"אני יכול להבין מה זה כשלא רואים את הערך שלך, אתה מרגיש לבד בעולם"

"אני בוחר לחיות את חיי כהומו. אני גאה בהומואיות שלי. אני הראשון לצעוק את זה, לכתוב חומרים על הומואים, לשחק תפקידים של גייז וחשוב לי להביא את הנרטיב הזה. ועם כל זה לא בא לי להיות כלוא תחת אף הגדרה", אומר השחקן, הזמר והרקדן הראל ליסמן.

ליסמן שיציין בסוף החודש 35 נמצא בדיוק במקום שחיכה לו שנים. אחרי עשור של עבודות על במות התיאטרון, תפקיד ראשי ב"סיפור הפרברים" בתיאטרון בית ליסין, כתיבת מחזות ושש שנים של מסע מפרך בדרך להורות - הוא מרגיש שהכל מתחבר. וכמו הסינגל החדש שהוא מוציא "הזמן שלי לפרוח", הוא מבין שעכשיו זה המומנטום שלו בקריירת המשחק, במוזיקה ובאבהות. "אתה צריך להתבשל בשביל להגיע לזה. לא הייתי מוכן ועכשיו זה הזמן הנכון. אני לאט לאט לומד ומאמין שהדברים המדויקים בדרך אליי", הוא מספר.

ההבנה שעולם הבמה קוסם לו הגיעה להראל כבר בתור ילד, "מהרגע שנעמדתי על הרגליים הייתי חייב קהל", הוא מבהיר. גם הידיעה שהוא נמשך לגברים הייתה ברורה לו מהילדות. עד גיל 18 התבייש לשיר מפני "שזה הדבר הכי אינטימי בעולם" וריקודים היו הדבר היחיד שהרשה לעצמו לעשות על הבמה. רק בגיל 18 אזר אומץ ונבחן ללהקה צבאית: "המון שנים ידעתי שיש לי את הקול שלי, זה מטורף להגיד את זה אבל לשיר זה הדבר הכי בסיסי לי. זה כמו לנשום אבל זה היה לי מאוד חשוף ופחדתי".

ליסמן מעולם לא הרגיש שהוא נאבק בעצמו, אף על פי שעד גיל 19 היו לו מערכות יחסים עם נשים. מבחינתו זה היה רגש אמיתי לאותה תקופה. רק בתקופת הצבא הוא התחבר למיניות שלו עם גברים. "ידעתי שאני הכל והמשפחה הייתה סבבה עם זה וככה גם זה הגיע אליי ממקום שבו אין גבולות למי שאני. אף פעם לא אמרו לי 'אל תעשה את זה', היה לי אישור להיות הכל. זה לא הפתיע את מי שהיה קרוב אליי. זה לא היה סוד", הוא מסביר.

מתי בפעם ראשונה סיפרת שאתה גיי?
"בהתחלה זה היה סודי ואז זה התגלה. עקבו אחרייי חברים, חיטטו בטלפון והיו קצת מארבים. היינו צעירים והם היו צעירים וזה היה מעניין. אני יכול להבין וזה נורא מעניין גם להחזיק סוד".

אבל זה גובה אנרגיה.
"זה גובה הרבה אנרגיה, אבל זה גם מרגש. אז ככה זה התגלה. אני לא זוכר את החוויה כמשחררת. ההורים שלי היו מתוקים, אבא שלי חייך, פרש ידיים לחיבוק רחב, הוא היה בעננים כי כשאני מאושר הוא מאושר. אמא שלי כל כך ניסתה להראות לי שזה בסדר שיצא לה אדיש. זה באמת לא הפתיע אותם".

ואתה פחדת מזה?
"אני לא יכול לשקר שזה לא מפחיד. הייתה תקופה שזה היה סודי. זה היה לפני 16 שנה וזה נראה כאילו זה היה אתמול. אבל הזמנים מאוד שונים בישראל וכל שנה פה זה כמו שבע שנים של התקדמות. לא רק בטכנולוגיה, גם אנושית. גם לכיוון השלילה, לפעמים יש שנה שאנחנו צונחים שבע שנים של שמרנות. כל הזמן מקיצוניות לקיצוניות, אז לפני 16 שנה זה היה אחרת וברור שחששתי אבל האהבה ניצחה אצלי, עובדה. היום אני מסתכל על עצמי ואומר 'בוא'נה, איזה אמיץ'. אז הרגשתי דווקא שאני מפחד, מתבייש, מסתיר".

לפני 16 שנה פגש את בן זוגו ואבי ילדיו, ליאור שמגיע מתחום המחול. לשניהם זה היה הקשר הגאה הראשון, כשלפניו היו להם רק מערכות יחסים עם נשים. "התחברנו דווקא על הבסיס הזה. גדלנו ביחד וכשפגשתי אותו זה הרגיש בית", הוא מספר. לפני שש שנים התחילו הראל ובן זוגו את הדרך להורות באמצעות הליך פונדקאות בארה"ב. הדרך להורות הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. "כשהאפשרות נפתחה בארץ, אנחנו כבר היינו עמוק בתוך ההליך בארה"ב. עברנו המון מהמורות – חברה שליוותה אותנו קרסה והשאירה אותנו לבד, הקורונה פרצה, היו עיכובים אין-סופיים, פונדקאית שהיינו איתה שנה וחצי ובסוף זה לא צלח ועשרות אלפי דולרים שפשוט ירדו לטמיון. אבל בסוף הכל הגיע בזמן הנכון", הוא מציין.

