הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה חוזר זו השנה ה-16, ואחרי שבשנה שעברה נערך אונליין, השנה נוכל שוב לצפות יחד בבתי הקולנוע ביצירות הגאות הכי טובות של השנה האחרונה. הפסטיבל יתקיים בין ה-11 ל-20 בנובמבר בסינמטק בתל אביב ובמרכז תרבות אניס ביפו. וכמו בכל שנה, צפינו, התרשמנו ובחרנו את הסרטים שפשוט לא כדאי לכם לפספס.
למידע אודות הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה ולרכישת כרטיסים
"שירת הברבור"
ארה"ב, 2021, 104 דקות
בימוי: טוד סטפנס
הסטריאוטיפ הוא שהומואים אוהבים נשים גדולות מהחיים ובמיוחד גם את הסרטים בהם הן מככבות. כיף לנו להתעלף על "הכל אודות חוה" או "השטן לובשת פראדה", אבל לעיתים נדירות נמצא סרטים שמתייחסים לדמות ההומו באותו הכבוד שבו הקולנוע המיינסטרימי מתייחס לנשים הגדולות האלה.
"שירת הברבור" בא לתקן את העוול הזה: הדרמה-קומית המלנכולית והמרגשת הזאת שמה במרכזה אוחצ'ה זקנה ומהממת שנמצא בימיו האחרונים. האוחצ'ה הזה הוא פטריק – ספר נשים ממוצא גרמני שחי לבדו בבית אבות אמריקאי עלוב, ששיאו (אם אי פעם היה כזה) מאחוריו, והדבר המרגש ביותר שמצפה לו הוא איזו סיגריה גנובה מתחת לאפה של אחת העובדות הסיעודיות בבית האבות. יום אחד, נודע לפטריק שלקוחה ותיקה, עשירה ושמרנית שלו שהלכה לעולמה, ביקשה בצוואתה שהוא זה שיעצב את התסרוקת שלה לפני לווייתה.
ופטריק יוצא למסע הזה. הוא לא עושה בו הרבה, אבל המיני-אודיסאה הזאת היא הזדמנות עבורנו לכבד דור שלם של גברים הומואים שהיו כאן לפני גריינדר, סטונוול ומגפת האיידס, אבל קודם כל, זוהי הזדמנות עבורנו להכיר את פטריק: הומו שידע איך לגרום לנשים להרגיש יפהפיות. אנחנו לומדים להכיר אותו כגבר מוכשר שידע אהבות גדולות וכישלונות נוראיים, אבל גם עורר השראה בדורות שבאו אחריו בלי שידע את זה בכלל.
"שירת הברבור" נראה בהתחלה כסרט די מדכא על כמה קשה להיות הומו שנולד בשנות ה-40, אבל לקראת האמצע, טוד סטיבנס הופך את הסיפור המדכדך הזה לסיפור מרגש ואפילו משמח, על היכולת הבלתי-נגמרת של אדם אחד להביא טוב לעולם בלי לדעת את זה אפילו. המון ישמחו לבוא לסרט בידיעה שמופיעה שם ג'ניפר קולידג' (אמא של סטיפלר מ"אמריקן פאי", פולט מ"לא רק בלונדינית", טניה מ"הלוטוס הלבן"), ומספר צופים ישמחו לדעת כי בסרט מתארחת לינדה אוונס, קריסטל מ"שושלת", אבל "שירת הברבור" שייך לגיבור אחד ויחיד - שחקן האופי הגרמני אודו קייר, שנותן הופעה שראויה למועמדות לאוסקר בסרט הקטן-גדול הזה. סרט המתפרש על פני עיירה אחת ומתרחש לאורכה של יממה אחת, ובכל זאת מרגיש כמו אפוס גדול מהחיים - בדיוק כמו הדמות שבמרכזו. (זוהר אורבך)
"מסיבה"
הולנד, 2021, 83 דקות
במאי: טים ליינדקר
הם לא ידעו לאן הם באים וגילו מה עלה בגורלם רק הרבה אחרי שהאירוע נגמר. על שולחן הראיות, אישה מניחה במשך 12 דקות דיסק של ג'ורג' מייקל, תיק עור, שקית גדושה בכדורים, מכתב בו המאסטר מצהיר בפני הנשלט את אהבתו ועוד אינספור חפצים המחזירים את הצופה ישירות לחרונינגן, הולנד 2007. אז, עשרות גברים הגיעו למסיבת מין כצאן לטבח, ושלושת המארגנים החולניים סיממו אותם עד אובדן הכרה - והזריקו להם את דמם הנגוע בנגיף ה-HIV.
