"אמא שלי שלפה אותי מהארון. היא הצילה לי את החיים"

אחרי ההופעה שלו במצעד הגאווה שהתקיים ביום שישי שעבר וההופעה בפסטיבל Pride Land שיתקיים לראשונה בספטמבר, נדמה שהדי-ג׳יי צחי גניש נמצא בתקופה שבה הרבה מהחלומות שלו מתחילים להתגשם. הוא מופיע ברחבי העולם, עובד על מוזיקה חדשה, הופיע בקמפיין גאווה של אדידס, מתכנן מופע משלו ומשתף פעולה עם אומנים כמו נטע ברזילי. אבל אולי הרגע הכי מרגש בכל זה לא קשור דווקא לבמה הגדולה או לאלפי האנשים שרקדו מולו, אלא לעובדה שאמא שלו הייתה שם איתו במצעד על הבמה. אותה אמא שלפני שנים הייתה הראשונה להבין משהו שהוא עוד לא הצליח להגיד בקול.

מאחורי הדי-ג'יי שמופיע מול אלפי אנשים ברחבי העולם, מסתתר גם סיפור אישי הרבה פחות מוכר על אמא שהקדימה אותו בתהליך היציאה מהארון, על חיפוש אחר זהות ושאלה אחת שמלווה אותו עד היום: איך נשארים נאמנים לעצמך בעולם שכל הזמן מנסה להגדיר אותך מחדש.

הרבה לפני שצחי גניש הפך לאחד השמות המוכרים בסצנת המוזיקה האלקטרונית הוא בכלל רקד ואז דגמן אבל בעיקר תמיד אהב את הבמה. "אהבתי להופיע, זה תמיד היה שם פשוט בכל תקופה זה קיבל צורה אחרת. אנשים אוהבים לחשוב שיש שתי דמויות אבל מבחינתי לא יצרתי דמות אף פעם, גניש זה לא אלטר-אגו, זה אני".

את הרגע שבו הבין שמוזיקה היא הרבה יותר מתחביב הוא זוכר במדויק. בגיל 20, במהלך טיול אחרי צבא בניו יורק, הוא מצא את עצמו מסתובב עם שאלות שהרבה צעירים מכירים. "שאלתי את עצמי מה הייעוד שלי בעולם? מה יש לי להביא לשולחן? אתה מסתובב בניו יורק ומרגיש כמו נמלה. אתה מוקף בכל כך הרבה אנשים וכל אחד נראה כאילו הוא יודע בדיוק מה הוא עושה עם החיים שלו, ואתה רק מנסה להבין מי אתה". ואז הגיע ערב אחד ששינה הכל. "הייתי במסיבה, סחי לגמרי, ופשוט הרגשתי שאו-קיי, זה זה. ברמה שהרגשתי שאלוהים מדבר אליי באותו רגע. זה נשמע דרמטי, אבל ככה זה הרגיש".

וסיפרת את זה לאנשים? בסוף זו החלטה שמרימים עליה גבה.
"ידעתי שאסור לי לספר את זה לאף אחד. פחדתי שיגידו לי 'מה עכשיו, אתה רוצה להיות די-ג'יי?', אז שמרתי את זה לעצמי. חזרתי לארץ, הלכתי ללמוד והתחלתי לעבוד. רק אחרי חצי שנה בכלל העזתי להגיד את זה בקול. היה לי ברור שזה הדבר שלי, שזו המתנה שלי לעולם מבחינתי".

זה נשמע קצת כמו יציאה מהארון, איך באמת היה התהליך המקביל לזה?
"עד גיל 18 הייתה לי חברה, כלפי חוץ הכל היה נראה רגיל אבל עם הזמן אמא שלי שמה לב שאני מאוד מדוכא והבינה שיש פה איזה פלונטר. היא כנראה הבינה בתוך עצמה, בין השיחות שלה עם אחותי, שזה יושב על זה. היא הלכה לאיגי, לקבוצת תמיכה להורים, ושם כנראה הדריכו אותה איך לדבר איתי. יום אחד חזרתי מהבסיס והיא לקחה אותי למסעדה, היא שלפה אותי מהארון ככה. אני תמיד אומר שהיא הצילה לי את החיים עם זה".

