"המפקדים ראו שמשהו עובר עליי אבל לא שאלו ולא הציעו עזרה"

כשהתגייסה לצה"ל, מצאה את עצמה סתיו לוי - כיום בת 28, שחקנית ויוצרת קולנוע ותוכן המתגוררת בקיבוץ מפלסים - מוקפת בכ-200 חיילות, בחדרים ובמקלחות משותפים, רחוקה מהחברות ומהסביבה המוכרת שבה גדלה. בתוך המציאות האינטנסיבית של הטירונות, שבה כמעט אין פרטיות, היא חיפשה בעיקר חברות ותחושת שייכות. חברות אחת שנרקמה שם עוררה בה רגשות שלא הכירה קודם והובילה אותה למסע אישי של גילוי עצמי, התאהבות ושיברון לב.

שנים לאחר מכן, החוויה הזאת הפכה לבסיס סרט הגמר שלה, "שעה ביציאה", שאותו היא מציגה בפסטיבל קולנוע דרום שמתקיים בימים אלה בסינמטק שדרות. לוי, בוגרת בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, כתבה את הסרט וגם מגלמת בו את הגיבורה, דור, טירונית פרועה וכובשת שמתאהבת ברותם, חיילת אחרת, ומרגישה לראשונה שמישהי באמת רואה אותה. ככל שהקשר ביניהן מתפתח, דור מגלה שרותם לא מרגישה כלפיה כפי שחשבה. ההתאהבות הופכת לחוויה של חשיפה, בושה ודחייה ומאלצת אותה להתמודד עם השאלה עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי להרגיש נאהבים.

"'שעה ביציאה' נולד מתוך הצורך שלי לא להיות לבד ומתוך ההומור כמנגנון ההגנה שהחזיק אותי לאורך השנים", מספרת לוי. דרך דמותה של דור היא חוזרת לאחת התקופות המשמעותיות בחייה ומנסה להבין לא רק את ההתאהבות עצמה, אלא גם את האומץ שנדרש ממנה להקשיב לרגשותיה בגיל צעיר כל כך.

אילו שאלות על משיכה לנשים התעוררו אצלך דווקא בטירונות? הצלחת לתת להן שם בזמן אמת או שההבנה הגיעה מאוחר יותר?
"השאלות שהתעוררו אצלי התחילו בעיקר משאלות על חברות. כשהגעתי לטירונות הרגשתי שנתלשתי מקבוצת החברות שהייתה לי בבית, והייתי עסוקה כל הזמן באיך ליצור קבוצה כזאת בטירונות. אחרי כמה ימים נוצרו לי חברויות עם כל מיני בנות, אבל הייתה חברות אחת שהייתה שונה מהאחרות. ידעתי מיד להגיד שזה מרגיש אחרת ושמשהו קצת מוזר. ברגע הזה התחילו השאלה: 'האם יש מצב שאנחנו יותר מ'רק חברות'?

"היה לי גם רגע שבו הייתי מאוד חשופה ביני לבין עצמי ועלו שאלות רגישות יותר. התחלתי לחשוב על הילדות שלי ועל תקופת הנעורים וניסיתי לחפש בזיכרונות איפה אולי הייתה לי משיכה כזאת או אחרת לנשים ולא משנה כמה חפרתי בזיכרונות, לא מצאתי. המצב היה כזה שהייתי כל כך מאוהבת באופי של הבחורה שהכרתי, שכל דבר שהיא סיפרה לי על עצמה הרגיש כאילו הוא מעולם אחר. נמשכתי לחיים שלה, לראש שלה, לאופי השקט והכל כך שונה משלי".

