"נמאס לי שאנשים מכירים אותנו רק דרך הסבל שלנו"

בזמן שהקהילה הטרנסית מותקפת ומודרת ממרחבים רבים בחברה הישראלית, הגיע מקום שהחליט לשים אותה ואת האומנים שבה במרכז. ביום חמישי, 20 באוגוסט, נפתחה ב"בפנוכו", מרחב מארח מבית intu ריאליטי בתל אביב, התערוכה הקבוצתית "גופים בלתי מזוהים" – תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת כולה ליצירה של אומניות ואומנים על הקשת הטרנסית.

בתערוכה משתתפים כ-20 יוצרות ויוצרים, שמציגים עבודות מקוריות שנוצרו במיוחד עבורה, במגוון מדיומים ובהם ציור, צילום, פיסול ווידאו. הייחוד של התערוכה הוא לא רק בנושא שבו היא עוסקת, אלא גם באופן שבו הוא מוצג: היצירה, האוצרות וההפקה צומחות מתוך הקהילה הטרנסית עצמה ומבקשות להעניק במה ישירה לחוויות החיים שלה, ללא תיווך חיצוני.

אוצרי התערוכה, אנדי שחם וג'סי ברנדט, שניהם פעילים בקהילה הטרנסית, אומרים כי המטרה היא להזמין גם את מי שאינם חלק מהקהילה להכיר את החוויה הטרנסית דרך אומנות, ולא רק דרך הדיון הציבורי, הפוליטי או החדשותי. המטרה, לדבריהם, היא לאפשר לקהל לפגוש את החוויה הטרנסית כמשהו אנושי, טבעי ורב-פנים.

אחת העבודות בתערוכה היא של אביב סתיו פלד, שבחר לצאת מנקודת המוצא של המשפט הטעון "מי יאהב אותך?". באיור שלו מופיע זוג ברגע אינטימי ורך, והתגובה למשפט היא לא עימות אלא דווקא תשובה אופטימית. "אני לא תמיד רואה אותה נשקפת אליי בחזרה, אז זה מה שאני בוחר לצייר", היא מסבירה.

פלד מבקש להציג אהבה טרנסית לא רק דרך הקושי, אלא גם דרך ביטחון, קרבה ושייכות. מבחינתו השינוי הגופני לא מקטין את הסיכוי לזוגיות, אלא יכול דווקא להעניק הקלה ונינוחות שמשפרות היבטים רבים בחיים. "נראה לי שאני לא היחיד שנמאס לו שמכירים אותנו, הקהילה הטרנסית והקהילה הגאה באופן כללי, רק דרך הסבל שלנו", הוא אומר. אם מישהו ששמע בעבר את השאלה "מי יאהב אותך?" יעמוד מול העבודה שלה, הוא מקווה שהאיור יעניק לו "תחושה שיש לשאלה הזו תשובה יפה ואופטימית".

אנדי שחם: "כל עוד בתוך הגוף יש נפש, כל גוף הוא אותו הדבר"

גם אוצר התערוכה אנדי שחם מציג בה עבודה מתוך סדרת "אור טבעי", העוסקת במפגש שבין גוף לאור ובשאלה מי קובע מהו "טבעי" ומהו "לא טבעי".

"עניין אותי הצורך שלנו כאנשים להפריד בין דברים 'טבעיים' ו'לא טבעיים' והצורך להרחיק את ה'לא טבעי' מהנורמה ומהחברה", הוא מסביר. מבחינתו, גם השינויים שאנשים עוברים בגופם הם חלק מהטבע האנושי, כל עוד הם נעשים מתוך רצון להגיע לשלמות עם הגוף.

בציור הגוף כמעט זוהר מבפנים, בצבעים עזים של כתום, אדום וצהוב. שחם מספר כי הצבעוניות נועדה להעביר תחושה של "שריפה בגוף", הקשורה בין היתר לחוויות האישיות שלו ולתחושת השוני שהוא נושא איתו.

הדמות בעבודה מוצגת מהגב וללא פנים. "היה לי חשוב להעביר את התחושה שלי בלי להתפקס על מי חווה אותה, ככה כל צופה יכול להזדהות בדבר שיש לכולנו שהוא בסך הכל גוף", הוא אומר. שחם לא רואה בגוף טרנס גוף חריג. "הוא שלי ומאכלס בתוכו את הנפש שלי. אני מרגיש שכל עוד בתוך הגוף יש נפש, כל גוף הוא אותו הדבר".

גון מזראי: "רציתי שהגוף הטרנסי ירגיש חלק טבעי מהטבע"

בסדרת הצילומים "אומרים לי שזה לא טבעי להיות אני", גון מזראי מתמודד ישירות עם אחת האמירות שחוזרות כלפי אנשים טרנסים: שהזהות שלהם אינה "טבעית". במקום להתווכח עם המשפט במילים, הוא בחר להציב גופים טרנסים בתוך מרחבים טבעיים.

