עילעיל פארן, ספורטאית ומשוררת ישראלית, הפסיקה לדבר בגיל צעיר בעקבות טראומה שעברה. כדי לפרוק את הסערה שהתחוללה בתוכה היא החלה לכתוב, וככל שהיצירה נמשכה נחתה עליה ההבנה שהיא נולדה בגוף הלא נכון עבורה.
אחרי שיצאה מהארון, עברה לתל אביב, השתלבה בנבחרת הרוגבי לנשים והודרה מתחרויות בינלאומיות, בימים אלה היא מאגדת את השירים החשופים שכתבה לאורך השנים לספר, "דיוקן של נערה עם זקן". דרך היצירה החדשה, פארן מקווה לסייע לבני נוער ("אבל לא רק") שנמצאים בנקודת משבר בחייהם. "הכתיבה הצילה אותי - היא גרמה לי להבין שאני בעצם אישה", היא אומרת בשיחה עם mako.
אם תשאלו את פארן (33) מה היא זוכרת מהילדות שלה, התשובה תהיה בעיקר שעות ארוכות של בדידות מול המחשב, אבל המשפחה שלה דווקא זוכרת אותה בצורה קצת אחרת. "אמא שלי מספרת שהייתי ילדה מאוד דברנית ופעילה", משתפת פארן. "אבל כשעברתי ללמוד בגן אחר השתנתי לחלוטין. אף אחד לא יודע לספר מה קרה, אבל התוצאה הייתה שפשוט הפסקתי לדבר".
היא חוותה שנים רבות של עצב ותסכול, ולא מצאה את הדרך להתבטא מול העולם. "רציתי להקיא מתוכי את כל מה שאני מרגישה וחשבתי שהכתיבה יכולה לשמש לי כמקום מפלט", היא נזכרת. "המורה שלי לספרות בתיכון הפנתה אותי לספר 'עצם הכתיבה' של נטלי גולדברג. אחד המשפטים הראשונים בספר היו 'פשוט לכתוב' – וזה בדיוק מה שעשיתי".
פארן החלה לכתוב על הרגשות שהדחיקה ועל נושאים שעניינו אותה, כמו פוליטיקה ומגדר, אבל הכתיבה דווקא עזרה לה להתחבר לעצמה ממקום לא צפוי. "גם בתור ילד בן הייתי פמיניסטית", היא מספרת. "כשהתחלתי לכתוב הצפתי על הנייר את הדיכאון והרגשות השליליים שהצטברו בי, ומתישהו התחלתי לכתוב על עצמי בלשון נקבה. זה עשה לי טוב, זה הרגיש לי מתאים ובמקום. פתאום עניין אותי להתנסות בדברים אחרים, לשנות את המראה החיצוני, ואפילו את השם שלי".
השם שלך באמת מיוחד. מאיפה הגיע הרעיון?
"זה היה השם של אחת המדריכות בטיול שיצאתי אליו בתיכון. אהבתי את הייחוד שלו ואת איך שהוא נשמע. כשהתחלתי את התהליך המגדרי זה היה השם הראשון שקפץ לי לראש והלכתי על זה. רק אחרי ששיניתי את השם גיליתי שהכתיבה התקנית שלו היא באות א', אבל אני אוהבת אותו ככה. לחבק את 'הטעויות' זה חלק מהתהליך שאני עוברת כל חיי".
“עבור המשפחה גם טרנסית וגם לסבית זה יותר מדי"
פארן נולדה וגדלה בירושלים למשפחה חילונית-ליברלית, אביה עוסק בעריכת דין ואמה דוקטורנטית לאנתרופולוגיה. "יש משהו מאוד מתעתע בליברליות", היא טוענת, "על-פניו השיח פתוח והכל מקובל, אבל כשזה 'נכנס אליך הביתה' מגיעים הקונפליקטים. אני בסך הכל גיליתי חלק בי שעושה לי טוב, וציפיתי שהמשפחה שלי תשמח בשבילי".
אבל כגודל הציפייה - גודל האכזבות. "ההתנגדות מצד המשפחה לתהליך שעברתי הייתה קשה, ולמעשה נמשכת עד היום. לאורך השנים היו לי מערכות יחסים זוגיות ארוכות, אבל המשפחה לא התעניינה להכיר אף אחת מבנות-הזוג שלי", היא אומרת ומוסיפה: "אולי עבורם להיות גם טרנסית וגם לסבית זה יותר מדי. אני בטוחה שגם המעשים הכי פוגעים שלהם כלפיי הגיעו מתוך רצון להגן עליי, אבל זה לא הופך את המציאות שלי ליותר פשוטה".