היצירה הרדיקלית הזו, אשר מבוססת על מקרה אמיתי ומזעזע שהסעיר את קהילת הלהט"ב ההולנדית, כתובה באופן כה מופתי עד שלעיתים נראה שאין שום צורך בוויזואליה, אלא רק בהקשבה לטקסט הסוחף. בנאום הפתיחה, המקביל לפואמה חולנית העוסקת במזוכיזם, יחסי שליטה, התמסרות ותליית כל האני העצמי שלהם באהבה, שלושת הגברים משוחחים בינם לבין עצמם על מהות האהבה עבורם, ומעליהם מרחפת עננה כבדה של מוות, נרקיסיזם ושגעון גדלות.
הסרט "מסיבה" מחולק לשבע סצנות אשר בוימו על ידי טים ליינדקר וצולמו על ידי סוללת צלמים, רק כדי להדגיש את המורכבות של אחד הסיפורים המזעזעים ביותר שידעה הקהילה הגאה בהולנד. היצירה הנועזת והפרובוקטיבית הזו נעה ללא הרף בין שביבי מידע מצמרר לסצינות מתוסרטות שמשאירות את הצופה שבוי בה לכל אורכה, והמורכבות שלה לא תפסיק להדהד בראשכם שעות ארוכות אחרי שהמסך כבה.
באופן אבסורדי, בלי שהיוצרים התכוונו לכך, הסרט עוסק באירוע היסטורי רלוונטי לימים אלו יותר מתמיד. "מסיבה" היא יצירה ניסיונית שקשה לסווג את הז'אנר אליה היא משתייכת - היא מרתקת, מאתגרת, מורכבת, אבל יותר מכל מעניינת.
"קפוץ, יקירי"
קנדה, 2020, 90 דקות
בימוי ותסריט: פיל קונל
אין הרבה התרחשויות דרמטיות ב"קפוץ, יקירי", אבל יתכן שזה סוד הקסם שלו. הדרמה העדינה הזאת מספרת על ראסל, שחקן ודראג קווין כושל, שחוזר לחיות עם סבתו הקשישה אחרי פרידה מבן זוגו האמיד. וזה, בגדול, כל הסרט: השאיפה הכושלת של ראסל לנצוץ על הבמה, מול הצורך העיקש שלו לדאוג לאישה מבוגרת שהולכת וקמלה מול עיניו. לעיתים זה מנומנם מכדי שנוכל להעריך את הדרמה, אבל לעיתים זה מצליח באמת ובתמים לגעת, וכל זה בזכות אישה אחת: קלוריס ליצ'מן.
ליצ'מן אינה שם מוכר בארץ, אבל היא איקונה. ליצ'מן זוכת האוסקר והאמי הייתה אחת השחקניות הקומיות האהובות באמריקה, ו"קפוץ, יקירי" היה לתפקידה האחרון; הסרט החל להציג בפסטיבלי קולנוע חודשים ספורים אחרי שהלכה לעולמה, בגיל 94. במובן הזה, יש משהו ראוי להערכה בסרט כמו "קפוץ, יקירי", כי מאוד קל לעשות סרט על הומו צעיר שרוצה להיות דראג קווין מצליחה, אבל זה לא מובן מאליו כשהוא נותן זמן מסך ומקום להתפתח עבור דמות של אישה עייפה בעשור העשירי לחייה.
הבמאי פיל קונל מתעכב בעזרת קלוזאפים יפהפיים על פניה מחורצות הקמטים של ליצ'מן, וההנגדה בין הצורך ההומואי לזעוק בקול רם, באיפור מוגזם ובעננת נצנצים "הנני כאן", לעומת הכאב שבקמילה ובהזדקנות נותן ל"קפוץ, יקירי" עוצמה שאינה מובנת מאליה. לעיתים נדמה שמישהו היה יכול לתת קצת יותר מקום לדרמה אמיתית שתגעש מעל פני השטח, אבל אין ספק שמדובר ביצירה בוגרת, מלנכולית ולרגעים גם מאוד מרגשת. מומלץ בחום לחובבי דראג שאוהבים את סבתא שלהם. (זוהר אורבך)
"סיפור הוליוודי - בולבארד"
ארצות הברית, 2021, 85 דקות
בימוי ותסריט: ג'פרי שוורץ
ראשית, חשוב להנכיח ש"סיפור הוליוודי" הוא סרט שעומד על כתפיו של אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם: "שדרות סאנסט". המסקנה העיקרית שעולה מצפייה בו היא שמומלץ לראות את "שדרות סאנסט" שוב (או אפילו בפעם הראשונה).
