"בן הזוג שלי יהודי מסורתי, אני ממשפחה נוצרית אדוקה מקוסטה ריקה"

בגיל 19, כשמרבית הצעירים רק מתחילים לחשוב על עצמאות, רולנדו קסאדה ברודי כבר קיבל החלטה שתשנה את חייו. הוא נולד וגדל בפרובינציית קרתגו בקוסטה ריקה, הסמוכה לבירה סן חוזה, ובילדותו נשאב לעולם המוזיקה. מה שהתחיל בשיעורי חלילית בבית הספר, המשיך ללימודים אינטנסיביים בבית ספר למוזיקה, שעות רבות של אימונים ולימודי תיאוריה ברמה אוניברסיטאית. בגיל 12 הוא מצא את הכלי שיהפוך למרכז חייו – הבסון.

בשנת 2005 קיבל הצעה ממורה שלו, שעבר ללמד באקדמיה למוזיקה בירושלים וחיפש להביא איתו לישראל את אחד הכישרונות הצעירים מקוסטה ריקה. רולנדו קיבל מלגת לימודים מלאה, ארז את חפציו ואת הבסון, נפרד ממשפחתו ועבר לבדו חצי עולם, אל מעונות האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

היום, בגיל 40, הוא כבר אזרח ישראלי, נשוי לבן זוגו שאותו הכיר כאן, ומתחיל את עונתו ה-16 בסינפונייטה הישראלית באר שבע, אותה תזמורת שבה ניגן גם המורה שהביא אותו לישראל.

"זה מפחיד בהתחלה, אבל התרגלתי"

המעבר מקוסטה ריקה לישראל היה לא רק שינוי של שפה, תרבות ומרחק מהמשפחה, אלא גם מפגש עם מציאות ביטחונית שהייתה זרה לחלוטין לצעיר שהגיע ממדינה שאין לה צבא.

עד כמה המעבר ממדינה נוצרית ושלווה יחסית למציאות הישראלית היה הלם תרבותי עבורך?
"הייתי מאוד צעיר, בן 19 תמים, מוכן להרפתקה חדשה ולקדם את הקריירה שלי. ידעתי דברים על ישראל, על המצב הפוליטי ועל מלחמות וידעתי שיש שם דברים ביטחוניים שקורים. זה קצת מסובך לבוא לישראל ממדינה כמו קוסטה ריקה, שאין לה בכלל צבא מאז 1948 ופתאום לראות פה רובים ברחוב על החיילים, באוטובוס. זה מפחיד בהתחלה, ברור, אבל כמובן שהתרגלתי לזה כבר. מבחינת המשפחה זה היה קשה, בעיקר כי אני עובר לצד השני של העולם. מצד שני, זה היה יפה מבחינתם כמשפחה נוצרית, שאני מגיע לאיפה שהנצרות נולדה, לארץ הקודש".

ההבדל ברקע ביניכם יוצר קושי במערכת היחסים?
"בן הזוג שלי יהודי, אפילו מסורתי, מגיע מרקע קצת רפורמי אז הם קצת יותר פתוחים. אני קודם כל מסתכל על אדם כאדם והזהויות לא נמצאות שם בכלל, בטח לא הדת".

החששות של המשפחה לא נעלמו גם לאחר שעבר לישראל. הוריו, שנשארו בקוסטה ריקה, עדיין מעדיפים לקבל ממנו את המידע על המתרחש כאן ולא דרך מסכי הטלוויזיה. "הם רואים שאני שלם, בחיים והכל בסדר ואני מתמודד עם המציאות אז זה בסדר. הם מנסים שלא להסתכל בחדשות ויותר מתעדכנים דרך מה שאני מספר להם, כי לראות את הדברים בטלוויזיה מהצד השני של העולם זה קשה. אז הם יודעים שהם יכולים לסמוך עליי ועל מה שאני מספר".

גם בתקופות של אזעקות ומלחמות הוא מקפיד לעדכן אותם. "הם יודעים שיש לנו ממ"ד בדירה בבאר שבע, אני משתף אותם כדי להרגיע". לצד הדאגה, השנים בישראל הפכו עבור הוריו למקור עצום של גאווה. "מבחינה מקצועית בשבילם זו גאווה גדולה, גם הנסיעה לחו"ל כבחור צעיר, ללמוד, להמשיך עם החלום שלי והקריירה, והיום כשאני עושה מה שאני רוצה ברמה מקצועית גבוהה, מתפרנס מזה ומצליח בארץ. הם הכי גאים שאפשר".