זה גם הפחיד אותך?
"לפעמים זה הלחיץ אותי, שאולי אני לסבית ואיך לא ידעתי את זה ומה עושים? אבל אז הזכרתי לעצמי: את בסך הכל בת 18, את יכולה לעשות מה שבא לך ואיך שבא לך, בלי פחד. אלה החיים שלך ולא של אף אחד אחר. וככה,בכל פעם שעלו שאלות שנראו לי גדולות מדי בשביל ילדה בת 18, חזרתי למנטרה הזאת: תהיי נאמנה לעצמך, תעשי מה שטוב לך, מה שאת רוצה, אל תפחדי. "אחרי תקופה, הנאמנות השתלמה. ידעתי להגיד לעצמי שזאת יותר מחברות, שזה מרגיש אחרת ושזה מעניין ומסקרן אותי מספיק כדי לחקור את זה עוד".

"המפקדים ראו שמשהו עובר עליי, אבל לא שאלו ולא הציעו עזרה"
המסגרת הצבאית, שבה התעוררו אצל לוי השאלות על זהותה ועל רגשותיה, הייתה גם המקום שבו חוותה בדידות וקושי רגשי. אף שהייתה מוקפת בחיילות אחרות, היא הרגישה שלא תמיד היה מי שיבחין במה שעובר עליה. במבט לאחור, היא סבורה שהמערכת הצבאית עדיין מתקשה להעניק מענה לחיילים ולחיילות שמתמודדים עם משברי זהות ומיניות.

עד כמה השירות בצה"ל מקבל להט"בים מבחינתך ועד כמה קשה להיות פתוח במסגרת כזו?
"את האמת? אני לא יודעת. בחוויה שלי לא התמסרתי לשום הגדרה ומסגרת מינית ולכן לא הרגשתי צורך בקבלה מיוחדת. אבל הייתה לי תקופה קשה וארוכה שבכיתי בה המון מהמחשבות שהיו לי על החיים, על עצמי. בכיתי מהתקופה שעברנו שתינו בתוך מסע הזהות של שתינו ביחד וגם של כל אחת בנפרד. וזה חשוב להגיד, כל אחת עברה מסע שונה בתוך עצמה ולא תמיד הצלחנו להבין את זה.

"בתוך כל התקופה הזאת המסגרת לא ידעה לראות אותי כמו שצריך. ראו שמשהו עובר עליי, הייתי לחוצה ובעיקר שקטה, שזה מאוד לא אופייני לי. כואב מאוד להגיד שהמפקדים והסגל לא שמו לב, לא שאלו ולא הציעו עזרה כלשהי. המון נערים ונערות במסגרת הצבאית חווים משברי זהות ומיניות, והמערכת חוטאת בכך שהיא לא שמה לב ולא עוזרת. אני חושבת שיש עוד דרך ארוכה למערכת הצבאית כדי להיות רגישה יותר, לנסות לראות בכל חייל וחיילת אינדיבידואל ולא קבוצה שלמה. להיות שם בשביל מי שצריך ולשים לב אליו".

בסרט, כשדור מגלה שרותם לא מרגישה כלפיה כפי שחשבה, ההתאהבות מביאה איתה גם בושה. מה עניין אותך בבושה הזאת - החשיפה של הרגשות, המשיכה לאישה או הפחד שלא רוצים אותך בחזרה?
"עניין אותי מאוד להתעסק בזה שלפעמים לא לוקחים את הבושה בחשבון. אני הייתי מוכנה להתאהב וללכת בגדול עם הלב והרגשות שלי על אהבה שלא בטוח תחזור אליי. אפילו לא האמנתי שיהיה מצב כזה, של אהבה או רגשות לא הדדיים. וברגע שזה הגיע, הרגשתי שהאדמה ממש נשמטת לי מתחת לרגליים. כל הרגשות שלי נחשפו בפני מישהי שלא נחשפה אליי בחזרה. וזה מאוד מאוד מפחיד. זה מרגיש כמו להיות עירומה בחדר שכולם מסתכלים עלייך. הפחד שלא ירצו אותי בחזרה התגלה אליי רק ברגע שזה קרה, ומאז הוא איתי בהרבה רגעים.