"שדרות סאנסט" הוא סיפורו של תסריטאי הוליוודי כושל שנופל ברשתה של נורמה דזמונד, שחקנית גדולה-לשעבר, והיא מכריחה אותו לכתוב עבורה תסריט שיהיה המקפצה שלה לכיוון הקאמבק לו היא משוועת. בחיים האמיתיים, סיפורה של נורמה היה זהה לסיפורה של האישה שגילמה אותה: גלוריה סוונסון, שהקריירה שלה כמעט התמוטטה אחרי שהסרטים האילמים החלו לדבר. "שדרות סאנסט" אכן היה הקאמבק שלה והיא תכננה לרכב על תוצאות אותו הקאמבק בגאון, ובצורת האמנות המהנה ביותר עבור הקהילה הגאה: מחזמר. "סיפור הוליוודי" הדוקומנטרי מספר על ניסיונה הכושל של גלוריה סוונסון להפוך את הסרט שגילה אותה מחדש למחזמר בברודוויי, על הזוג הגאה שהיא שכרה כדי להוציא את החלום הזה לפועל ועל אהבתה הנכזבת לאחד מהם.
קצת קשה ליצור דוקומנטרי טוב כששלושת הדמויות הכי חשובות של הסרט נפטרו עשרות שנים לפני הפקתו, אבל "סיפור הוליוודי" מצליח לדלג מעל המשוכה הזאת בזכות שימוש יעיל בקטעי ארכיון, באיורים לא רעים בכלל וגם משום שהסיפור עצמו מעניין ומרגש מאוד, בעיקר אחרי שמבינים כמה קשה היה להיות גבר הומו בהוליווד לפני חמישים שנה.
סיפורה של גלוריה סוונסון היה שובר לב כבר ב"שדרות סאנסט", אבל נדמה שסיפורם של ריצ'רד סטייפל ודיקסון יוז, שכתבו עבורה את המחזמר ההוא שמעולם לא עלה לבמה כפי שתכננה, שובר לב אפילו יותר. שוחרי הוליווד הקלאסית, מחזות זמר ודיוות מהממות יקבלו את מבוקשם מהסרט התיעודי היפה הזה. (זוהר אורבך)
"נטיות הפוכות"
ישראל, 2021, 13 דקות
בימוי ותסריט: דינה אינדיך, טל משולם, שלי סאלם, עדן דולב, עומראן טלאלקה, רז נגב, דור קפלן, מיכאל יעקב, נעמי חזן, ליאת מייק
הפקה: מיכאל יעקב
בית הספר לאמנויות הקול והמסך, המכללה האקדמית ספיר
אורכו של הסרט "נטיות הפוכות" לא מונע ממנו להיות אחד הסרטים היפים והבולטים בפסטיבל הקולנוע הגאה 2021. אנשים נוטים לומר על סרטים טובים במיוחד שהם "יצירות אמנות", אבל זה לא הוגן, כי כל סרט הוא יצירת אמנות, אבל ספציפית "נטיות הפוכות" הוא כזה שראוי להיחשב לא רק כסרט גדול, אלא כיצירת אמנות כבירה, הופכת קרביים ומלאת תקווה. הקונספט שלו די פשוט - רצף עדויות של גברים ונשים שעברו טיפולי המרה. העדויות נשמעות בקול של שחקנים ושחקניות המקריאות אותן, ולצידן קטעי אנימציה שנותנים לעדויות פרשנות אמנותית. וזה מדהים.
קשה להבין חוויה רגשית של אדם אחר, במיוחד כשהחוויה היא טראומה מכוננת, אבל הקטעים שמלווים את העדויות המטלטלות עוצרי נשימה ביופיים ומקרבים את הצופים לעוצמת הרגש. בנוסף, בגלל שהסרט הקצר מסרב, בדיוק כמו העדים האמיצים שמדברים בו, לטבוע בכאב ובצער. יוצרי "נטיות הפוכות" מצליחים גם להבהיר כי לחלק מאותם עדים הייתה תקנה, והצליחו להתגבר על הטראומה והכאב של השנים הקשות בארון. לכן, לא נותר לנו אלא להריע בתשואות רמות לכל מי שהיה מעורב בפרויקט הגדול הזה. (זוהר אורבך).
הסרט "נטיות הפוכות" מופיע בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה כחלק ממקבץ התחרות הישראלית לסרטים קצרים.
"שתיים"
ישראל, 2021, 80 דקות
בימוי, תסריט ועריכה: אסתר אלקיים
סרטה של אסתר אלקיים מגולל את מסען של זוג נשים אוהבות, עומר ובר, בדרך לדבר המיוחל מכל בחברה הישראלית - ילד משותף. המסע מתחיל בסצנת סקס אינטימית, מבלי לרצות את הקהל שרגיל למין לסבי המוצג כפורנו רך, אלא ליחסים רגשיים הממחישים את עומק הקשר בין השתיים. בעוד עומר ובר מסוחררות מרגע השיא, הן מחליטות לצאת למסע, ואנחנו יחד איתן.