הבסון הוא לא כלי שמרבית הילדים חולמים לנגן עליו. עבור רולנדו, דווקא הצליל העמוק והמיקום שלו בתוך התזמורת הם שהפכו אותו לבחירה טבעית.

אתה מנגן על הבסון מאז גיל 12. מה יש דווקא בכלי הזה שגרם לך להתאהב בו ולהקדיש לו את חייך?
"הכרתי את הבסון בגיל מאוד צעיר. התחלתי לנגן בחלילית לפני זה, באורגן, אבל תמיד התעניינתי בכלי נשיפה ולא בכלים עם צליל גבוה כמו קלרינט. רציתי משהו עם צליל נמוך יותר ובסון היה מושלם עבורי. זו גם הייתה הזדמנות גדולה להתקדם מהר יותר לכלי של תזמורת. היו לי גם אצבעות גדולות יותר כבר כילד, שיכלו להגיע לכל האזורים בבסון. אפילו לא לכל המבוגרים שמנגנים על הכלי יש אצבעות מספיק גדולות והם מתקשים להגיע לכל החורים בכלי".

היתרון האמיתי מבחינתו נמצא בתפקיד של הבסון בתוך התזמורת. "בתור נגן ראשון יש לך הרבה סולואים ואתה גם חלק מהבס בתזמורת, מנווט את הבס של כלי הנשיפה מעץ, משלב פעולה עם סקציית המיתרים. זה מושלם".

שידוך של שתי נשים דתיות: "שתיהן אמרו 'יש לי חבר הומו'"

שנה אחרי שהגיע לישראל, המוזיקה הובילה אותו לא רק לקריירה אלא גם לאהבה. את בן זוגו ניל, יהודי מסקוטלנד, הכיר בזכות שתי נשים דתיות - אחת מצרפת ואחת מאנגליה - שהכירו זו את זו במעונות והחליטו לשדך בין שני החברים ההומואים שלהן.

"חברה שלי, דתייה מצרפת שהכרתי במעונות, וחברה של בן הזוג שלי שהגיעה מאנגליה הכירו אחת את השנייה. לשתיהן לא הייתה בעיה עם הקהילה למרות הדת. ככה זה צריך להיות, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. וזה היה משהו מאוד קיטשי: 'יש לי חבר הומו', 'גם לי יש חבר הומו', 'אז בואי נכיר ביניהם'. וזה הצליח, עד היום כשאנחנו כמעט 20 שנים כבר יחד ואוהבים מאוד", הוא משחזר.

בן זוגו חזר בשלב מסוים לסקוטלנד, אבל הגיע שוב לישראל לביקור ומאוחר יותר עלה לארץ בשנת 2008. מאז השניים יחד, והחיים המשותפים שלהם משלבים בין רקעים שונים מאוד. רולנדו, למרות שגדל במשפחה נוצרית אדוקה, אינו מגדיר את עצמו כיום כאדם דתי. "אני לא רואה את עצמי כנוצרי אלא כקוסטריקני. כילד הייתי הולך לכנסייה בימי ראשון וההורים שלי עדיין נוצרים ודתיים, אבל אני התרחקתי מהדת בגיל צעיר. זה קרה כשהתחלתי להיות יותר עצמאי בגיל ההתבגרות עם דעות משל עצמי. בהתחלה זה הגיע מהסיבה שהדת בגדול לא מקבלת הומוסקסואלים והתחלתי להרגיש שאין לי מקום בזה. התחלתי להבין שאני לא צריך דת בחיים שלי כי זה לא עושה לי טוב והתרחקתי".

"כשהגעתי לארץ הייתי פשוט אני"

החיים בישראל אפשרו לו לעשות גם את מה שלא הצליח לעשות בקוסטה ריקה - לחיות את חייו בגלוי. "בקוסטה ריקה לא באמת יצאתי מהארון וכשהגעתי לארץ הייתי פשוט אני. כששאלו על חברה או אם אני מתעניין במישהי אז אמרתי שאני גיי. התחלתי מחדש ולא הייתה ממש יציאה מהארון, זה הקל עליי".

