"אני לא מצליח להשלים עם המוות שלי מבלי לנסות לתכנן אותו"

ליאם שניצר, בן 22, הוא מעצב תאורה עבור הפקות תיאטרון שונות ובמגמות תיאטרון שונות בארץ, רקדן סטפס בסטודיו לריקוד מיסודו של יובל בק וגם דראג קווין בשם לואי פולאר. "בחודשים שיש לי הופעות, אני אומר שאני מלכת דראג", הוא אומר בחיוך.

ליאם מספר שהתעניינותו הראשונית בסצנת הדראג הושפעה מ"אחותי שהושיבה אותי לראות את 'המירוץ לדראג של רופול'. משך אותי שיש פלטפורמה שמאגדת הרבה סוגי אומנויות. זה לא שראיתי את זה וחשבתי 'וואו, אולי יהיה לי נעים להופיע על במה בתור אישה'. זה יותר 'וואו, זאת פלטפורמה שיכולה לאגד את כל האומנויות שאני כבר עושה, ושיכולה לדחוף אותי קדימה'. על הדרך זה להיות אישה".

היצירה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, תכונה שממשיכה ללוות אותו עד היום בדראג. בהסתכלות אחורה לתקופת הנעורים הוא מספר. "בכיתה ז' הצגנו את המחזמר 'מטילדה', שם זה היה הפעם הראשונה ששיחקתי דמות של אישה, שראיתי את עצמי בשמלה, ושמתי פאה. ביימתי וערכתי את המוזיקה ותפרתי עם חברות את התלבושות. זה תמיד סבב סביב כל סוגי היצירה".

עם סיום תקופת השירות הלאומי אותו ליאם העביר בליווי נוער בסיכון בצפון הארץ, הוא חזר לתל אביב והקים את ליין מופעי הדראג "קווינדילייט" שמטרתם לדבר על נושאים חברתיים שונים תוך שימוש באומנות הדראג כאמצעי ולא כמטרה. במקביל השתתפה כמלכה במופעי הדראג המובילים בארץ, בניהם ה"היסטריקה שואו" של מלכת הדראג אריקה היסטריקה ו"צחוקים" של מלכת הדראג יוסל׳ה.

המופע החדש, "קווינדילייט 7: גזר דין מוות - שבע נשמות", מציג צד חדש שמעולם לא נראה. "אני מביא את הילד בן ה-22 המפוחד", הוא מסביר. "ביום יום אנחנו מוכרים חוויה, של הכל פנטסטי, והכל יפה והכל אסתטי – הדגש שלי הוא להביא את הכואב, את המפוחד, אני באמת מרגיש עוד ילד בגיל הזה".

מה הפחד המרכזי שלך?
"אני יודע שכל אחד עבר בשלב הזה בחיים, אבל אני לא מצליח להשלים עם המוות שלי מבלי לנסות לתכנן אותו, ולשאול את עצמי, איזה סוג של מוות הייתי מאחל לעצמי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחקור את כל ההיבטים של המוות, השליליים והחיוביים".

תהליך היצירה נולד של המופע החדש נולד גם מתוך ספק עצמי לאחר שאחותו הגיעה למופע האחרון שלו והתאכזבה: "השקעת כל כך הרבה כסף ומאמץ ואתה לא יודע את הכוריאוגרפיה", היא אמרה לו. "התאכזבתי ואז אמרתי לעצמי, 'אתה חייב לעשות עוד מופע, אבל הוא חייב לבוא מבפנים'. חיפשתי נושא שיאתגר אותי, שלא דיברתי עליו עם עצמי. הבנתי שזה קשור במלחמה".

מה המלחמה גרמה לך להבין?
"רק לפני חצי שנה התחלתי להבין שאני מפחד, ושאותו הפחד מונע ממני להתקדם. הסוף עשוי להיות כל כך קרוב, דבר שמנע ממני לחלום הלאה ולהתפתח. התחלתי לכתוב טקסטים ולחשוב על רעיונות, דבר שנתן פורקן לגחמות האומנותיים שלי, אבל גם לפחדים שהציפו אותי. מהרגע הראשון של המלחמה נהייתי אדיש לכל מה שקורה סביבי. אחותי הגדולה, שגרה איתי באותה התקופה עברה לא מעט התקפי חרדה, דבר שרק הגביר את האדישות שלי ומנע ממני להבין עם עצמי את הפחדים שהמלחמה הביאה עלי".

ניכר שהמופע מעניק לליאם את היכולת לחיות, לדבריו "קיבלתי כאן מסגרת של שבעה דרכים למות, לחקור איך אני רואה את המוות שלי, ואולי החיפוש - ייתן לי לחיות, לעשות, לרקוד וגם לדעת את הכוריאוגרפיה", הוא צוחק.

קשה שלא להתעלם מהרגישות שבה הוא מתאר את המופע והחששות שנלווים למופע שכזה. "אני רואה את היצירה שלי כטיפול פסיכולוגי. בתחילת המופע אלוהים עומד מולי ואומר לי: 'אנחנו לוקחים לך את הכתר'. ואני צועקת: 'אל תיקחו!' ואז שאלתי את עצמי – מי יהיה אלוהים? חיפשתי דמות שתמעך אותי, שתהיה כמו אמא שלי. בחרתי את אליאנה, אחותי. כשהקלטנו, הטכנאי אמר: ‘היא כותשת אותך’, ואמרתי ' זה בדיוק זה מה שאני צריך'. בשביל להתחיל הכי קטן והכי חלש, אני צריך שמישהו ימעך אותי".

ליאם מוסיף שבחלק אחר במופע, חברתו מלכת הדראג ברנדי ג’ין. מספידה אותו על הבמה, ברוח ה"רוסט" הקומי. כשהבקשה מברנדי היא "תדברי על הכל". "אין גבול. אם אני רוצה מחיאות כפיים, אני צריך למות. תהרגו אותי”, הוא אומר.

מה המופע לימד אותך?
"מתוך העבודה על המופע התחלתי גם להבין שלא מדובר רק במוות שמפחיד אותי, אלא גם החיים עצמם, איך אני בוחר להגשים את עצמי כל עוד אני חי. הקשיים היום יומיים שלי לפעמים מרגישים כל כך קשים שאני מרגיש מת. קשה לומר את זה כשרואים את כל המוות האמיתי סביבנו, אבל גם מותר לומר את זה".

מה אתה מקווה שהקהל ייקח מהמופע?
"תחיו, הפחד לא יעצור אתכם - החיים מחייבים אותנו להוריד ולבנות, ואני בתהליך - מבין שאני חייב לביים לעצמי כמה סוגים של מוות בשביל להחליט שזה לא הזמן למות, שבא לי לחיות".

המופע "שבע נשמות" יוצג במסגרת פסטיבל תמונע, ביום חמישי ה- 27.11.2025 בשעה 22:00. לפרטים נוספים - לחצו כאן.