אבל גם אחרי הרגע הזה, הוא אומר, זה לא אומר שהכל נפתר ברגע. "זה לקח הרבה זמן עד שבסוף הרגשתי שאני בתוך העור שלי. עוד לא הייתי שלם כשהיא הוציאה אותי". החלק הקשה באמת היה היציאה מהארון מול עצמו. "אנשים חושבים שהחלק הקשה הוא מול ההורים אבל מבחינתי זה היה דווקא לשבת עם עצמי ולהודות באמת, לקבל את זה לוקח זמן".

דווקא ניו יורק, הוא מספר, עזרה לו לעשות את זה. "החשיבות העצמית שלך נרגעת שם. בישראל אנחנו בטוחים שכולם מסתכלים עלינו כל הזמן, אבל בסוף כולם עסוקים בעצמם. ברגע שהבנתי את זה, משהו השתחרר". החופש הזה הפך בהמשך גם לעיקרון שמוביל אותו מקצועית. בעולם שבו טרנדים מתחלפים בקצב מסחרר, גניש מודה שהוא מעולם לא ידע לרדוף אחרי מה שנכון לאותו רגע.

זה לא קשה בתעשייה שכל הזמן מחפשת את הדבר הבא?
"בטח שכן. במוזיקה אלקטרונית יש המון טרנדים. הרבה פעמים הרבה יותר קל ללכת עם מה שעובד. אבל אני לא מסוגל. אחרי שאתה כל כך מחובר לעצמך באיזשהו שלב בחיים, אתה לא יכול לעשות משהו שהוא לא אתה. לא בשביל זה באתי לעולם הזה. לא באתי לרצות אף אחד".

המוזיקה של גניש באמת לא תמיד נכנסת בקלות למשבצת אחת. יש בה דאנס, האוס, מוזיקת עולם, אוריינטליות ורגש. רוב הסטים שלו היום כבר מורכבים ממוזיקה מקורית שלו, אחרי שנים שבהן בנה לעצמו שפה שמחברת בין צלילים מהבית לבין כאלה שהוא פגש במסעות שלו בעולם, אבל גם כאן, כמו בכל דבר אחר, הוא מתעקש לא להיכנס לתבנית אחת.

אותו חופש בא לידי ביטוי גם במקומות שנראים שוליים יותר. למשל, בבגדים. "גם לשים נצנצים כי בא לי לשים נצנצים היה תהליך", הוא אומר. "חשבתי לעצמי איך יגיבו, מה יחשבו, איך אנשים יסתכלו על זה".

והיה חשש שזה ישפיע על הקריירה?
"ברור. היו לי חששות. אנחנו חיים בעולם שבו לפעמים אנשים מסתכלים קודם על הזהות שלך ורק אחר כך על מה שאתה יוצר. היו רגעים ששאלתי את עצמי אם זה יפגע בי. אם אנשים יבואו למוזיקה או יתעסקו במשהו אחר".

אנחנו רואים את זה למשל במוזיקה המזרחית, יש הרבה אומנים שחוששים וחששו לצאת מהארון בגלל תגובות הקהל.
"ההבדל הוא שהם מספרים סיפור דרך מילים, אני לא צריך לכוון ללב בדרך הזו, אני מכוון לכולם כדי לגרום לרגש מסוים בגוף. אני יותר אנסה לחבר אותך לשורשים שלך מהבית, למרוקו או לפרס".

