה בסרט "כוחו של הכלב" נרדמתי, אבל לא בגלל שהיצירה לא מוצלחת, אלא משום שמי שרוצה לצלוח את כל 128 הדקות שלה, לא יכול לעשות זאת באולם קולנוע חשוך אחרי יום ארוך ומתיש. זה לא ששקעתי לתרדמה עמוקה, אבל "כוחו של הכלב" הוא סרט שכל פרט קטן בו קריטי, ומי שלא שם לב לפרה המתה השרועה בצידי השביל בתחילת הסרט לא יבין את סופו. ברמה כזאת.
יותר מזה, מי שלא יבחין בכל ניואנס קטן בהתנהגותו של פיל, גיבור הסרט, לא יבין למה "כוחו של הכלב" אינו רק מערבון דרמטי אינטנסיבי וסוחף, אלא גם סיפור חכם, המחביא מתחת לאפו של הצופה מעשייה קווירית-הומואית שרבים מאיתנו שגדלו בארון בסביבה מאצ'ואיסטית יזדהו איתה.
"כוחו של הכלב", המבוסס על ספרו של תומאס סוואג' וזכה ל-12 מועמדויות בטקס האוסקר שיתקיים בסוף מרץ, עשוי כמו מערבון קלאסי, אבל לכל אורכו לא נשלף אף לא אקדח אחד. בשורה התחתונה, מדובר בדרמה על שלושה גברים ואישה: פיל, קאובוי גבר-גבר לכל דבר ועניין, ואחיו ג'ורג', שמנהל איתו את העסק המשפחתי. ג'ורג' מתאהב ברוז, בעלת פונדק רומנטיקנית ואמו של פיטר, בחור צעיר שעדיין מתאבל על מות אביו.
פיל גס הרוח לא סובל את רוז, גיסתו החדשה, וגם לא את פיטר, בנה המנומס ועדין הנפש, וזה למעשה רוב רובו של הסרט: פיל מטריל את רוז, מתוך אכזריות נטולת פשרות או מתוך קנאה בה על כך שהיא חיה במגדר שמאפשר לה להיות רגישה ויצירתית מבלי שזה יתפס כחריג, ועושה עוונטות על הבן הנשי שלה, שרק רוצה להגן על אמו היקרה.
דמיינו את החבר הסטרייט הכי טוב שלכם אחרי שבוע מילואים, הוסיפו תשעה קבין של אכזריות וקורט ציניות, וזהו פיל עבורכם: מלוכלך, מסריח, מסתובב רק בבגדי עבודה, עדינות מרגיזה אותו, חמלה מצחיקה אותו וכל סוג של רכות או יצירתיות מבחילה בעיניו. כל אלה מגולמים היטב בפיטר, אותו פיל מכנה "ילדה קטנה" וגורם לעובדיו להתייחס אליו בבריונות ולקרוא לו "מתרומם". אבל מערכת היחסים הרעילה הזו לא נמשכת לנצח והעניינים מתחילים להיות מעניינים יותר ברגע שפיל דווקא מתחיל לראות את פיטר המגושם דווקא כבן ברית.
ויש עוד דמות, אותה אנחנו לא רואים, אשר חיונית להבנת דמותו של פיל - ברונקו הנרי. במהלך הסרט פיל נזכר בקאובוי שלימד אותו כל מה שהוא יודע בערגה ומתאר אותו כדמות מיתית, הגבר לפיו כל מי שמכנה את עצמו "גבר" צריך להימדד. בהמשך, כשפיל מתייחד באינטימיות עם מזכרות שהנרי נתן לו ומסתכל בתמונות ישנות שלו, נדמה שהוא גם היה די חרמן עליו.
אז מה בעצם פיל רוצה מפיטר? האם הוא רוצה ללמד אותו לשחוט חיות ולהיות אכבר גבר, או שאולי עמוק בפנים הוא בכלל רוצה להזרים אותו? הברית המפתיעה בין השניים מדאיגה את רוז, אבל רק בגלל שהיא לא מודעת לתוכנית העל של בנה - לאמץ את השיטות הברוטאליות של פיל רק כדי "להפיל" אותו.