נקודת המפנה הגיעה כשהשניים פגשו את חברת הפונדקאות הישראלית "בייבי בלום" ואת אנדי, הפונדקאית שנשאה את התאומים שלהם. "אנחנו קיבלנו פונדקאית שהיא חברה. היא הייתה חלק בכל הטיפול הראשוני שלנו ובאה אלינו לדירה ועזרה לקלח והביאה חלב. זכינו, באמת זה שווה את כל הדרך בשביל להגיע אליה", הוא מספר עם חיוך רחב.

לידת התאומים התרחשה בנסיבות יוצאות דופן, בצל המלחמה כשהטיסות מישראל בוטלו. השניים נאלצו למצוא מסלול חלופי כדי להגיע בזמן ללידה בארה"ב. "ביטלו לנו את הטיסות ואנחנו לא הצלחנו לברוח. נסענו לאילת בחצות באוטובוס, עברנו לטאבה. ממצרים המראנו לרומא, ומרומא ללוס אנג'לס", נזכר ליסמן. בזמן המלחמה מול איראן, הם נשארו בארה"ב מספר חודשים כדי לסיים את ההליכים הבירוקרטיים והרפואיים שנדרשו מהם.

הם בחרו להביא לעולם תאומים, החלטה שלא מעט אנשים סביבם ניסו להניא אותם ממנה. "זה מאוד מתוק, זה חוסך לידה אבל שום דבר לא מכין אותך לזה שזה קורה. שנינו עובדים עדיין במשרה מלאה כל הזמן. אנחנו מתחלקים וזו לא באמת חופשת לידה כי אנחנו עובדים ולי יש כל הזמן את ההצגות ואת המחויבויות שלי", הוא מסביר.

איך נראים החיים עם שני תינוקות בבית?
"זה קשה וצריך להתמסר לזה. ברגע האמת, בשתיים בלילה כשאתה קם להאכיל כמו זומבי אתה לא יודע שזה חולף. אבל אני חושב שזאת בטח המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי. כל הקלישאות נכונות. אלה יצורים מופלאים".

בעוד מספר חודשים יעלה לאקרנים סרט ראשון בכיכובו בשם "Going there", קו-פרודוקציה ישראלית-אמריקאית בבימויו של ארבל קודש, על בחורה אמריקאית שמתפלחת לטיול תגלית בישראל בשביל להחזיר אליה את האקס שלה. בסרט מככבים השחקנים האמריקאים דילן ספרייברי ("יומני הערפד") ודויד מזוז (גות'האם") וליסמן מגלם את נמרוד, מדריך תגלית, דמות משוגעת ונשית. "זה תפקיד מתנה כי הדמות מלאה חופש, אלתרנו ללא הפסקה, והיו רגעים שהמצלמה ממשיכה לרוץ ואני מאלתר דברים שבסוף נכנסו לסרט. אני התאהבתי בחוויה הזאת בקולנוע ובכלל במסך", הוא מספר בהתרגשות.

בין תפקיד חייו כאב והלילות הלבנים עם התאומים, ליסמן מחלק את זמנו בכתיבת שירים והוצאת אלבום חדש, כתיבת מחזות, סדרה בשלבי פיתוח ותפקיד מאתגר בהצגה "סיפור הפרברים" בתיאטרון בית ליסין. הראל מגלם את ברנרדו. ההצגה היא שילוב של משחק, שירה וריקוד ברמה גבוהה שדורשת מהשחקנים להיות אתלטים ואף דרשה ממנו לשחק עם נקעים ברגל: "זה היה טירונות: מרימים, זורקים, מתגלגלים, סלטות, סכינים, מכות. היה לנו קרב במה, מורה לסכינים, מורה לסלטות, מורה לאגרופים, מורה למכות ואחר כך על הבמה מכולות, טיפוסים. זה חלק מלהיות פרפורמר".

יש דמיון בינך לבינו?
"ראיתי שזאת דמות שעם כל החספוס והכאב הזה נאבקת על השינויים. אני לא בן אדם של מאבקים ושל עימותים ופתאום להיות הקול שהוא כל הזמן בחזית המאבק זה חתיכת דבר עבורי".

איך התחברת לדמות של ברנרדו?
"אני יכול להבין מה זה כשלא רואים את הערך שלך. אני הייתי במקומות שהרגשתי שלא רואים את האור שלי. אפילו בתיכון לא הייתי בתקשורת עם הכישרונות שלי והייתי כל כך עסוק בלהתאים את עצמי למסגרת האפורה הזאת ושם התחילה עבודת משחק שלי. אני יודע מה זה להרגיש שונה. החריגות שלי הייתה ברורה לי מההתחלה. כשאתה מבין את זה בהתחלה, אתה מרגיש לבד בעולם. בתקופתי לא היו מודלים, לא היה כלום. אתה לא בטוח שאתה רוצה להיות אתה".

ההצגה מדברת על אהבה שלא מקבלת מקום בחברה - הזדהית אישית?
"ברור שזה נוגע בי. גם לי היו תקופות של כעס על הבורא, של למה אני צריך את המורכבות הזאת. למה אני צריך לחיות בסוד? אנשים לא יודעים כמה זה קשה לי. ההתעסקות בחומר של ברנרדו נגעה בי במקום של להיות חריג במקום, החלום לחיות במקום אחד ולהיות במקום אחר. אצל ברנרדו, הטרגדיה שלו שהוא לא הופך את הכאב שלו ליופי. הוא כל היום רק צורח אותו וזה נגמר בדם".