"בקולנוע שלי אני מתעסקת הרבה בהחלטה ובהשלכות שלה. דור החליטה ללכת עם רותם עד הסוף מתוך תשוקה, סקרנות, התמסרות וגם תמימות. אני חוקרת הרבה את העניין של מה הדמות תרגיש כשהיא תדע שהיא הביאה את עצמה למצב הזה. ברגעים האלה הדמות חושפת את המנגנונים הכי כואבים של בני האדם: שיברון לב, הרצון להיות נאהבת בחזרה, דלת המיניות שדור פתחה בביטחון ופתאום נשארה בה לבד".

לצד הכאב והחשיפה הרגשית, אחד הכלים המרכזיים שבהם לוי משתמשת בסרט הוא דווקא הומור. הגיבורה שלה מתמודדת עם רגשותיה באמצעות בדיחות והעמדת פנים, שמאפשרות לה להסתיר את הפגיעות שלה מאחורי דימוי של ביטחון עצמי.

אמרת שההומור הוא מנגנון ההגנה שהחזיק אותך לאורך השנים. איך השתמשת בו בסרט?
"לא רואים? הכל במסווה של הומור! אני זוכרת שכל כך פחדתי להגיד מילה אחת יותר מדי או אמיתית מדי, שגם אם רציתי להגיד לה 'יואו, אני מתה עלייך', הייתי חייבת להוסיף משהו בצחוק כדי שזה לא יישמע אמיתי מדי. לימדתי את עצמי להשתמש בהומור כדי שאם משהו שאני אומרת בטעות נשמע אמיתי מדי, אני אגיד 'אה, נו, זה בצחוק', וככה אתחמק מהאמת שלי.

"בסרט כמעט שום דבר לא נאמר בכנות, כדי שדור לא תיתפס כרגשנית. בכל משפט שדור אומרת יש מבט אחורה לחברות, חצי משפט על משהו שיצחיק, כדי שהדמות שהיא נמצאת בה תתוחזק. ככה לא רואים פנימה. ככה בטוחים שהיא מלאת ביטחון ואף אחד לא יכול לחדור אליה. עד שרותם מצליחה".

"אני גאה בעצמי שלא נשאבתי להכחשה ולהסתרה"
הבחירה להפוך חוויה אינטימית כל כך ליצירה קולנועית לא הייתה פשוטה. לוי מספרת שבתחילת הדרך רצתה להכניס לתסריט את כל מה שעברה, אבל בהמשך הבינה שלא כל פרט מהמציאות צריך להופיע על המסך. גם ההחלטה לגלם בעצמה את דור הפכה את הסרט לחשוף במיוחד, בין היתר בשל הסצנות האינטימיות שבו.

כשאת הופכת חוויות אישיות לסרט, איך את מחליטה מה לחשוף ומה להשאיר אצלך? היה משהו שהצלחת להבין על עצמך רק אחרי שראית אותו דרך דור?
"בהתחלה רציתי לחשוף הכל, להכניס את כל החוויה לתסריט וללכת על זה. עם הזמן והעבודה הקשה גיליתי שיש רגעים בסיפור שרגישים לי מאוד, כמו למשל הסיפור האישי של רותם, שעבדתי המון על מה ממנו אני מספרת ומה לא. לקחת חוויה אישית כל כך משמעותית, שתפסה אצלי כמעט שנתיים מהחיים, ולהכניס אותה לתוך סרט של 20 דקות זה בלתי אפשרי.

"אז עזבתי את התסריט ואת כל הפרויקט לתקופה וחשבתי עם עצמי מה מהסיפור אני רוצה להוציא החוצה, מה הרגע הכי משמעותי שהיה שם עבורי, ואותו לספר בלב הסרט. אני חושבת שאחד הדברים שראיתי על עצמי דרך דור הוא את האומץ שהצלחתי לגלות בגיל כל כך צעיר, להקשיב לעצמי ולתת לרגשות שהיו לי מקום אמיתי. זה באמת אחד הדברים שאני ממש טופחת לעצמי על השכם בגללם. כל הכבוד שניסית, שהצלחת לתת ללב שלך להרגיש את התחושות האלה בגיל 18, ולא להישאב להכחשה ולהסתרה".