המתח שפארן הרגישה בבית הלך והתגבר עד שהיא כבר לא עמדה בו יותר ועזבה לתל אביב. "זה התחיל בזה שאמרו לי לא לדבר בלשון נקבה ולהוריד את הלק מהציפורניים", היא משתפת. "השיא היה כשחזרתי הביתה ממסיבה בלבוש דראג. הייתי כל כך עייפה שפשוט נכנסתי למיטה איך שאני. באמצע הלילה אמא שלי נכנסה לחדר, הוציאה אותי מהמיטה ואמרה לי להחליף מיד ל'בגדים רגילים'. זה שבר אותי ואחרי זמן קצר עזבתי".
הרגשת ששם הדברים מתחילים להסתדר?
"לא בהתחלה. החרדות החברתיות שאני חווה מגיל צעיר תקפו אותי בווליום גבוה והייתי אבודה. לא ידעתי איך להתלבש, להתנהג או להציג את עצמי. רק אחרי השירות הלאומי שלי באגודה למען הלהט"ב ובעמותת ANIMALS התחלתי להרגיש עם עצמי יותר בנוח".
במקביל לשינויים הגופניים והסערות הרגשיות שחוותה, פארן התמודדה עם מאבק נוסף בחייה על האהבה הראשונה שלה - ספורט. "עוד כשהייתי 'ילד' חלמתי להיות שחקן כדורגל מצליח, אבל כשהתחלתי את ההתאמה המגדרית הפסקתי", היא מספרת. "לעשות ספורט בציבור בתור טרנסג'נדרית זה מפחיד.זאת הרגשה חשופה מאוד, בטח בתוך קבוצה".
בהמשך חייה, גילתה פארן את ענף הרוגבי, שלדבריה נחשב לספורט מאוד קהילתי-פמיניסטי. היא הספיקה לשחק בקבוצות ירושלים ות"א, ואפילו בנבחרת ישראל לרוגבי נשים, אבל דווקא בשיא ההצלחה שלה היא החליטה לעבור לברלין. כשחזרה לישראל מספר שנים מאוחר יותר, מאמנת נבחרת הרוגבי הזמינה אותה לחזור לשחק, אלא שאז איגוד הרוגבי העולמי הוציא הנחיה חדשה לפיה נאסר על שחקניות טרנסיות לשחק בקבוצת הנשים.
"ליאת ואני החלטנו שאנחנו נלחמות על זה", מספרת פארן, "פנינו לאיגוד האירופי, שאליו ישראל משתייכת, אבל הוא התנער מאיתנו והודיע שהוא פועל על פי התקנות בעולם, למרות שלא מחייבים אותו. גם האיגוד בארץ לא נתן לנו תקווה. אני חושבת שהגברים שמנהלים את האיגוד פחות מתעניינים במה שקורה בקבוצות הנשים, וחבל".
הדבר הציב את פארן במלכוד - היא הייתה יכולה להתאמן עם הנבחרת, אבל לא לייצג את המדינה בתחרויות. "זה לא הגיוני להשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ בלי האופציה להתחרות בשביל המדינה שאני חלק ממנה", היא זועמת. "היה חשוב לי אישית להתנגד למהלך הבזוי הזה מבלי להסתתר. עבדתי קשה כדי לצאת מהארון ואף אחד לא יכניס אותי חזרה. כל הסאגה הזאת רק חיזקה את ההחלטה שקיבלתי: להוציא את השירים שכתבתי למגירה ולחשוף אותם לעולם.
אחרי כל התלאות, פארן מצאה את מקומה בקומונה שמאלנית-טבעונית מרובת שותפים בקריית שלום. "כל מה שהיה חסר לי כשגדלתי בירושלים – נמצא כאן", אמרה והוסיפה שהיא חולמת להקים קהילות דומות בעתיד.
גם את הרוגבי פארן לא זנחה והיא קפטנית קבוצת הרוגבי נשים של ראשון לציון, "הינשופות", ואף מלמדת את הענף בבתי-ספר. בזמן שנותר לה היא מדריכה ב"בית דרור" וממשיכה לכתוב שירה. "אני מלאת תודה שהכתיבה היא חלק מחיי", אמרה. "לפעמים אני מפחדת שהכאב שאני חושפת דרך השירים הוא גדול מידי, אבל רק דרכם אני מצליחה לבטא את עצמי ואת המערבולות הרגשיות ששאבו אותי".
ומה היית ההשראה לשם הייחודי של הספר?
"גם אם ארצה וגם אם לא - הספר הזה הוא כולו אני, גם השירים, גם הרגשות וכמובן גם השם שלו. אני היא הנערה עם הזקן. אני הנערה שלבשה חצאית ולא גילחה את הפנים. לא היה לי שום מודל לחיקוי, אז בחרתי ליצור אותו לעצמי. אני מקווה שגם אחרים יוכלו לקבל השראה או תובנה מהמילים שלי. אם הספר יחזק אותם ויעזור להם למצוא מקום בעולם, אהיה מאושרת".