כשפיאם פילי הולך לאורך שדרות רוטשילד בתל אביב, הוא נטמע בהמון בקלות מרשימה; יש לו את מימדי הגוף הצרים של ההיפסטר הממוצע, ואת סגנון הלבוש האקסצנטרי המאפיין סטודנטים לאמנות בשנקר. אך בניגוד אליהם, עבורו התחושה הזו איננה מובנית מאליה כלל: במשך שנים פילי, סופר ומשורר שחי כהומוסקסואל מוצהר באיראן, נאלץ להסתתר, ולחיות תחת ההתנכלויות והאיומים של אנשי משמרות המהפכה. "החיים באיראן היו זוועתיים", הוא מספר לי בתיווכה של המתורגמנית עדי ליברמן. "כשעבדתי בהוצאת ספרים, אנשי המשטר איימו על המעסיק שלי. הם באו בבגדים אזרחיים ודרשו ממנו שלא להעסיק אותי יותר. בנוסף לזה, קיבלתי גם איומים על חיי".
לאחר שספרו "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" ראה אור בעברית (בהוצאת רסלינג-ושתי), פילי נחשד על ידי אנשי המשטר גם כהומוסקסואל (פשע שרק עליו נגזר באיראן עונש מוות בתלייה) וגם כמשתף פעולה עם ישראל. כדי להציל את חיי ולהקל על חיי משפחתו היגר לתורכיה. לפני כשבוע, ביוזמתם של ליברמן ושל עידוא דגן (במאי ההצגה "שלוש סיבות" המבוססת בחלקה על שיריו של פילי) ובתמיכתה של קרן מיראז', נחת פילי לביקור בישראל, וככל שהעניינים תלויים בו, הוא עוד עשוי להישאר כאן לנצח.
"כשאנשים באיראן נתקלים בהומוסקסואליות, הם מגיבים באלימות"
"בערב הראשון שהגעתי לפה הרגשתי כאילו חזרתי לאיראן, למשפחה שלי", הוא מספר על ביקורו. "האנשים בתל אביב קיבלו אותי בחום. בהתחלה רציתי להיות בירושלים, אבל בגלל המצב החלטתי להשתקע בינתיים בתל אביב. אני לא רוצה לעזוב. כשאסיים עם הלו"ז שלי, אתחיל לטפל בתהליך הבירוקרטי".
מה הספקת לעשות בישראל עד עכשיו?
"יצא לי להיפגש עם כמה חברים שהכרתי דרך הפייסבוק, ובימים הקרובים יש לי כל מיני פגישות בנושא הקהילה הגאה, בין השאר עם עידו תדמור. אחד מהדברים המתכוננים הוא מסיבת גייז בתל אביב, שבה אני אתקלט".
גם באיראן, במחתרת, יש קהילה גאה פעילה?
"היה לי שם בן זוג, אבל כמות האנשים שהייתי איתם בקשר הייתה מוגבלת מאוד. הכרתי אמנם עוד כמה אנשים, אבל אי אפשר להגיד שזו קהילה פעילה. הייתי בודד. גם המשטר וגם החברה מנסים להתעלם מכך שקיימת תופעה כמו הומוסקסואליות, ואם אנשים נתקלים בתופעה כזו, הם מגיבים באלימות".
גם פה השמרנות יכולה להיות קטלנית. רק השנה נרצחה נערה במצעד הגאווה בירושלים. שמעת על זה?
"שמעתי, וזה היה מצער מאוד. זה נורא שבמדינה דמוקרטית כמו ישראל הקיצוניים יכולים לעשות דבר כזה".
יש משהו שאתה מתגעגע אליו באיראן?
"לחדר שלי. אי אפשר להגיד שאני חייתי באיראן, יותר נכון לומר שחייתי בחדר שלי. מישהו כמוני לא יכול לחיות באיראן, הוא צריך למחוק את עצמו. בכל דקה אתה נמצא בסכנה. כבר בבית הספר לא הפסיקו לתקוף אותי, והייתי צריך לעזוב וללמוד בחדר עם אמא שלי".
אתה עדיין חושש לחייך?
כל חיי חייתי בתחושה של חוסר ביטחון, שיכולים להרוג אותי בכל שניה. זאת הרגשה שמתרגלים אליה וקשה לשחרר. אז גם עכשיו אני עדיין מרגיש סכנה".
"הרעש ייגמר מתישהו, ההיסטוריה תכריע אם אני סופר טוב"
הרומן של פילי עם ישראל מתחיל הרבה לפני הגעתו ארצה. בכתיבתו הוא שוזר דימויים מעולם היהדות, ביניהם ירושלים, הדמות הבדיונית "מלכת ישראל", ומגן דוד - שבחר לקעקע גם על צווארו. "אני שואב הרבה השראה מהסיפורים הישראליים והיהודים. אם הייתי מושפע הרבה מהתרבות האיראנית, לא הייתי סופר טוב", הוא אומר.
על אף שספרו החדש זכה בישראל לביקורות מצוינות ("היופי צובט בלב" לפי "הארץ", "נובלה מופתית" על פי "טיים אאוט") , בכל מקום שבו נמצאת הכתיבה שלו, מאפיל עליה סיפור חייו הבלתי שגרתי. "לא משנה לי מאיזו סיבה הקוראים יגשו לספר שלי. כשהם יסיימו לקרוא אותי, הם ישתכנעו שאני סופר טוב. אני לא היחיד, בהקשר הזה. יש עוד הרבה סופרים שקוראים אותם לא רק בגלל הכתיבה שלהם. אני מודע לכך שהרבה אנשים מתייחסים אליי בגלל הרעש שנוצר מההגעה לארץ, אבל הרעש הזה ייגמר מתישהו. אחריו, אני והסיפורים נישאר לבד, וההיסטוריה של הספרות תכריע אם אני סופר טוב או לא".
מאיזו בחינה אתה חושב שהספר שלך חשוב לקורא הישראלי?
"כמו שהספר קירב אותי כאיראני לישראל, הוא יכול לקרב את הקוראים הישראליים אליי, כאיראני. המסר החשוב ביותר שאני יכול להעביר הוא שלאיראנים אין דעה רעה על ישראל ועל הישראלים. העם האיראני מאמין שישראל היא מדינה יפה, טהורה - בניגוד מוחלט למה שהישראלים שומעים תמיד מפיהם של אנשי המשטר. אבל לא רק התקשורת האיראנית מנסה להעכיר את פניה של ישראל, אלא כמעט כל כלי התקשורת בעולם, וזה המצב שאני מנסה לשנות. התפקיד שלי הוא להראות כמה ישראל יפה".
