"אני לא מאמין שאנשים יכולים לאהוב אותי. החלום הגדול שלי זה בן זוג"

שחר כהן, בן 36 מתל אביב, הוא שחקן וקומיקאי שצבר בשנים האחרונות קרוב ל-500 אלף עוקבים ברשתות החברתיות. רובם הגיעו בגלל דמות אחת: נופר לוי. נופר היא עובדת משרד ישראלית-אמריקאית שמרכלת על הקולגות, מקנאת בכולם, מתמודדת בניחותא עם הנחיות הממ"ד ולא מסתירה לרגע את הדעות שלה.

מאז שהדמות יצאה לאוויר העולם לפני כמה שנים, היא הפכה לתופעה כשהסרטונים של נופר הפכו לוויראליים במיוחד. עכשיו, לרגל חודש הגאווה, שחר מוציא שיר בדמות של נופר בשם "מיי לייף" בהפקת ינון יהל, שיר קומי על אישה שנדלקת על בחור במשרד ומגלה שהוא גיי. הקליפ לשיר הופק בחסות "האני בוק".

מה גרם לך דווקא עכשיו לעשות את הצעד הזה?
"אם כבר לעשות שיר גאווה, לא רציתי לעשות ׳עוד׳ שיר גאווה. רציתי שיהיה בו משהו שישאיר חותם. שיר שיגיד משהו על החיים שלנו, על איך שאנחנו קופצים למסקנות, על החברה הישראלית, אבל דרך הומור".

הרגשת בנוח להיכנס לעולם המוזיקה?
"אני מגיע מרקע מוזיקלי עשיר, אבל כשנכנסתי לאולפן השתלט עליי חוסר ביטחון מוחלט. בחדר ליד בדיוק הקליט עדן חסון. אתה יושב שם ושואל את עצמך: ׳מי אני בכלל? למה אני פה?׳, תסמונת המתחזה עבדה שעות נוספות. אבל יש לי מטרה ברורה לעתיד וזה להוציא שיר גאווה של שחר ולא של נופר".

מאחורי השיר מסתתר גם סיפור אישי יותר?
"בחיים לא אהיה הבן אדם שהייתה לו אהבת נעורים כמו לנופר או שהתאהבו בו בטיול בדרום אמריקה, אני תמיד הייתי לבד ותמיד סבלתי מקשיים. הפורקן שלי מגיע היום דרך נופר. אני שם את הפאה ואומר לעצמי – 'יואו, אני נופר לרגע׳. מי שמאזין לשיר מגלה לא מעט משפטים שנוגעים במקומות עמוקים בהרבה".

יש שורה בשיר שאתה מרגיש שהיא הכי אישית עבורך?
"'כדת, כדין ומוטי רייף'. לגמרי. כי בסוף נופר אומרת 'אל תגידו לי איך לחיות. אל תחליטו בשבילי איך אני מתחתנת או איך אני בוחרת לחיות את החיים שלי'. זה הרבה יותר עמוק ממה שזה נשמע".

מה היה חשוב לך שהשיר יגיד?
"שהוא יהיה השיר של נופר, לא השיר של שחר. כשהזמר חן אהרוני הצטרף לתהליך, הדברים התחילו להתחבר ואז הקסם קרה. חן מאוד מכיר את הסרטונים שלי ואת המהות של הדמות. הוא עזר לי להבין איך למקם את עצמי ואת נופר בתוך השיר".

יש רגעים במהלך השיחה שבהם נדמה שנופר לוי נמצאת בחדר. לא הפאה, לא הקול המוגזם, לא ה"יפה שלי" המפורסם, אלא האנרגיה. אותה דמות שהפכה בשנים האחרונות לאחת התופעות התרבותיות הגדולות של הרשת בארץ מצליחה לגרום כמעט לכל ישראלי להגיד בשלב כלשהו: "אני מכיר מישהי בדיוק כזאת". הטשטוש הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים של שחר.