את אחת העצות המשמעותיות קיבל דווקא מחברתו הטובה שמתקלטת גם היא. "היא כל הזמן אמרה לי להפסיק לחשוב על זה. להפסיק להסתכל על עצמי דרך העיניים של אחרים. באיזשהו שלב באמת הבנתי שזה בכלל לא הסיפור. אני עושה אומנות, זה מה שחשוב", הוא מציין. עם הזמן, הוא גילה שהפחד היה גדול מהמציאות. "הקהל הרבה יותר חכם ממה שאנחנו חושבים. אנשים מרגישים אם אתה אמיתי. בסוף זה מה שנשאר".

העניין של להישאר נאמן לעצמך קשור לדעתך גם לזהות המינית?
"ברור, אבל אני גם חושב שיש בתוך הקהילה המון הגדרות בתוך הגדרות שמגבילות אותנו. אני מאוד אוהב את הקהילה, אני חושב שהיא נתנה להמון אנשים בית וגם לי במקומות מסוימים. אבל לפעמים אני מרגיש שאנחנו כל כך עסוקים בלמצוא הגדרות מדויקות, שאנחנו שוכחים שאנשים הם גם פשוט אנשים. אני מרגיש שאין מספיק דברים אלטרנטיביים בתוך הקהילה. גם מוזיקלית. הרבה פעמים יש קו מאוד מסוים, ואני לא תמיד נמצא שם".

מבחינתו, דווקא המוזיקה היא המקום שבו ההגדרות נעלמות. "ברחבה לא באמת משנה מי אתה, מאיפה באת או איך אתה מגדיר את עצמך. בסוף כולם שם בשביל להרגיש משהו". דווקא בגלל זה הוא לא מרגיש צורך לרדוף אחרי מקומות שלא נפתחו בפניו.

השנה, אחרי כמה שנים בהן ניסו להביא אותו למצעד וכל פעם היה בחו"ל, הוא סוף סוף עלה לבמה במצעד הגאווה וגם הציג טרק חדש עם נטע ברזילי. "כשהיא פנתה אליי בהתחלה מאוד הופתעתי, כי המוזיקה שלי מגיעה מעולמות אחרים. התרגשתי בטירוף". הוא מודה שבהתחלה אפילו לא לגמרי הבין מה הקשר בין העולמות שלהם. "המוזיקה שלי היא אוריינטלית ואז פתאום נטע ברזילי שולחת הודעה שאלתי את עצמי איך אני ניגש לזה? זה חלום אבל גם מפתיע", הוא צוחק.

בסופו של דבר נוצר ביניהם חיבור שהוא מתאר כאחד הדברים הכי טובים שקרו לו בשנה האחרונה. "עברנו תהליך אמיתי ביחד, לא רק הקלטנו שיר והלכנו הביתה, ממש בנינו משהו משותף שאני מאוד גאה בו. אני לא מסכים לעבוד עם כל זמר. חשוב לי להיות חבר של האנשים שאני עובד איתם. אם אין את החיבור הזה, לא יוצא ממני כמפיק משהו עשיר באמת".

במקביל הוא כבר חושב על הצעד הבא. אחרי שנים של הופעות ברחבי העולם החלום שלו הוא מופע של גניש. "זה הדבר שאני הכי רוצה. מופע עם נגנים, עם זמרים, עם אירוחים. משהו שמספר סיפור. הוא יושב במגירה כבר שנתיים ועכשיו סוף סוף מתחילים להזיז אותו". מבחינתו, זה לא יהיה עוד סט או עוד מסיבה, אלא מופע שלם שמביא לבמה את כל העולמות שמרכיבים אותו. לצד זה הוא מקווה גם להרחיב את הפעילות שלו מעבר לים. "יש המון מוזיקה שמחכה לצאת. פשוט צריך למצוא את הזמן לעשות את זה".

מה המשמעות של גאווה מבחינתך כיום?
"זו תשובה שתישמע כמו קלישאה, אבל להיות אתה. באמת. בלי להתנצל. בלי לחשוב מה יגידו. פשוט להיות נאמן למי שאתה. זה הכל".