"שעה ביציאה" מוצג במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, שמציין השנה 25 שנים להיווסדו ומתקיים בסינמטק שדרות עד 5 בנובמבר. הפסטיבל, מיסודו של בית הספר לאומנויות הקול והמסך ב"ספיר", כולל הקרנות סרטים מהארץ ומהעולם, בכורות של סדרות טלוויזיה, מפגשים עם יוצרים ומופעי מוזיקה. השנה מוקדש מקום מרכזי בתוכנית האומנותית ליצירות של יוצרים מהנגב המערבי, העוסקות בשלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר.

על אף נושא הסרט, כיום לוי במערכת יחסים עם בן זוג ומסבירה שהיא לא מתעסקת בהגדרות לגבי עצמה. "ההתאהבות באישה גרמה לי להבין שאני מתאהבת בלב, בנפש, באופי ומי שהאדם שאיתי, ולא אם הוא זכר או נקבה. לכן זה לא רק שלב, זה חלק מהזהות שלי", היא מסבירה.

סיפרת שהסרט נולד מתוך הצורך שלך לא להיות לבד. באילו מקומות ואצל אילו אנשים את מוצאת היום את תחושת השייכות שחיפשת אז?
"וואו. החברים שלי ובן הזוג שלי. אנשים שרואים אותי, ששמים לב אליי, שאכפת להם אחד מהשנייה. בן הזוג שלי, שאני חוזרת הביתה והוא נותן לי מקום של שקט בתוך כל העולם הרועש שלי, זה החיים.

וגם, עם השנים למדתי איך לחיות עם הלבד. במהלך הצבא הייתי הרבה עם עצמי ועם המחשבות של עצמי, ולפעמים הרגעים האלה מפחידים והם שואבים אותך למערבולת קשה של מחשבות שהראש מייצר ולא נותנות מנוחה. היום אני יודעת שאם אני נכנסת ללופ כזה, אני אומרת קודם כל לאנשים שקרובים אליי, שמכירים אותי. אני משתפת את המחשבות במקום שלא שופטים אותי ויודעת שהאנשים שמסביבי ייתנו לי סביבה תומכת, ישמעו אותי ויעזרו לי להיות לבד, אבל עדיין להרגיש עטופה".

איך הרגשת בפעם הראשונה שהראית את הסרט לאנשים שקרובים אלייך? היה משהו שקיווית שיבינו עלייך דרך הצפייה ושקודם היה לך קשה לומר להם ישירות?
"וואו! הרגשה מטורפת! לראות את עצמי על המסך ולתת לקרובים לראות אותי זה מאוד מאוד חשוף, במיוחד כשיש סצנות אינטימיות בסרט. אבל זה חלק מהאומץ שיש בי ובדור, לעשות את מה שאני רוצה, את הסרט שאני רוצה, וללכת עליו בפול גז, בלי לפחד. בעיקר מאוד מאוד מרגש לתת לכולם לראות את היצירה האישית שלי, להפיח בחוויות שלי חיים מחדש על המסך. זאת תחושה מטורפת שאין לה תחליף.

"למען האמת? אין משהו ספציפי שקיוויתי שיבינו עליי. אני מאוד אוהבת לדבר, לספר, בלי לשמור שום דבר בבטן וזה גם אחד הדברים שנתנו לי את הנחת לעשות את היצירה הזאת בלב שלם ובתהליך מאוד מתמסר. לא היה לי שום דחף לגלות משהו לאנשים דרך הסרט, ואני שמחה על זה, כי זה נתן לי לספר את הסיפור שלי בצורה מדויקת ואמיתית".