יש אנשים שכבר לא קוראים לך שחר כהן אלא נופר לוי. זה מחמיא או מפחיד?
"שאלה בול בפוני. יש אנשים שממש מתייחסים לנופר כאדם אמיתי. כשהעליתי את הסרטונים של 'הזאתי המשפיענית', אנשים שלחו לי הודעות מודאגות. הם היו בטוחים שעובר עליה משהו. היו כאלה שכתבו לי שהם דואגים לי. במלחמה אנשים היו שולחים לי הודעות ושואלים אם יפציצו אותנו בלילה. הם פנו לנופר, לא לשחר. ממש לנופר. לפעמים זה אפילו מגיע למצבים אבסורדיים. אנשים באים לדבר איתי בתור נופר. יש רגעים שזה קשה כי אני כל הזמן שואל את עצמי איך מביאים יותר את שחר החוצה".

מה יש בנופר שאתה כל כך מחובר אליה?
"נופר היא פורקן. בחיים לא הייתי הבן אדם הזה שהתאהבו בו בתיכון. לא הייתה לי אהבת נעורים. לא הייתי הילד הזה שכולם רצו להיות לידו. נופר מאפשרת לי לחוות דברים שמעולם לא היו לי. אני שם על עצמי את הפאה ואומר לעצמי: 'יואו, אני נופר לרגע'. היא לא מתעסקת בחרדות שלי. היא לא עסוקה במה אנשים חושבים עליה. היא עסוקה בלכעוס על הבוסית שלה. אולי בגלל זה נופר מצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים. היא מצחיקה, אבל היא גם משחררת".

מאז 7 באוקטובר, הסרטונים שהפיץ קיבלו משמעות אחרת. פתאום נופר לוי לא הייתה רק דמות מצחיקה. היא הייתה אסקפיזם. דווקא בתוך הכאוס הוא הבין עד כמה אנשים זקוקים להומור. בזמן שהמדינה התמודדה עם מלחמה, אזעקות וחרדה, הוא המשיך לעלות סרטונים כמעט מדי יום.

מה הרגשת בתקופה הזאת?
"כמו במשימה לאומית. לא פחות. אני רץ לממ"ד, שומע אזעקות, חווה חרדה בדיוק כמו כולם ובמקביל כותב, עורך ומביים סרטון. אתה מקבל הודעות מאנשים שכותבים לך: 'אני בוכה מצחוק', 'אני מתה', 'אני לא נושמת' - ממדינה שלמה שנמצאת בטראומה".

גם אתה השתמשת בהומור כדי לשרוד?
"בטח. לכמה שעות הייתי נכנס לעולם של הסרטון ולא חושב על המלחמה".

אבל מאחורי ההומור עומדות שנים לא פשוטות. שחר גדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ובמעבר מבית הספר היסודי לחטיבה חייו השתנו לחלוטין. אם נופר משמשת לו כשריון, הילדות היא הפצע. בשנותיו בבית הספר היסודי היה נחשב לילד אהוב, פופולרי, חניך מוביל בצופים, ואז הגיעה החטיבה. מה שהתחיל בלעג הפך להתעללות של ממש. יותר משני עשורים חלפו מאז, אבל הפצע עדיין פתוח.

מה אתה זוכר מאותן שנים?
"אני זוכר את עצמי ילד מלא ביטחון. מצחיק. קולני ואז הפכתי להיות צל של עצמי. המעבר החד בין בתי הספר הביא להיפוך קיצוני בחיי. פתאום אנשים התחילו לקרוא לי 'הומו'. בהתחלה בכלל לא הבנתי מה זה אומר. רק הבנתי שזה משהו רע. בהמשך הגיעו גם המעשים. אנשים היו שמים לי רגליים במסדרון, עד שהייתי נופל. זה לא נגמר עד שהייתי מושפל. עד היום, אם אני רואה חבורה של נערים צעירים ברחוב, אני חוזר להיות אותו ילד בן 13. הם שרטו אותי לכל החיים".

