"בתקופות האלה שהן כל כך חשוכות, יש עוד אוויר למקומות שפויים"

רגע לפני שהחטוף האחרון רן גואילי חזר ולראשונה מאז 7 באוקטובר אין חטופים בעזה, עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "פעולות פשוטות" שלוקחת את הצופים אחורה בזמן, למציאות הישראלית בעוטף עזה לפני אותו יום נורא דרך שלוש ארוחות ערב משפחתיות. בארוחות הערב האלה נפגשת משפחה מורחבת של אח ואחיותיו, האחת נשואה והשנייה רווקה, בתו השמאלנית שיוצאת להפגנות ומביאה לארוחות את הדייט התורן, רופא מהצד הימני של המפה, סבא דמנטי עם המטפלת הערבייה שלו וחייל פוסט טראומטי.

את ההצגה, שבה מככבים בין היתר תומר שרון וליליאן ברטו, מביים אריאל וולף (41), שחקן, במאי וכוראוגרף ובן זוגו של השחקן שלומי ברטונוב ("האי", "האחיות המוצלחות שלי"). וולף שהחל את דרכו כשחקן בתיכון "השיר שלנו" ובשורת הצגות, הפך לבמאי בתיאטרון פרינג' ("אדיפוס. טריפתיכון") למרות שבאמתחתו גם בימוי בתיאטרון החאן ("משרתם של שני אדונים") שבו שיחק עשור והמעבר להבימה לא מרגיש לו שונה מהותית. "אני אף פעם לא ראיתי הבדל עקרוני בין תיאטרון פרינג' לתיאטרון רפרטוארי. הסיבה שאני עושה הפקה מסוימת במוסד כזה או אחר קשורה רק לחומר וליצירה שאני רוצה לעשות באותו רגע", הוא מסביר.

ההצגה, שחוקרת את החיים והזהויות בעוטף לפני הטבח הנורא, נכתבה על ידי יותם גוטל, הדרמטורג הראשי בהבימה. החיבור בין וולף למחזאי התחיל כבר לפני שנתיים. "הוא שלח לי את המחזה וישבנו וקראנו את התפקידים אצלו בבית. עברנו עם זה מסע מאוד ארוך, מרתק ומעניין שעבר כל מיני שינויים ואדפטציות כאלה ואחרות עד שהתגבש. יותם הוא גם חבר וגם איש מקצוע שאני מאוד נהניתי לעבוד איתו", משתף וולף.

איפה ה-7 באוקטובר תפס אותך?
"כמו כולנו. הייתי בבית, שבת בבוקר. מהר מאוד זה מכה בך שמשהו מהותי משתנה וזה בא לידי ביטוי בשיח שלנו אחד עם השני. את זה מאוד הרגשתי".

המחזה עוסק במשפחה שמחזיקה ברובה בעמדות שמאל לפני הטבח. מה המחשבה שלך על זה?
"ברמה הפוליטית אני לא בהכרח מחזיק בכל דבר שנאמר שם. פה אני הייתי מתנהג אחרת או אומר משהו אחר. זה לא על זה. זה בעיקר תפיסת הרגעים והסתכלות כמעט היסטורית שלוש שנים אחורה ולתפוס רגע של משהו שהיה שם אז".

איך ניגשת לעבודת הבימוי?
"יותם כתב את המחזה בצורה היפר-נטורליסטית שלא כל כך אופיינית לכתיבה הישראלית בימינו. הנטורליזם שלה מבקש שאתה תרגיש כצופה שהורידו את הקיר הרביעי אבל שתציץ פנימה, כאילו אנחנו עדיין בסלון המשפחתי שלנו, מה שמייצר מדיום כמעט קולנועי על הבמה. היה לי חשוב להביא את המדיום הזה לבמה ולא לוותר על הצורה המאוד ייחודית של המחזה".

מה היה האתגר בבימוי רצף של סצנות באותו מרחב?
"האתגר זה לברוא את הדרמה, השחקנים צריכים לייצר סיטואציות ספונטניות מחדש בכל ערב. מה שיגרום לקהל להתחבר, שבאמת תיוותר להם חוויה שהרגע הזה קורה בבית הזה. מה קדם לזה? מה יגרום להם לומר את המילים האלה? איזה סיטואציה תגרום להם? ואיך אתה משמר את הסיטואציה הזאת כדי שתוליך סיפור ולא מקטעים. יש פה מהלך של כמה וכמה שכבות כדי לייצר אירוע כזה".

במקביל לקריירה הענפה אריאל חי בזוגיות של 18 שנה עם השחקן והמוזיקאי שלומי ברטונוב, עמו התחיל לצאת בגיל 23. איך הם שומרים על הגחלת? "אתה משתנה והחיים משתנים ואתם משתנים בתוך החיים. החיים, גם במקצוע הזה וגם בכלל בישראל, הם מאוד קשים, במיוחד בחמש-שש שנים האחרונות. יש לזה משמעות. זה יכול גם לגרום לדברים לא להצליח, יש כל הזמן שינוי סביבך וגם בפנים, אנחנו אנשים שונים ממה שהיינו".

יצא לכם לעבוד יחד בסרט "אזרח מודאג".
"עשינו גם הפקות בפרינג' שביימתי ושלומי שיחק. הוא עושה לי מוזיקה לפרויקטים. בתיאטרון ביימתי אותו אבל לא שיחקנו יחד. בסרט זו הייתה חוויה נהדרת - היה מאוד כיף לעבוד ביחד. אני מניח שמתישהו ייצא לנו לעבוד יחד. אני פחות משחק בשנים האחרונות ויותר מביים או עושה כוריאוגרפיה, כי להיות בצד היוצר תמיד היה שם. גם כשחקן תמיד הרגשתי יותר את הבמאים בחדר, זה הרגיש לי כמו התפתחות טבעית".

אריאל, שחי כיום בתל אביב, הוא הרצליאני במקור והזהות הגאה שלו לא התגבשה ביום אחד. בתיכון בגיל 15 עוד הייתה לו חברה. "לקח לזה זמן להתעצב, גם החיים שאתה חי וגם הצבא וגם הנסיעה לפריז והלימודים – כל דבר עיצב אותי".

איך ההורים שלך קיבלו את זה?
"זה היה תהליך. היום בכלל אין מה לדבר, אבל ברגע הראשון לקח לזה רגע כדי שזה יהפוך להיות משהו שלא גורם לפחד או דאגה, ללמוד את זה, להבין את זה. זה דורש רגע הסתגלות כדי להיות משהו שלא עושים ממנו אישיו".

על רילוקיישן הוא תמיד חושב. "אני אף פעם לא מרגיש במקום אחד אולי כי אני מזל תאומים. אני תמיד מבחינתי רגל אחת בתוך רילוקיישן" ומחכה לפרויקט הבא שלו בחודש הבא: עיבוד ל'אדיפוס המלך' עם תיאטרון הבוגרים באוניברסיטת תל אביב. "אני מאוד שמח על זה, בתקופות האלה שהן כל כך חשוכות עם כל מה שקורה פה מבחינת המשטר, בהיסטוריה המקומות ששרדו הן האקדמיות. לי יש תחושה שזה מחזיק עדיין ויש שם אויר למקומות שפויים ויצירתיים".

מה לגבי ילדים?
"נראה, מי יודע. מצד אחד זו תקופה לא נודעת ומצד שני אצלי התקופה תמיד לא נודעת".