"רציתי להתמודד עם הטענה דרך הצילום ולא רק דרך מילים", הוא מספר. "היה לי חשוב לא רק לצלם את הגוף בטבע, אלא ממש לשלב אותו בתוך הקומפוזיציה של המקום, כך שהגוף והסביבה יהיו חלק מאותה תמונה ומאותו מרחב. רציתי שהגוף הטרנסי לא ירגיש כמו משהו שהוכנס אל תוך הטבע, אלא כמו חלק טבעי ממנו".

באחת העבודות מופיע גוף דרך כמה השתקפויות במראות. מזראי בחר להשתמש בהן כדי להדגיש את הצלקות שנותרות לאחר ניתוח עליון. במקום להציג אותן כפגם שצריך להסתיר, הוא מבקש להציג אותן כחלק מסיפורו של הגוף ולפעמים אפילו כסמל לתהליך שאנשים גאים בו.

"מבחינתי חשוב לזכור שמאחורי הגוף שאני מצלם יש אדם, ולא 'נושא'", הוא אומר. "אני לא מנסה להסביר דרך הגוף מהי טרנסיות. אני משתדל שהצילום יהיה קודם כל מפגש עם אדם, עם נוכחות ועם רגע".

גם האינטימיות של הצילומים נובעת מתהליך של אמון. מזראי, טרנסג'נדר בעצמוף מספר כי השיחות עם המצולמים קדמו לצילומים עצמם, וכי היה חשוב לו לשמוע את החוויות שלהם ולא להגיע עם סיפור מוכן שהוא רק מלביש עליהם. "הסדרה לא מנסה לתת תשובה חד-משמעית, אלא ליצור מקום שבו הגוף יכול פשוט להיות".

תומר טננבאום: "הסבל והחלום נפגשים בזמן ההמתנה"

עבודה אחרת בתערוכה, של תומר טננבאום, עוסקת דווקא בתקופה שלפני השינוי - בחוויית ההמתנה. "בחרתי את נושא חוויית ההמתנה כי אני מאמין ששם נמצא חלק גדול ומשמעותי בתהליך של א.נשים טרנס-קווירים", הוא אומר. "זה שלב שהוא הזוי. אתה צריך לחכות עד שתוכל לחיות בגוף שלך, בתור מי שאתה. מצד שני, הזמן הזה שאתה מחכה הוא מתי שאתה בונה את עצמך ולומד את עצמך. זה זמן שבו הסבל והחלום נפגשים".

העבודה בנויה כקולאז' עמוס, המורכב מתמונות, כותרות, דימויים וחומרים שנאספו מעיתונים, מגזינים ישנים ואפילו מאוסף גלויות. חלק מהמשפטים המופיעים בה נלקחו מהתהליך האישי שעבר טננבאום בדרך לקבלת אישורים לטיפול הורמונלי ולניתוח להתאמה מגדרית.

העומס בעבודה הוא לא מקרי. "הבחירה להדביק הרבה מהדפים קרועים ולא מסודרים היא מתוך המטרה ליצור תחושה של כעס, אי-שקט, וגם להעביר את החוויה שכל התהליך הזה הוא קצת רדיפה אחרי פיסות מידע שצריך להרכיב יחד כל הזמן", הוא מסביר.

במרכז העבודה מופיעה דמות שאינה לגמרי ברורה, וסביבה פרצופים וגופים שקשה לזהות. עבור טננבאום, זהו דימוי למצב שבו אדם שנמצא בתהליך מרגיש שהוא צריך לעמוד באין-ספור ציפיות וסטנדרטים חברתיים, בזמן שהוא עדיין ממתין לרגע שבו יוכל פשוט להיות עצמו.

הפרפרים שמופיעים בעבודה מסמלים את רגע השינוי. "זו חיה שעוברת טרנספורמציה לא פשוטה. הם מתחילים כמשהו אחר לגמרי לפני שהם הופכים לפרפרים. איפשהו מרגיש לי שהתהליך הזה הוא הטרנספורמציה שלנו", הוא אומר. הרגע שבו האדם "בוקע" ומצטרף לפרפרים הוא מבחינתו הרגע שבו אפשר סוף סוף לחיות ולהרגיש שייכים לגוף.

למי שיזהה את עצמו בתחושות האלה הוא מבקש להעביר מסר פשוט: "אותו אדם הוא לא לבד עם התחושות האלו. כולנו חווינו או חווים את התסכול והריקנות, אבל זה עובר ומסתיים ויש המשך אחרי זה. חשוב לי שייקחו גם את החופש, האושר והשמחה שמחכה להם".

כך, דרך עבודות שונות זו מזו, "גופים בלתי מזוהים" מבקשת להרחיב את הדרך שבה מסתכלים על אומנות טרנסית. לא רק כתגובה לאפליה, לא רק כסיפור על מאבק ולא רק דרך שאלות של זהות וגוף, אלא גם דרך אהבה, יופי, אינטימיות, זיכרון, שייכות, כאב, הומור, שינוי ובעיקר האפשרות לחיים מלאים.

"גופים בלתי מזוהים":"בפנוכו", מרחב מארח מבית intu ריאליטי, איתמר בן אב"י 9, תל אביב. נעילת התערוכה: חמישי, 27 באוגוסט, 19:00–20:30. הכניסה לתערוכה חופשית.