אתה עדיין כועס?
"כן. אף אחד מהם עד היום לא התנצל. אנשים אומרים לי 'תראה לאילו הצלחות הגעת למרות הכל'. אבל הם לא מבינים. לקחו נער והרסו אותו. לקח לי שנים לבנות את עצמי מחדש".

בגיל 19 הוא יצא מהארון באופן רשמי. לכאורה סוף הסיפור. בפועל, הוא אומר, זאת הייתה רק ההתחלה. הוא מספר שגם אחרי שהמשפחה והחברים ידעו, היו לא מעט מקומות שבהם חזר לארון.

מתי באמת התחלת להרגיש בנוח עם עצמך?
"רק שנים אחר כך. במקומות עבודה מסוימים ובסביבות גבריות מסוימות הייתי מרגיש שהטראומה חוזרת ואז הייתי מסתיר שוב. אנשים חושבים שיציאה מהארון היא אירוע חד-פעמי. אבל הרבה פעמים אתה יוצא מהארון ואז מגלה שאתה עושה את זה שוב ושוב ושוב".

כמי שמזוהה מאוד עם הקהילה, הוא מסרב להסתכל על המציאות המורכבת של קהילת הלהט״ב בישראל בשחור או לבן. הוא מבין כי עדיין יש אפליה ומאבקים שלא הושלמו, אבל באותה נשימה הוא מזכיר יוצרים, מגישים, כוכבי רשת ואומנים גאים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים ומדגיש – "אנחנו לא בשוליים יותר".

חודש הגאווה השנה מגיע בתקופה מורכבת. איך אתה חווה אותו?
"אני כולי תקווה שנחזור לחגוג כמו פעם. אני זוכר את עצמי במצעדים בין 2013 ל-2019. היה פה מקום של חגיגה. לכן היה חשוב לי שהשיר יהיה חגיגה ולא מאבק. אחרי שנים מורכבות בא לי לחגוג ולהרים לנו".

מצבה של הקהילה השתפר לדעתך?
"כן ולא. אבל אני גם מסתכל סביבי ורואה שהקהילה נמצאת היום בלב התרבות הישראלית".

יש חלום אחד שחוזר שוב ושוב לאורך השיחה - לא טלוויזיה. לא נטפליקס. לא פריים טיים. אהבה. למרות ההצלחה, החשיפה והאהדה האדירה שהוא מקבל מהקהל, הוא מודה שיש תחום אחד שבו הביטחון שלו עדיין שביר.

יש פצע מאותן שנים שעדיין מלווה אותך?
"לגמרי. אני לא מאמין שאנשים יכולים לאהוב אותי. אם חברים אומרים לי שאני יפה, מצחיק, חכם או מוצלח, אני ישר מבקש מהם להפסיק לשקר. אבל יש פרדוקס. את האהבה מהקהל אני דווקא כן מצליח לקבל. אהבה רומנטית? שם עדיין קשה לי. אני רווק בן 36 ואני עדיין עובד על המקומות האלה. אבל כשמישהו עוצר אותי ברחוב ואומר שהצלתי אותו בתקופה קשה, אני מאמין לו".

ההצלחה מקשה על יצירת קשרים אמיתיים?
"כן, בטח. לפני שהתפרסמתי, היחס אליי היה שונה. היו דייטים שהסתיימו במפח נפש בידיעה שרוצים לצאת עם הפרסונה לשם הפרסום ולא למטרת היכרות רצינית. היום אני יותר סקפטי וזהיר".

על מה אתה עדיין חולם?
״לא להיות לבד, אני מאוד לבד. אני רוצה להקים משפחה. אני רוצה בן זוג. זה החלום הכי גדול שלי".

ובעוד עשר שנים, איך היית רוצה שיזכרו את שחר כהן?
"כנקודת אור בתקופה הכי חשוכה של מדינת ישראל".