התמונות הנדירות שהתגלו במקרה: "אז זה היה פרובוקטיבי"

במלאת 50 שנה לאגודה למען הלהט"ב מקיים המרכז הגאה בתל אביב מחר (חמישי) ערב חגיגי שמצדיע לגאווה הישראלית. במרכז האירוע מופע מחווה לקורין אלאל ז"ל במלאת שנה לפטירתה, לצד ערב סטנדאפ גאה ופתיחת ארכיון הקהילה לציבור לראשונה. אבל מי שיגיע למרכז הגאה בגן מאיר יגלה גם שתי תערוכות, האחת מחווה לחיי הלילה הגאים לאורך השנים, והשנייה תערוכת פורטרטים נוסטלגיים של הצלם ינאי יחיאל, שתציג תיעוד אישי של ינאי ממצעדי הגאווה הראשונים של שנות האלפיים.

ינאי יחיאל לא התחיל את דרכו המקצועית כצלם ואחרי כמה שנים בעבודה משרדית החליט ללכת ללמוד צילום. מה שהתחיל כהחלטה של בחור בן 28 הפך מהר מאוד לקריירה של ממש. הוא התחיל לעבוד עוד בזמן הלימודים, קודם במגזינים קטנים, אחר כך בטיים אאוט תל אביב, ומשם המשיך לידיעות אחרונות. היום הוא מזוהה עם מדור "ענייני פנים" בעיתון הארץ. "פורטרטים זה החיים שלי", הוא אומר, "מהרגע שנכנס אליי מישהו הוא כבר לא הדמות המפורסמת. מבחינתי באותו רגע נכנס אליי השכן מהכפר".

השאלות שהוא שואל הן לא השאלות שעיתונאי ישאל, וגם לא השאלות שמעריצים שואלים כי ינאי פועל מתוך אמת פשוטה ואומר "קח כל דמות, גם אם אני אראה אותה משעממת, תקשיב לסיפור שלה, לכולם יש סיפור מעניין. לכולם".

אבל הרבה לפני מדור "ענייני פנים", לפני שהמפורסמים התחילו להיכנס אליו לסטודיו, אותה סקרנות בדיוק הוציאה את ינאי לרחוב. בתחילת שנות ה-2000, כשגר ברמת אביב ומצעד הגאווה היה מסתיים ממש ליד הבית, הוא לקח מצלמת פילם ויצא לצלם. לא בשביל עיתון, לא בשביל פרויקט מוגדר - פשוט בשביל לראות אנשים.

איך הפרויקט הזה בכלל התחיל?
"לא הלכתי למצעדים אבל המצעד הסתיים בפארק הירקון וגרתי ליד. אמרתי 'יאללה, בוא נצלם'. התחלתי לצלם, ואמרתי, 'פאק, זה משעמם. אלה בדיוק התמונות שאני אראה מחר בעיתון'. אז התחלתי לצלם את מי שהיו נראים לי מעניינים בבגדים. החלטתי לבודד אותם מהקהל ולצלם אותם. גם אז עוד לא הייתה מצלמה דיגיטלית ולא היה אייפונים. בגלל זה היום הפרויקט הזה מיוחד כי האנשים האלה, אז לא צילמו את עצמם".

ינאי נוגע בנקודה מהותית. בחלוף עשרים שנה, הדרך שבה אנחנו מתעדים את עצמנו השתנתה לחלוטין. היום כולם מצלמים את עצמם, כל הזמן, מכל זווית. אבל הפרויקט הזה הוא זכר לתקופה אחרת - תקופה שבה אם לא היה שם מישהו עם מצלמה, הרגע פשוט היה נעלם. ובדיוק בגלל זה, כשינאי חזר להסתכל על התמונות אחרי שנים, הוא גילה משהו מפתיע: הפנים השתנו, אבל הטיפוסים נשארו בדיוק אותו דבר.

ינאי המשיך לצלם במצעדים נוספים, ואז פשוט הפסיק. הוא שם את הסרטים בצד ולא חשב עליהם יותר מדי. גם כשהלך למצעדים בשנים האחרונות, הוא לא חשב לחזור לזה. דווקא ההפך - מה שראה שם גרם לו לחשוב שאין טעם. "במרחק הזמן, כשהסתובבתי בסוף המצעד בצ'ארלס קלור, ראיתי שאני רואה את אותם אנשים מלפני 20 שנה. כמובן, לא אותם אנשים באמת, אבל אותם טיפוסים, הילדים הצעירים, הבחורים, הבחורות". הפרויקט שכב בארכיון שנים, כמעט נשכח. ואז התקשר שלומי לאופר, המפיק האמנותי של אירוע 50 שנה לאגודה. ינאי הכיר אותו דרך חברים משותפים, וסיפר לו פעם על הפרויקט הזה.