מול הוריו, לעומת זאת, התהליך היה ארוך יותר. "זה כן לקח כמה שנים עד ליציאה מהארון מולם, כי הנצרות לא מקבלת את זה. אבל כן יש לי קשר מצוין עם ההורים. בהתחלה הם דיברו עם כומר כדי לקבל את דעתו ומה שהוא אמר להם היה 'אתם אוהבים את הבן שלכם? זה הדבר הכי חשוב'. הם קיבלו הכל, הם מקבלים את בן הזוג שלי, היינו שם כמה פעמים והוא אחד מהמשפחה, בצורה מדהימה".

גם מבחינת הקהילה הגאה, רולנדו מרגיש שהמעבר לישראל שינה את חייו. "בקוסטה ריקה רק לפני כמה שנים הצליחו להעביר נישואים חד-מיניים, אבל לצד זה יש המון התנגדות ושנאה על רקע הדת. פה זה הפוך, יש פתיחות. תל אביב זו עיר פתוחה כל כך, גם בהשוואה לערים באירופה".

שמונה שנים עד האזרחות: "בישראל זה מסובך"

החיים בישראל אולי הפכו לבית, אבל הדרך לקבלת האזרחות הייתה ארוכה ומייגעת. במשך שמונה שנים עבר רולנדו בין ויזת עבודה, מעמד של תושב ארעי ותושב קבע, עד שבסופו של דבר קיבל אזרחות ישראלית. גם הזוגיות והנישואים לא הפכו את התהליך לפשוט.

מה היה החלק המאתגר ביותר במסע הזה? ומה היית רוצה שהמדינה תשנה בתהליך?
"זה מסע ותהליך שבכל מדינה לוקח הרבה זמן ובחלק מהמקומות אתה נתקע כתושב קבע ולא מגיע לאזרחות. בישראל זה מסובך כי אתה צריך להגיע למשרד הפנים פעם בשנה, עם הוכחות לזוגיות שלכם, תמונות מטיולים, מכתבים מההורים שהם מכירים בזוגיות שלכם, מכתבים של חברים, חשבונות מהבנק, תנועות בחשבון – הכל להוכיח את האמיתות של הזוגיות, אפילו אחרי שהתחתנו בקופנהגן כשהייתה לנו תעודת נישואים".

בשנים האחרונות הוא מספר כי חל שינוי חיובי, לאחר שנישואים בחו"ל החלו לקצר את התהליך, בדומה לתהליך שעוברים זוגות הטרוסקסואלים. "פעם החתונה בחו"ל לא הייתה מקצרת את התהליך, היום כן, וזה הושווה לזוגות סטרייטים. ברור שכן כדאי לקצר את זה, אבל אם יש משהו מדהים הוא שבחוק הישראלי לא כתוב שזה צריך להיות גבר ואישה וזה מצוין. אם כן הייתי צריך לתקן משהו בישראל זה שנישואים אזרחיים יהיו לכל בן אדם".

"התזמורת זה כל החיים שלי"

היום, 21 שנים לאחר שהגיע לישראל, רולנדו כבר מתחיל את העונה ה-16 שלו בסינפונייטה הישראלית באר שבע, תזמורת שאליה הגיע בעקבות אותו מורה שהביא אותו לישראל ושבה הוא משמש לא רק כנגן בסון אלא גם כמתאם נגנים. "התזמורת היא כל החיים שלי – החזרות, הקונצרטים, האימונים", הוא מספר.

לצד הסינפונייטה הוא מנגן גם ב"תזמורת המהפכה", שמאפשרת לו לצאת מגבולות המוזיקה הקלאסית המסורתית. "היא לא עושה תוכניות מוזיקה קלאסית, אלא עושה מהפכה במוזיקה הקלאסית. עם תוכניות עם אריק איינשטיין, מהפכה בצוותא, בולרו עם להקת מחול וכמעט 100 נגנים על הבמה, יצירות באך בסגנון ברזילאי, ג'אז, בלקני. תזמורת מאוד מגניבה שאני מאוד אוהב לנגן איתה ולצאת מעט מהקופסה של מוזיקה קלאסית".

ובכל זאת, יש יצירה אחת שהוא עדיין חולם לנגן, דווקא כזו שבה הבסון שלו מקבל את אחד הרגעים המזוהים ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית. "אם נגיד היה פרויקט נוסף שהייתי מאוד רוצה לעשות, מעין חלום, הוא לנגן יצירה ספציפית, יצירה ענקית בשם 'פולחן האביב' של סטרווינסקי, שהיא אחת היצירות הכי מהפכניות של המוזיקה הקלאסית ומתחילה עם סולו בסון. זה חלום לנגן אותה".