למעשה, לב ליבו של הסרט הוא מאבק בין שני סוגים מנוגדים של גבריות - זו הנעימה וזו המחוספסת. זו הארכאית, שמתמסרת בקנאות לבהמיות, לזו הצעירה, המבקשת להימלט ממנה. ככזה, "כוחו של הכלב" לא רק מבריק, אלא גם מעורר הזדהות ומחשבה. הומואיות לא בהכרח מחייבת אותנו להיות יותר נשיים, אבל היא מפגישה אותנו עם ההבנה שיש לא מעט דרכים להיות גבר, ולא כולן יחייבו אותנו להיות בהמות גסות. אבל הגבריות הרעילה ההיא תמיד תהיה שם, ואנחנו נצטרך להחליט מי אנחנו ביחס אליה.
מגיע לנו קצת יותר מסאבטקסט
הבמאית והתסריטאית הניו-זילנדית ג'יין קמפיון מעמתת את הגבר הזה, בדמותו של פיל, מול ההפך הגמור שלו - רק שהפעם היא נותנת לאנדרדוג לנצח. ולמרות שאף אחד מאיתנו לא גדל במונטנה של המאה ה-20 הקודמת, הקרב הזה יהיה לכם מוכר, ואפילו מאוד. בנימה אישית יותר, עבורי, היציאה מהארון הבהירה לי שאני רוצה לשרת בקרבי, כדי להיות נוכח במשחק הגברי-סטרייטי הזה ולנצח בו, וזה בגדול, מה שפיטר עושה בצורה נהדרת ב"כוחו של הכלב".
אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בסרט על גברים שנמשכים לגברים, אבל קמפיון בחרה לספר סיפור על קוויריות מודחקת והמשיכה הזאת נמצאת כל כולה מתחת לפני השטח. כשהיא הייתה מועמדת לאוסקר בפעם הראשונה, על הסרט "הפסנתר" (1993), באמת לא היה כמעט מקום לסיפורים להט"ביים במיינסטרים: כשגייז עמדו במרכז העלילה הם בדרך כלל מתו ("פילדלפיה"), ואם העזו לשרוד, אף אחד לא דיבר בקול רם על הנטייה המינית שלהם ("הכישרון של מר ריפלי"). אבל אהבה גאה היא כבר מזמן לא כזו שאי אפשר לנקוב בשמה, וסאבטקסט הוא דבר נחמד, אבל מגיע לנו להגיע גם לטקסט שנשמע בקול.
בנדיקט קמברבאץ', שמגלם את דמותו של פיל, מועמד על התפקיד לפרס האוסקר וזוכה ללא מעט שבחים. המבקרים מפזרים מחמאות והופעתו נחשבת לאחת הטובות של השנה האחרונה, אבל האמת היא שהוא עקב האכילס של הסרט והפך דמות פגומה מוסרית לדמות פגומה קולנועית. בראש ובראשונה ,פשוט לא כיף איתו. כולנו מכירים גברים כמו פיל והם באמת יכולים להיות בלתי נסבלים, אבל לרובם יש גם קסם אישי וחן שהופך את הגבריות המעייפת למשהו שגם נחמד לשהות במחיצתו. קמברבאץ', לעומת זאת, מגיש את הגבריות הרעילה שלו במעטפת נטולת כריזמה, לא אמינה, בריטית ומהוגנת מדי מכדי לעבור בתור קאובוי מסוקס ומטונף.
למרבה המזל, השחקנים שלצידו, שמועמדים על כך כולם לפרסי אוסקר, מצילים את המצב. קירסטן דאנסט מזכירה שהיא כוכבת קולנוע בזכות ולא בחסד הבלונד והחיוך; ג'סי פלמונס, בעלה במציאות ובסרט, מתוק נורא; וקודי סמיט-מקפי, שמגלם את פיטר, נוצץ בתפקיד מאופק ומינימליסטי שאולי יהפוך אותו לאחד מהזוכים הצעירים ביותר בפרס היוקרתי. ועם קאסט כזה, זה לא מפתיע ש"כוחו של הכלב" הוא אחד הסרטים המהוללים של 2021, שככל הנראה יסיים את טקס פרסי האוסקר כשידו על העליונה.