איך קרה שהפרויקט הזה פתאום יצא מהארכיון?
"שלומי אמר לי 'תקשיב, אני רוצה את הפרויקט הזה, תחפש אותו'. זכרתי שחיפשתי אותו פעם עם אסיסטנטית, היא הוציאה את הכל ולא מצאנו. ואז באתי לקלסרים האלה, הסתכלתי ברגע רגוע, ואז אני פתאום מוצא הכל, ויותר מזה מצאתי שנה אחת שאמרתי לעצמי שאין אותה".

בזמן שאנחנו מדברים, ינאי שולף קלסרים נוספים מהארכיון שלו ומתחיל לפרוש על השולחן תמונות שלא ייכנסו לתערוכה אבל מספרות לא פחות. צ'יצ'ולינה בהופעה בישראל, במלון ועל הבמה "בעיניי היא אומנית מדהימה, אקטיביסטית, מהטובות שהיו, ולא מספיק העריכו אותה". הוא מתאר אותה כמי שהשתמשה בגוף שלה, בחושפנות, בפרובוקציה, כחלק מעשייה אמנותית רצינית.

התמונות נלקחו בפסטיבל lovecity, לימים וויגסטוק, והוא מוצא גם תמונות של גילה גולדשטיין ז"ל, היחידות שצילם אותה אי פעם. הוא ממשיך לדפדף, עוצר על תמונה של בחור צעיר בבגדים חושפניים. "תראה", הוא אומר, "אז זה היה פרובוקטיבי. היום? זו תקופה אחרת", הוא אומר על התמונות.

"זו הייתה תקופה שאנשים לא הסתובבו עם טלפון ביד, היום לא צריכים אותי לדברים כאלה", הוא אומר בפשטות. "כולם כבר עושים את זה, הם מצלמים את עצמם גם ככה". כשהוא צילם את התמונות האלה, בתחילת שנות האלפיים, לא היו סמארטפונים, לא היה אינסטגרם. הצלם היה זה שקובע את הטון, זה שמחליט שיש תמונות כאלה בעולם. "היום כל אחד יכול לעמוד במצעד ולצלם את עצמו באותו הסגנון בדיוק. זה קרה ברגע האחרון, לפני שהעולם נכנס לצילום הדיגיטלי".

מה גרם לך בסוף להסכים לצאת עם התערוכה הזאת?
"קודם כל זה פרויקט יפה, מעניין, יש לי דרייב לראות את זה מוצג. וגם, אחרי שנתיים של המלחמה, של חטופים, היו לי דברים שלא הייתי מסוגל לעשות. לא צילמתי צילום אחד שהוא לא קשור לעבודה. צילמתי כי עבדתי. פשוט לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר בתקופה הזאת. היה מין דאון כזה. פתאום עכשיו, החטופים חזרו, זה שימח אותי לעשות משהו כזה".

ינאי, הומו מוצהר, גם משתף בכנות "אף פעם לא הייתי בקהילה", הוא אומר. "לא הייתי יוצא למועדונים, יש לי חברים מכל מקום אבל אין לי חבורה של גייז״. אבל דווקא מהמקום המרוחק הזה, משהו בפרויקט קירב אותו. "להגיע ממקום כזה מרוחק למקום כזה מקורב זה שימח אותי". ינאי אולי לא מגדיר את עצמו כ"חלק מהקהילה" במובן הקלאסי אבל התמונות שלו הן חלק מההיסטוריה שלה.

בעידן שבו כל רגע מצולם, מתויג ונעלם תוך שעות, התמונות של ינאי יחיאל מחזירות אותנו לתקופה אחרת. תקופה שבה לא כל אחד תיעד את עצמו, והמצלמה הייתה כלי של התבוננות ולא של שואו. יחיאל אולי עמד אז קצת מהצד, אבל דווקא המרחק הזה אפשר לו לראות את הקהילה בלי פילטרים.

תערוכת "פורטרטים נוסטלגיים" של הצלם ינאי יחיאל תוצג ב-18 בדצמבר 2025 במרכז הגאה בגן מאיר, במסגרת אירועי 50 שנה לאגודה למען הלהט"ב בישראל.