"תרבות הגריינדר בישראל עסוקה בלהכתיר את הגבריים כנחשקים, זה מתיש"

את שחף בלאש, זמר, רקדן כותב ומלחין בן 28 מתל אביב, פגשנו לראשונה בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" בשנת 2018. מאז הוא הספיק לרקוד לצד נטע ברזילי בתחרות שהתקיימה בישראל, להוציא סינגל בכורה, "Walkin' In" שלווה בקליפ נועז בהשתתפות סתיו סטרשקו, זכה להיכנס לפלייליסט של MTV. עם מספר שירים וחזר שוב בעונה שעברה של "הכוכב הבא" שבה ביצע את "שקיעות אדומות".

בלאש ידוע בקליפים אומנותיים ומושקעים שאותם הוא מפיק ומביים ומבצע את הכוראוגרפיה בעצמו. כעת הוא משיק סינגל חדש בשם "ג'וירייד" שכולו על טהרת האופנועים באסתטיקה מחוספסת וגברית שהוא בא לאתגר ולערער דרך הפלואידיות, הייחוד והביטחון שלו כאמן ופרפורמר גאה.

עולם האופנועים הוא בדרך כלל מאוד גברי ופחות מזוהה עם הקהילה. למה זה היה חשוב לך לעשות קליפ שעוסק בו?
"אני תמיד אוהב לשחק באמנות שלי עם גבריות ונשיות. אני מרגיש שיש בי שילוב מדויק של השניים, וחלק מהקטע שלי כאמן גאה זה להדגיש את הניואנס הזה. את הייחוד, הוורסטיליות, הרב-גוניות. להראות שאפשר גם וגם. ב'ג'וירייד' אני מדבר על בחור קשוח שכולו פוזה, אחד שבא להראות איזה גבר הוא. הסאבטקסט בשיר זה אם אתה כזה גבר - בוא נראה מה אתה שווה. כל הכיף זה לאתגר ולערער את מה שאנחנו תופסים כהכי מרשים וגברי. לעשות דווקא, הפוך על הפוך. בגלל שאני עושה מוזיקת פופ ופרפורמר יותר מוחצן - קל לחשוב שהכל זה רק סביב שואו. אבל תמיד כשאני כותב יש מסר עמוק יותר".

אתה מדבר בשיר על מאבקי שליטה ואגו בין גברים. כמה זה נפוץ בקהילה וכמה חווית את זה בעצמך?
"אני חווה את זה על בסיס יום יומי! תרבות הגריינדר, במיוחד בישראל, כולה עסוקה בלהכתיר את הגבריים כהכי נחשקים, ולפעמים זה כבר מתיש. רק בזה אנחנו מתעסקים. בתוך קהילה כל כך מיוחדת אנחנו רק מחפשים איך לקטלג את מי שמולנו ובאיזו משבצת לשים אותו כדי שנרגיש בנוח עם עצמנו. להיות מיוחד נהיה מפחיד. אין באמת תחושה של חופש וקבלה. בגלל זה ביצירה שלי אני הכי אוהב לחגוג את הייחוד האישי שלי. זה מקום המפלט שלי להציג את עצמי בצורה הכי משוחררת שיש ולהישאר נאמן גם לילד שבי שרק רצה ורוצה שיאהבו ויעריכו אותו כפי שהוא".

בלאש נולד ברעננה ועבר לתל אביב בגיל 13, אחרי שהוריו התגרשו. הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית בלהקת צופי תל אביב ובהמשך שירת בלהקה צבאית. במקביל לקריירה כזמר הוא שיחק גם במיוזיקלס של תיאטראות גדולים בישראל כמו "רנט", "מאמה מיה" ו"קברט".

"תיאטרון בשבילי זה עוד מקום לבטא את הכישרון שלי. להתבטא, להיות על במה, לחגוג את האהבה שלי להופיע. אני לא אוהב לשחק תפקידים שהם רחוקים ממני. אוהב להישאר נאמן לעצמי ובנוח", הוא מציין. בזמן הקרוב הוא צפוי להיכנס להפקה חדשה. "זה דומה לתפקיד האחרון שיצא לי לשחק ב'רנט' אבל קצת שונה. אני לגמרי מתרגש".

הוא יודע שלא כולם יאהבו אותו או את המוזיקה שהוא יוצר, אבל אין לו כל כוונה להתנצל על המילים, הלק, העקבים או על כל חלק אחר בהופעה שלו. "זאת חובתי כאמן ויוצר להיות חשוף! שם כל המיץ. כשאני כותב אין לי שום פילטרים. ממה בכלל יש לי בעצם להתבייש? זאת האמת שלי. זה מי שאני. החוויות, האהבות, מה שמעסיק ומרכיב אותי", הוא מדגיש.

"גם בתוכן היומיומי בטיקטוק אני נוטה לדבר על חיי הדייטינג, האכזבות, הקטעים ההזויים שבחורים דופקים לי לפעמים. אני לא אומר שזה אוטומטי לי או קל ב-100% אבל אני באמת משתדל תמיד לשחרר מחסומים ולחיות באותנטיות שלי בלי פשרות. גם כשאני מוציא שיר וגם כשמדבר למצלמה בפיג'מה".

מה החלום שלך בקריירה ועד כמה אתה מחכה לפריצה גדולה למיינסטרים?
"לפעמים אני מסתכל אחורה ולא לגמרי קולט שזה אותו גוף שעשה את הדברים המטריפים האלה. ועדיין, מרגיש שלא מיציתי 10% ממה שאני יכול להביא מעצמי באמת. אני בעיקר משתדל לחיות את הרגע, להיות שמח בחלקי, ולהוקיר תודה. כן, לגמרי הייתי רוצה לפרוץ למיינסטרים. מרגיש לי שמגיע לי מאוד. לפעמים אני תוהה האם ואיך זה יקרה, במיוחד כשיש איזה סרטון שזוכה לחשיפה ברשתות וזה מביא איתו כל מני הערות הומופוביות הזויות בתגובות. אנחנו מדינה קטנה ובעייתית וקהילת הלהט"ב עוד יותר קטנה. אבל - אף אחד לא יודע מה ילד יום. העיקר להמשיך לעשות, ממקום בריא ומאושר".