הסרט מציג את מסען של נשים גאות בדרכן למשפחה, מדגיש את הפערים בינן לבין זוגות הטרוסקסואלים ומציף את הקשיים, שלרוב לא מדוברים, בדרך להגשמת החלום. מדובר ביצירה נוגעת וכואבת עם סוף לא שגרתי ומפתיע במיוחד, המותיר את הצופים נרגשים ומאושרים, אבל גם עצובים. תאמינו לנו - לזה אתם לא תצפו בכלל. (אביטל סבט).
"להיות ביבי זהרה בונט"
ארצות הברית, 2021, 90 דקות
בימוי: אמילי בראנהאם
מאחורי הקלעים של עולם הדראג תמיד נחשב למרגש ומסקרן, והוא הופך לעוד יותר כזה כשמדובר במלכת הדראג הראשונה שזכתה בכתר הראשון של "המירוץ לדראג של רופול". כמו שלנו יש את נינט טייב, שלנצח תישאר הזוכה הראשונה של "כוכב נולד", כך לאמריקאים יש את מרשל נגווה וסיפור חייו המרתק, שהחל הרחק מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
במאית הסרט תיעדה במשך 15 שנה את דרכה של בונט. היא מדלגת לאורך כל הסרט בין עבר להווה ועוצרת בתחנות חייו של אמן הדראג הצעיר, שהפך לאחת ממלכות הדראג הכי מצליחות בעולם.
הסרט משלב צילומים ממופעי דראג מהעונה הראשונה וממופעים שהפיק נגווה בעצמו לאורך מספר שנים, יחד עם ראיונות מרגשים של קרובי משפחתו וחבריו, שחלקם עדיין חיים בקמרון. בראיונות, שהם חלק בלתי נפרד מהסרט, הוא חושף באומץ את האתגרים של מלכת דראג בניו יורק הנוצצת אך היקרה, הגזענית והקשוחה. בשילוב שבין השניים, הצופים מבינים שלא הכל זוהר כמו שלעיתים נדמה לקהל הצופה במופע ונהנה מהתלבושות הגרנדיוזיות.
הפחד ואפילו חוסר הביטחון שמלווה אותו לאורך כל הקריירה, מקבלים נפח משמעותי יותר עם פרוץ הקורונה. במאית הסרט בצדק לא מתעלמת ממנה, ובכך מביאה לנו סרט רלוונטי ביותר שמציץ לעולמם המאתגר של אמנים בימינו. השפעת המגפה, שעדיין ניכרת באחד הענפים שנפגעו קשות ברחבי העולם, מחזירה את הצופים למציאות האפורה וחסרת הוודאות של נגווה בניו יורק.
זהו סרט חובה לאוהבי הדראג, מעריצי רופול ולכל מי שרוצה ליהנות מן השילוב המנצח של הופעות דראג מרהיבות על המסך הגדול ושל סצנות אותנטיות מהחיים בקמרון, ואם תרגישו שאתם צופים במופע דראג ארוך במיוחד ולא תדעו מתי כדאי למחוא כפיים, תדעו שאתם לא לבד. (תומר אלדובי)
"הטירונית"
ארצות הברית, 2021, 94 דקות
בימוי: לורן הדאוויי
הטירונית מספר את סיפורה האמיתי של הבמאית והתסריטאית לורן הדאווי, שניסתה בכל כוחה להתחרות בתור חותרת בקולג'. השחקנית איזבל פורמן שמגלמת את דמותה, אלכס דאל, היא הדמות המובילה את הסרט שמציג את ההתמודדות הפיזית והנפשית של, לצד אתגרים רבים בדרך להגשמת החלום. הפרפקציוניזם שלה והחתירה (תרתי משמע) הבלתי נלאית אחרי הגשמת השאיפות ומיצובה כחותרת מובילה בקבוצת הנשים.
רוב הסצנות בסרט שמתרחשות בים או בחדרי האימונים, מצליחות להעביר לצופה את ההשלכות ההרסניות לעתים של מי ששואפת להצטיין בעולם כה תחרותי. העריכה המהירה, הסצנות החשוכות והפסקול הקצבי, שבחלקים נשמע כמו המחשבות הטורדניות של אלכס על המשימות היומיות בחדר האימונים, תורמים לאווירה האפלה וגם למיקוד של הצופה במעבר שחווה דאל.
הרוך שבא לידי ביטוי במפגשים אינטימיים ורומנטיים בינה לבין בת זוגה מוצג כקונטרסט לעולם הקשוח של קבוצת החתירה, אך דווקא קטעים אלו, שמגבילים את הצפייה בסרט לגילאי 18 ומעלה, מחזקים את הסרט ככזה ששם במרכזו אישה קווירית שנלחמת כנגד כל הסיכויים ובחיים לא תוותר. האם זה הדבר הנכון מבחינתה ומבחינת נשים אחרות? זו שאלה שהצופים יוכלו לתהות עליה בסיום הסרט, אולי בזמן שהם לומדים לחתור.